כתב סופר אורח חיים קנח

ועוד בדין ביטל ולא ביער איכא פלוגתא בין ר"י לר"ל י"ל רבא כר"ל, אבל בהא דשוגג ואונס לא מצינו בו פלוגתא מהיכי תיתי לנו לעשות פלוגת' בזה בין ר"י לרבא בדבר דלא מצינו בו פלוגתא, לכן פסק הרמב"ם כרבא נגד ר"י בירושלמי דכשביטל מותר ולא כ' מחומרא זו כלל ופסק דא' שוגג ואונס כר' יוחנן דליכא מאן דפליג עליו כנלפע"ד, והדברים עתיקים, שבעתיים מזוקקים בעזה"י: אמנם כן מדברי רמב"ן למדנו דס"ל אפי' תרתי לטיבותא ביטל ולא ביער ואונס ג"כ אסור, והוא מדלא מצא רמב"ן מענה דהוי דשיל"מ רק משום חמץ של נכרי, ולא כ' משום חמץ דישראל אחר הביטול או לכהפ"ח בצירוף שיהיה ג"כ שוגג ואנוס בביעור ש"מ דס"ל דבצירוף הכל אסור אחה"פ, וכן מוכח מדנדחק הר"ן בטעם הוי דשיל"מ ולא אמר דהוי דשיל"מ בכה"ג ש"מ דס"ל דלעולם של ישראל אסור, וש"מ נמי דס"ל לר"ן ורמב"ן דאסור כ"ז אפי' בהנאה, דאת"ל דבהנאה מותר, י"ל כיון דלענין הנאה הוי דשיל"מ אחה"פ גם לענין אכילה ל"ב דא"א לומר דלענין הנאה לא בטל ולענין אכילה בטל, ומדל"א הכי ש"מ דס"ל דלעולם אסור אפי' בהנאה ועיי' היטב: ונראה דיצא להם כן דס"ל מדיוק לשון רבא קנסא קנס דאפי' בשוגג ואונס אסור וכן משמע במתני' וס"ל הלכה כר"י דירושלמי כשיטת הרא"ש וטור וכיון דמתני' איירי בין בשוגג בין במזיד, ואיירי נמי בין בטלו ובין לא בטלו ממילא נשמע כמו שלא בטלו א' שוגג וא' מזיד ה"ה כשבטלו דה"א מתני' סתמא קאמר וכללם יחד ולר"ל לא נשמע ממתני' רק א' שוגג, אבל כשבטלו אפי' מזיד לא, אבל לר"י דס"ל מסברתו דאפילו בשבטלו קנסו ממילא נשמע אפי' שוגג ואנוס, ורמב"ן ור"ן ס"ל הלכתא כר"י דלעולם אסור באכילה ובהנאה: וכן נ"ל שהיא שיטת הרא"ש דכ' וז"ל וישראל שמצא חמץ בביתו אחה"פ מה"ד הוא מותר כיון דבטלו ולא עבר עליו בב"י וליכא למקנסי', ובירושלמי פליגו בי' ר"י ור"ל עכ"ל, הנה מ"ש ישראל שמצא חמץ היינו שמצא בהיסח הדעת שלא ידע ממנו והוא שוגג וכ' מה"ד הוא מותר כיון שבטלו ליכא למקנסי' טעמא דבטלו הא לא בטלו ראוי' לקנסו, הגם שהוא שוגג דלא ידע שיש לו חמץ או אנוס בדבר הביטול מ"מ אסור, ודוקא משום שבטלו אין ראוי' לקנסו, ומביא ע"ז ובירושלמי פליגו ביה ר"י ור"ל היינו בכה"ג דאיירי ביה שמצא חמץ אחר שבטלו והיה שוגג או אנוס על הביאור פליגו בירושלמי ר"י ור"ל וסתם ולא הכריע דסתמא כפירושו דבכ"מ הלכה כר"י הרי מבואר מתוך דבריו דחמץ והוא שוגג או אונס על הביעור ג"כ אסור, וכ"כ הטור ומחבר חמץ שנמצא בבית ישראל אחה"פ אע"פ שבטלו, חמץ שנמצא היינו בלא דעת בעלים אלא שהיה שכחה מלפניו שבדק ולא מצא אע"פ שבטלו אסור אחה"פ, ודייקו הטור ומחבר וקפדו לכתוב בלשון הרא"ש ממש ולא כתבו חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח אסור אחה"פ אע"פ שבטלו, ודדייקו כולי האי הטור וש"ע וכתבו בלשון הרא"ש נראה לעין כי אתכוונו דאפי' נמצא בהיסח הדעת מ"מ אסור אע"פ שבטלו ואמת נכון הדבר בעזה"י: וזאת תורת העולה דברינו כי רי"ף ורמב"ם ובעה"ע ס"ל דחמץ שבטלו ולא ביערו אפי' במזיד דמותר אחה"פ ולא מצאנו מי שכ' מפורש או מוכח מתוך דבריו דס"ל לאסור, אלא הרא"ש וטור, ואנן הראנו לדעת דרמב"ן במלחמות ור"ן הכי ס"ל, והוספנו עוד והוכחנו דאפי' כשהוא שוגג ואונס על הביעור וביטול דאיכא תרתי לטיבותא ג"כ אסור אחה"פ, וכן קבע המחבר להלכה, ומי ירים ראש להקל אשר כבר הורה גבר חובר חבר בעל המחבר, מ"מ אחר שצרפנו כצרף כסף, והראנו כי ראש צורים הרי"ף ורמב"ם ובעה"ע ס"ל כשביטל ולא ביער ל"ק ר"ש יש להקל בצירוף עוד צדדים להקל, ובנדון שלנו דכבר החליף ורוב פוסקים ס"ל דחליפי חמץ מותרים ועיי' טוש"ע מסי' תמ"ג, אמנם המג"א בשם הב"ח כ' דמעשה דר"ת הי' שמכרה בלא ידיעת הר"ה, וגם אם כפירושו של הב"ח הלא רוב שיטות ס"ל דחליפין מותרין גם למחליף אלא דאין ראי' מטוש"ע דנקטו כן להלכה מדמייתי למעשה דר"ת לפי דמפרש הב"ח מעשה שהי', נלפע"ד דחזו לצרופי שיטות דס"ל דחמץ שביטל מותר לאחה"פ, ושיטות הסוברים דחליפי חמץ מותרים למחליף עצמו, וכ"ש בנדון שלנו דנתן לנכרי החמץ, ואח"ז זמנים טובא קבל החליפין ועיי' מג"א סי' הנ"ל, ומהיות טוב מאחר שכבר נתערב אם אפשר לו ירבה עליו עד שיהיה האיסור חד בתרי דרבינו יונה ס"ל דכל חמץ שעבר עליו הפסח מותר לערב לכתחילה וסמוכי' לנו להתיר בטח בלי פקפוק, מ"מ ראוי' לקנסו מאחר שעשה בשאט נפש ושם יד למו פיו, הנלפע"ד כתבתי ופר"מ נ"י כמעיין המתגבר יעיי' בדברינו ואם יש אתו להשיב ישיב ותהי' תשובה מאהבה לפנינו, וה' יאר עינינו, הכ"ד אוה"נ חותם בברכה. פ"ב כאור בוקר ליום ג' ט' אייר תרכ"ו לפ"ק: הק' אברהם שמואל בנימין ב"הג מהרמ"ס זצ"ל: תשובה פג דוד בכל דרכיו משכיל וה' עמו, מתהלך בתומו, בנ"ש קדושים, אלי תרשישים י"נ הרב המאו"הג בע"פ מלא וגדוש כש"ת מו"ה דוד א"ש נ"י אבדק"ק סאבראנץ יע"א: ני"ה קבלתי ונפשו לשאול הגיע אלינו והוא בא' שמסחרו בדברים חמוצים כ"י השנה ונתוודע כי מכר אחה"פ לישראלים ונכרים חמץ שעבר עליו הפסח שביטל ולא ביער ולא מכר וזדון לבו השיאו שלא קיים הק"ח קודם פסח לבערו או למכרו, וחטא והחטיא רבים שמכרו גם לישראלים, ונפשו בשאלתו בתרתי, א' אם חמץ זה ממה שעוד בידו וביד אחרים בעין אסור, ב' אם הדמים שקבל עבור החמץ מותרים לו, וכבר ראו עיניו כי כבר הלכו בזה ובכיוצא בו נמושות גאוני קמאי ובתראי בתשובותיהם ורצונו הוא כבודו לחוות לו דעה גם אני בכל פרט ופרט, ופר"מ קצר ואני עמוס הטרדות בפרט בתחילת הזמן עת האסף התלמידים, לא עת האסף רב תבואות לבדוק ולעיי' באחרונים כפי הצורך, ובלא"ה מנעורי לא הרגלתי עצמי בספרי אחרוני אחרונים, קו"ח עתה שאני בע"מ הרבה נעתק מענין לענין, מ"מ לא אשיב פניו ריקם, ואשר יש בו צורך היותר לפי הענין ממנו לא יבצר, וה' יחנני דעה ובינה מאוצרו המנוצר: א') בדין חמץ שבטלו ולא ביערו, כבר מלאה הארץ דעה בתשובת גאוני קמאי ובתראי, ובתוך תשובותיהם נשמע ג"כ ונלמד דין דשוגג ואונס בביטול, או שיצורפו שניהם יחד שביטל והוא שוגג ואונס על הביעור, בכ"ז יש אוסרים ומתירין, ואני בעניי הכינותי זה איזו שנים תשובה ערוכה בכל ושמורה, מלאה תורה, והיתה לאורה בכל פרטי דינים אלו, והראתי לדעת דגם בתרתי לגריעותא שלא ביער ואפי' במזיד מצאנו מוסדי דור מראש צורי' הראתי רי"ף ורמב"ם ובעה"ע דס"ל דמותר אחה"פ, אבל נגד זה הוכחנו בראיות ברורות כראי מוצקות כי אפי' בתרתי לטיבותא דביטל ועל הביעור הוא אונס או שוגג ס"ל לכמה ראשונים שאסור אחה"פ וכן הוא דעת טוש"ע, ומי ירים יד להקל אחר שבא ביתה יוסף ורואה שכבר הורה גבר בעל המחבר בכ"ז במקום דאיכא צדי צדדות להקל חזו לצרופי שיטות המקילים בטח לבו ולא יירא, ועוד לנו תשובה א' בזה דגם לאחרים אסור בכל אופנים אלו, ואפי' הגיע לידם שלא מדעת ולא על ידו בא להם, כ"ז בארנו באר רחובות, בעזרת מגלה מתורתו נפלאות: ב') הנה אם חליפי אה"נ אסורים או מותרים רבו הדעות בין הראשוני', ומקור דין זה יוצא מש"ס נדרים מ"ז ע"ב דבעי למפשיט דחליפי אה"נ מותרים ממתני' דמכרן וקדש בדמיהן מקודשת ודחי ה"נ לכתחיל' הוא דלא ואי עבד עבד, ואיבעי' לא אפשט', וכ' הר"ן בנדרים ובפ"ק דחולין כיון דספיקא במלתא דרבנן אזלינן לקולא, ומביא דעת רמב"ם ורמב"ן וכן נראה דנוטה דעת רשב"א חולין וריטב"א ע"ז, ועיי' ריטב"א חולין משמע דסותר שיטתו, ואפשר פירושי קמפרש שיטת רש"י ותוס' ולעצמו ס"ל דמותר וצ"ע, ושיטת רש"י ע"ז וריש חולין דחילופין אסורי' וכן שיטת תוס' חולין ורא"ש קידושין, ובק"נ נדרים פ' הנודר תמה למה פסקו לחומרא כיון דספיקא דרבנן הוא הוי להו למיזל לקולא ולא מצא מענה לזה אלא בצד הדוחק, ולפע"ד נראה דבאמת ממתני' דקידושין דקתני מכרן וקדש משמע דוקא דיעבד שקידש אבל אסור לקדש לכתחילה נראה דחליפין אסורי', והרגיש ריטב"א קידושין בזה וכ' דצ"ל קידש לאו דוק' ומשום דקתני מכרן נקיט נמי קידש, וצ"ל איך ס"ד למפשט מתחילה ממתני' דקידושין דממתני' גם אם אפשר לדחוק איידי דמכרן נקיט קידש מ"מ בוודאי פשטות לשון מתני' לא משמע הכי, ואיך רצה למפשט להתיר ממה דמשמע איפכא, ונ"ל לפמ"ש הר"ן דס"ד למפשט דחליפי' מותרים הגם במתני' קתני דיעבד ומנ"ל לכתחילה דס"ד מסברא דאם חליפין אסורים גם ח"ח אסורים דמ"ש ואיך שרי' ליה בלי קידושין שני' וע"כ דגם חליפין מותרי' ודחה לכתחילה הוא דלא היינו דוקא חליפי' אסורים אבל דיעבד ח"ח מותרים עיי"ש וי"ל לפי הס"ד דס"ל מסברא דח"ח יאסרו כמו חליפי' פשיט ליה ממתני' דחליפי' מותרי' וצריך ע"כ לדחוקי דמתני' נקיט קדשה דיעבד איידי דמכרן וסמך דנדע דאפי' לכתחילה מותר לקדש דאל"ה למה מותר לו ליהנו' ממנה דח"ח כמו חליפין ונדע דקדשה לאו דוקא דיעבד ואין מקום לטעות ע"י דנקיט קדשה, ודחי דאין לדמות ח"ח לחליפין דיש לחלק ביניהם כמ"ש הר"ן שם, וכיון דיש חילוק בין ח"ח לחליפי' ממילא מוכח דחליפי' אסורים מדקתני קדשן דיעבד דאיך נתנה מתנין מקום לטעות וקתני קדשה דיעבד משום איידי דמכרן וליכא שום הוכחה דמותרים משום דמותרת לו דשאני ח"ח מחליפין ומוכח דחליפין אסורי' ואפשטא האיבעי' להחמיר כנ"ל בטעמא של תוס' חולין ורא"ש קידושין: וכד דייקת בסוגי' דנדרים תראה כדברינו, דתחילה כשרצה לפשוט דרמב"ח מהאומר לאשתו דחה דלמא לכתחילה הוא דלא וכו' וכד בעי למפשט ממכרן וקדש דחה ה"נ לכתחיל' הוא דלאו ול"א ה"נ דלמא