כתב סופר אורח חיים קנז

ר"י היא היינו כס"ד דראב"י דיליף ר"י שאור דאכילה משאור דראי' ובלא"ה לא מתוקמי כר"י, לפ"ז לרבא דלא ס"ל כראב"י ע"כ בריי' זו כר"ש אתי' ומוכח מבריית' דגם לאחר ביטול אסור, ולר"ל דלא ס"ל הכי ל"ק מבריית' זו די"ל דס"ל כס"ד דראב"י ואתי' בריית' כר"י הגם דלר"י גם ביטל הו"ל כחמץ של הפקר דמותר אפי' בפסח כמו של נכרי ועכצ"ל דקנס ר"י משום שלא ביערו ואפי' לאחר הביטול והא ר"ל לא ס"ל כן לר"ש, הלא כבר כתבנו לעיל מזה דלר"י מודה ר"ל דיש לקנסו כיון דאם לא ביטל אסור מדאורייתא אחה"פ, משא"כ לר"ש גם כשלא ביטל אסור רק משום קנסא אחה"פ כיון שעבר בב"י כ"כ האי לא נראה לו שאסור כשביטל ולא עבר בב"י, וא"ש הברייתא לר"ל, והא דסברוהו הא מני ר"י וחמץ אחה"פ דאורייתא היינו לפי דסברוהו ה"מ ר"י דלא ביטל דאם לא ביטל אחה"פ דאורייתא מוכח דגם בדאורייתא סמכי' על לא שביק התירא דאלת"ה ניחוש שמא שביק התירא ולא ביטל והוי לאחה"פ איסור דאורייתא לר"י והבן, אבל לרבא וכדקיי"ל דל"ל כראב"י ע"כ ברייתא ר"ש וחזקה ראי' זו להלכת' ותוס' פסחים ורא"ש וח"ר חולין, והיא ג"כ שיטת רש"י בחולין ע"כ דסברוהו ה"מ ר"י היינו כראב"י ובאמת על פי זה קשה לי איך קאמר סברו ה"מ ר"י, הא מקשו לימא מסייע על רבא והא רבא בעל פלוגתא דראב"י בהא מלתא אליבא דר"י וא"א דבריית' כר"י וצ"ע, ויותר מרווח פי' ר"ת דמחליפי' בשאר שנילוש אחה"פ י"ל לאמת דברייתא כר"י אתי', ולא מוכח מברייתא מידי והנה כבר חתרו קמאי דקמאי כחא דהתירא די"ל דע"כ לא ס"ל לר"י דאסור כשבטלו מחשש הערמה רק כשעבר ולא ביער במזיד, אבל כשבדק וביטל ונמצא חמץ שלא מצא והוא שוגג או אנוס כ"כ לא ס"ל לאסור הגם דכ' הרמב"ם פ"א אפי' שוכח ואונס אסור דוקא כשלא ביטל אבל כשביטל והוא שוגג ואונס מנ"ל ועיי' במנ"י ובתורת שלמים סי' ו', והנב"י מביא ראי' נגד זה מדל"א ירושלמי נ"מ שעבר בשוגג ואונס על הביעור למ"ד משום ערמה ליכא ומותר ולמ"ד משום זכי' אסור, הגם שי"ל דס"ל לירושלמי דבשוגג ואונס גם כשלא ביטל מותר מ"מ לפי דס"ל לרמב"ם דשוגג ואנוס אסור ממילא נשמע מירושלמי דגם כשביטל אסור מדל"א נ"מ כהנ"ל: והחזקנו נמי בעד ראי' הפר"ח עד"ז דגם בשמבטל בפני עדים אסור ולדידי בקל יש לדחות ראי' זו דירושלמי ל"א נ"מ כאלו משום דלא מפורש בדברי ר"י אפשר דס"ל לר"י דגם כשמבטל בפני עדים או שהוא שוגג ואונס אסור הגם דלא מסתבר להחמיר כ"כ מ"מ אפשר דס"ל הכי, או אפשר דס"ל כשהוא שוגג ואנוס אפי' לא בטלו מותר אחה"פ כ"ז אין מבורר מתוך דברי ר"י לכן ל"א נ"מ כאלו אלא דנ"מ דמפולת דברור הוא דמשום הערמה ליכא ומשום זכיי' איכא ופשוט: והנה הא דכ' הרמב"ם דאפי' הניחא בשגגה ובאונס לא נמצא לו חבר ונלאו כל חכמי לב למצוא איה מקומו של דין זה ומ"ש הה"מ ומפרשו הכ"מ דחוק ורחוק, ואני מצאתי לו חברים לרמב"ם רמב"ן ור"ן דס"ל כוותי' ומנא אמינא לה, מדכ' רמב"ן במלחמות פסחים דהא דאמר רבא דחמץ בזמנו במשהו משום דהוי דשיל"מ ונדחק שם בטעמו הגם דאסור אחה"פ דהתירו ממילא אתי' וכ' עוד דשל נכרי מותר בעין בלא תערובות וכוונתו כיון דשל נכרי הוי דשיל"מ גמור לא אמרו חוץ דשל נכרי לא בטל ושל ישראל בטל דמחזי כחוכא, ומדלא אמר רמב"ן דבשל ישראל עצמו איכא דמותר אחה"פ בעין כגון שעבר בשוגג או אונס של"י לבטלו בפסח דמותר אחה"פ דחמץ זה יל"מ, משו"ה אמרו כל חמץ של ישראל לא בטל, ולא צ"ל משום חמץ של נכרי, אלא משום ש"י עצמו דמחזי כחוכא, וגם שלא יהי' חוטא עובר במזיד נשכר ומדל"א הרמב"ן הכי ש"מ דס"ל דליכא אופן דשל ישראל מותר אחה"פ, וכן הר"ן דנדחק מאוד בטעמא דהוי דשיל"מ ול"א משום דבאונס ושוגג מותר הו"ל דשיל"מ ש"מ דס"ל כרמב"ם דאסור, ויש לדחות דר"ן הוצרך לזה אליבא דרמב"ם שהביא שם אח"כ דס"ל דחמץ במשהו משום דהוי דשיל"מ, אבל אפשר הר"ן לעצמו לא ס"ל כרמב"ם בהא דבשוכח ואניס דאסור ועיי' כ"מ דמספקא לי' אי ר"ן כרמב"ם ס"ל, אבל מרמב"ן נ"ל דמוכח דכרמב"ם ס"ל: ונ"ל דנפקא להו כן מדברי עצמו דאמר רבא ר"ש קנס קנס, אמר רבא בכפילא קנסא קנס ולא הו"ל לומר רק ר"ש קנס הואיל ועבר, מדיוק לשונו נראה דרצה לומר דחנס במזיד משום דעבר בב"י וקנס גם שוגג ואונס אטו מזיד בחמץ משום דאדם חס על ממוני' ולא ירצה לבטל והיינו קנסא קנס קנסא בתר קנסא: אלא דקשה על רבא גופי' מנ"ל לחדש כ"כ האי דקנס ר"ש כ"כ ומתוספתא דפ"ב דפסחים לא מוכח אלא דקנס במזיד, י"ל דמשמע לי' לרבא כן מדקתני במתני' של ישראל אסור ושל נכרי מותר ולא קמ"ל הכל בשל ישראל דבמזיד אסור ובשוגג ואונס מותר ש"מ דבישראל לעולם אסור משום דכתיב לא יראה, וכל שראוי' לעבור ועבר אפי' שוגג ואונס דאין עבירה בידו מ"מ הרי הי' ברשותו אלא שאין לו עונש כיון שאונס ושוגג הוא שפיר מסיים מתני' דכתיב לא יראה והרי ראה, ורבא ג"כ אמר הואיל ועבר בב"י לכן קנס ר"ש במזיד וקנס גם שוגג ואונס כיון שהוא בבל יראה אטו מזיד, שוב ראיתי ראי' כזו בנב"י אלא שהוא כ' דמינה דגם כשביטל אסור מדלא קמ"ל כה"ג דמותר ולמ"ש אין לזה ראי' מדקתני דכתיב לא יראה וכו' ממילא נשמע דכשביטל דמותר וכן נוטין דברי רבא הואיל ועבר דוקא, אבל אונס ושוגג לא ממועט מלשון מתני' כמ"ש, אלא דהנב"י דחה ראי' זו לבסוף דאפשר לומר דרישא משום סיפא דנכרי שהלוה וכו' נקיט גם ברישא בנכרי וישראל, והוא לפי דבריו יפה כ' דאין לחדש דין חדש וחומרא יתיר' מכח דקדוק הנ"ל דיש לדחות איידי דסיפא נקיט כן, אבל אנן בדידן שכתבנו דמדיוק לישנא דרבא דאמר בכפילא מוכח דינו של הרמב"ם, ורבא עצמו י"ל דמשמע לו כן מדלא קתני במתני' רבותא יותר ולא ניחא לדחוקו דרישא משום סיפא נקיט בנכרי וישראל וממעט ברבות' דשל ישראל ועיי': ונ"ל להראות פנים לשיטת הרמב"ם ולעשות סמוכים לדברינו דמדברי רבא דאמר קנסא קנס מוכח דס"ל דבשוגג ושוכח ג"כ קנס ר"ש והוא מדקאמר ואזדא רבא לטעמי' דאמר רבא כי הוינן בי' ר"נ פירש"י דאזדא לטעמי' דאמר בעלמא נמי דשל נכרי מותר כר"ש, וצ"ל מה יתן ומה יוסיף ראי' דס"ל כר"ש הא מפורש אמר כאן לאח"ז מותר, ואידך אמר משמי' דר"ן, וגם לעיל כדאמר רבא ר"ש קנסא קנס הו"ל להביא הא דרבא לטעמי' דס"ל דשל נכרי דוקא מותר ושל ישראל אסור וכבר קשו בזה הראשונים ועיי' בעל העיטור דמביא כמה פירושים על זה, ונ"ל ע"פ שיטת הרמב"ם דטעמא דרבא דחמץ במשהו משום דשיל"מ, וקשה הא ר"ש קנסא קנס וצ"ל או דס"ל דבשוגג ואונס מותר, או דלכהפ"ח של נכרי מותר באכילה דלא כבעל העיטור דס"ל דשל נכרי אסור באכילה, ומדאמר רבא ר"ש קנסא קנס מוכח דס"ל דקנס שוגג אטו מזיד ע"כ צ"ל דהוי דשיל"מ משום דשל נכרי מותר אחה"פ אפי' באכילה כמ"ש הרמב"ם ושפיר מייתי על זה דאזדא רבא לטעמי' דס"ל דשל נכרי מותר באכילה מדאמר רבא אמר לן ר"נ וכו' וזה אחת מן הראיות דמביא בעה"ע דמביאי' ממנה ראי' דשל נכרי מותר באכילה והיא ראי' פר"ח נגד בעה"ע, ודבר זה לא נשמע מרבא מפורש אלא מכללא דא' שוגג ושוכח אסור מדיוק לשונו דאמר קנסא קנס, ומדס"ל דהוי דשיל"מ ש"מ דס"ל דשל נכרי מותר באכילה, ומייתי ע"ז דלטעמי' אזיל דמפורש אמר אמר לן ר"נ וכו' זבינו חמרא דב"ח של נכרי מותר באכילה וא"ש עד"פ נכון ומכ"ז ראי' לשיטת הרמב"ם ע"פ דרכינו ועיי': ממוצא דברינו יש ללמוד דס"ל לש"ס בפשיטות דגם בשביטל אסור אחה"פ וגם בצירוף שניהם יחד כשביטל והוא שוגג או אנוס דאל"ה לא צ"ל דרבא לטעמי' דשל נכרי מותר באכילה, אלא משום כשביטל או לכהפ"ח בצירוף שוגג או אונס הוי דשיל"מ ש"מ דכל כה"ג אסור, אלא דאין לחדש חומרא על יסוד אשר על אדני הפלפול מוסד, ומן דברי עצמו של רבא מדיוק לשונו אין הוכחה רק דא' שוגג ואונס אסור, וכן מדיוק דמתני' לא מוכח יותר כמ"ש, וכבר כתבתי בביאור השיטות דנראה דרמב"ם ל"ל דר"י דירושלמי כשביטל ולא ביער אפילו במזיד: ונ"ל דרמב"ם הוכיח שיטתו לפי שביארנו דס"ל דבשוגג ואונס קנסו וכשביטל ולא ביער לא קנסו הכל נשמע לו מתוך פלוגתא דר"י ורבא דסוגי' שם, בהקדם קושי' א' שהקשה רמב"ן לנפשי' על ר"י דאמר בזמנו בין במינו וכו' בנ"ט הא הו"ל דשיל"מ, ומה דמתרץ דר"י ס"ל כתנא דס"ל דשיל"מ בטל, הוא תמוה דלא מצינו דס"ל דשיל"מ בטל, והלח"מ כ' דר"י ס"ל דאינו דשיל"מ כקושית הר"ן ולא הודיענו באיזה סברא פליגו, ואני אבאר דר"י ס"ל דלא הוי דשיל"מ דאסור אחה"פ וס"ל גם בשוגג ואונס קנס ר"ש וס"ל נמי דביטל ולא ביער אסור כשיטתו בירושלמי, וליכא אופן דחמץ של ישראל אחה"פ דמותר, ומ"ש חמצו של נכרי דמותר אחה"פ לא נראה לו דמשו"ה יחמירו בו חומר' דשיל"מ בשל ישראל, ל"ש שיתערב חמץ של נכרי בקדירת ישראל, והרי הר"ן דחק בטעמא דהוי דשיל"מ ולא רצה לומר משום חומץ שכ' מה"ט דשל נכרי ל"ש, ורבא הגם דס"ל דשוגג או אונס אסור כמו שהוכחנו מייתור לשונו, אבל ס"ל דביטל ולא ביער מותר כדס"ל לר"ל בירושלמי ול"ל בהא הלכה כר"י נגד ר"ל ויש שיטות דל"א רבא האי כללא רק בבבא בתרא או דס"ל דפליגו בפלוגתא דר"י ור"מ, או דמספקא ליה במאי פליגו וכיון דיש אופן דחמצו של ישראל אחה"פ מותר כגון שביטל ולא ביער דשכיח וכ"ש דשכיח ביטל ושכח ושגג משו"ה גזרו אומר דכל חמץ במשהו ומיושב קושי' רמב"ן על ר"י ומבואר באר היטב פלוגתא דרבא ור"י: וע"פ דברינו אלו יצא לאור שיטתו של הרמב"ם מלבד דלשנא דרבא דייק דאפי' שוגג ואונס, גם מר"י מוכח כן דאל"ה הא הוי דשיל"מ כשלא ביטל בשוגג ואנוס, וא"ש טפי ממ"ש דמוכח מלשון רבא דאפשר לומר דוקא שוגג, אבל אונס לא דעדיף משוגג, אבל מר"י נשמע גם אונס, וס"ל לר"י ג"כ כשביטל אסור, ורבא ע"כ פליג עליו בחדא או דס"ל דשוגג ואונס לא קנס והו"ל דשיל"מ מה"ט, או משום דס"ל דביטל ולא ביער לא קנס, ונראה לו לרמב"ם יותר דמודה לר"י בשוגג ואונס ופליג עליו כשביטל ולא ביער, חדא דמדיוק לשון רבא משמע דבשוגג ג"כ קנס ר"ש וה"ה אונס דהא לר"י שוגג ואונס חדא הוא,