כתב סופר אורח חיים קנו

רבה כר"ה דמפרשו דר"י שמחוייב לבדוק ג"פ ולא קתני במתני' כלל דס"ל לר"י דלא יבדוק אח"כ, וי"ל מתני' כשלא ביטל, ולאמת דמתיב ר"י מברייתא דפליגו אם יבדוק אח"כ מוכח ממתני' וברייתא דאיירי בשכבר ביטל ונשמע דגם כשביטל אסור אחה"פ כן י"ל: והנה המהרש"א דחה דברי מהרש"ל דאפשר לומר מתני' כשלא ביטל והא דחש ר"י לשמא יבוא לאכלו ולא חש לאיסור ב"י דאיסור ב"י ג"כ אינו ברור אלא לכשימצא גלוסקא יפיפיה דפרורים ממילא בטלו עיי' בו, לפ"ז אזדא ראי' הפר"ח ע"ד שבארנו, אבל נ"ל ניהי דממתני' ליכא ראי' אבל איכא ראי' דרבא הכי ס"ל והוא מדמקשה רבא לאביי י"א ע"א רבנן אדרבנן ל"ק ואי י"ל מתני' כשלא ביטל, ניהי דר"י דחה חשש דיעבור בב"י משום שמא יבוא לאכלה מ"מ אין להקשות דרבנן אדרבנן ממה דס"ל במק"א דחוששין לכהאי חששא הכא שאני דאיכא נגד זה חשש דיעבור בב"י הגם דגם זה אינו מ"מ לא אלים להו כ"כ חששא דשמא יבוא לאכלו לדחות חשש דב"י משא"כ במק"א דליכא נגד חשש זה חששא אחרינא וצ"ע, אלא ש"מ דרבא ס"ל בפשיטות דגם כשביטל איירי ושפיר מקשה: אלא דצ"ל מנ"ל לרבא בפשיטות דמתני' גם בביטל איירי, נ"ל דס"ל דחמץ אחה"פ אסור גם כשבטלו והא דלא בדק בתוך המועד יבדוק לאחה"מ גם כשבטלו צריך לבדוק כיון שאסור ומ"ש בין ביטל או לא ביטל אין אסורו רק מדרבנן, ואם כי מן מה דס"ל דבודקין אחה"מ ל"ק רבנן אדרבנן דשאני הכא דליכא רק חשש איסור דרבנן שמא יבוא לאכלו, ול"ק רק ממה דלא חששו דלמא אתי למיכל בתוך המועד, מ"מ הקשה שפיר כיון דלאחה"מ צריך בדיקה אפי' בטלו ה"ה מה דאמרו יבדוק בתוך המועד ג"כ בין ביטל ובין לא ביטל דומי' דאחה"מ והקשה שפיר תוך המועד ניחוש דלמא אתי למיכל איסור דאורייתא, וי"ל אביי דלא קשי' לי' דרבנן אדרבנן דס"ל כר"ל דלא חייש להערמה, ומתני' בלא ביטל איירי וע"כ הכי הוא דלאחר שביטל ל"צ לבדוק אחר המועד והה"נ תוך המועד כשלא ביטל ולכן ל"ק דרבנן אדרבנן די"ל כי קושיתי משום חשש ב"י ל"ח לשמא יבוא לאכלו וא"ש נכון: היוצא לנו דרבא ואביי פליגו בפלוגת' דר"י ור"ל בירושלמי ור"י ור"ל הלכה כר"י, הגם שכתבנו כיון דבר"י עצמו אין ברור אם פליג בחשש הערמה על ר"ל ליתא להאי כללא, הרי אביי ורבא הלכה כרבא ואפשר דפשיטא לי' לרבא הכי משום דשמע מר"י וס"ל טעמא דר"י משום הערמה, והוא כללא כייל בכ"מ ר"י ור"ל הלכה כר"י בר מתלת והלכת' כוותי' דרבא בכ"ז בכ"מ ועיי': עוד לו ראי' לפר"ח מברייתא דחנות, דשל ישראל אסור וסתמא קתני אפי' כשבטלו ש"מ דאסור אפי' בהנאה אחה"פ גם בזה לא יצא הפר"ח ידי חובתו ליישב ראי' זו לר"ל ונ"ל די"ל ר"ל כס"ד דראב"י ס"ל דר"י יליף שאור דאכילה מדראי' וברייתא דחנות כר"י ולר"י מודה ר"ל דאסור אחה"פ גם כשביטלו הגם דס"ל דחמץ של נכרי מותר אפי' בפסח וה"ה חמץ של ישראל שבטלו דהפקירא הוא דמותר באכילה כשאור דהפקר דאינו עובר בב"י מ"מ אוסר ר"י של ישראל אפי' אחה"פ משום קנס כיון דאם לא ביטל אסור מדאורייתא אחה"פ חושש ר"י לשמא יערים ולא ביטל ויהי' אסור אחה"פ מדאורייתא לכן אסרו גם כשביטל אבל לר"ש דגם כשלא ביטל אינו אסור אחה"פ רק מדרבנן לא נראה לר"ל דיאסר גם כשביטל ולק"מ מברייתא דחנות די"ל דאתי' כר"י ומ"מ פסק ר"ל לעצמו כר"ש כסתם מתני' דדחיק לי' למוקמי מתני' כר"י מכח קושי' ש"ס דהא קתני בסיפא דכתיב לא יראה לך, ותי' ש"ס לראב"י דחוק ורחוק, ודקתני בברייתא דחנות של נכרי מותר אחה"פ ה"ה בפסח ואיידי דנקיט של ישראל אחה"פ נקיט נמי בשל נכרי אחה"פ כדמשני מתני' לראב"י, והא דלא הקשה ר"י בירושלמי לר"ל מהאי ברייתא י"ל נמי מהאי טעמא דס"ל לר"י כראב"י אליבא דר"י ולעצמו ס"ל כר"ש כסתם מתני' דשל נכרי מותר אחה"פ דמתוקמא לי' כר"ש וא"ש: והרוחנו בזה דא"ש יותר מ"ש לעיל בסמוך דרבא כר"י ס"ל לכן קשי' לי' רבנן אדרבנן, י"ל לאו מסברא דנפשי' פשיטא דקנס ר"ש גם כשביטלו, אלא מברייתא דחנות מוכח לי' הא מלתא ולשיטתו אזיל דל"ל דראב"י אליבא דר"י כמבואר פסחים כ"ט ע"א דהוא בר פלוגתא דראב"י בזה וע"כ בריית' דחנות כר"ש ומוכח מתוכה דגם לר"ש אסור אחה"פ אפי' כשביטלו וגם בזה נקטי' כרבא דהוא בתרא וכ"ש שגם ראב"י הדר בי' דלא יליף ר"י שאור דאכילה מדראי' ממילא מוכח מברייתא דחנות דגם כשבטלו אסור אחה"פ ועיי': ועוד בה שלישי' ראי' שלישית שמביא הפר"ח והיתה לבאר דסתמא דש"ס ס"ל בפשיטות דחמץ שבטלו אסור אחה"פ מדמקשה למ"ד ע"א על רבא והא אמר רבא ר"ש קנסא קנס והא רבא ודאי קאי בשביטל ש"מ דגם בהכי קנס ר"ש, אלו דבריו ז"ל, ונ"ל להוסיף הא דפשיטא לש"ס דגם בשביטל ס"ל לרבא דקנס הוא מבריית' דחנות מדס"ל לרבא דלר"י לא ילפי' שאור דאכילה מדראי' מוכח מברייתא הנ"ל דס"ל גם כשביטל אסור אחה"פ, וגם מדרבא י"א ע"א כמ"ש כ"ז לעיל, והא"ש דלא מקשה על ר"י דהא בתוספת' פ"ב מפורש דר"ש קניס ועיי' בח"ס סי' קכ"ד מבי' קושי' זו משמי' דהגאון מו"ה דוד דייטש זצ"ל, ולמ"ש א"ש דמר"י ל"ק דמתוספת' לא מוכח דר"ש קנס גם כשבטלו וי"ל דר"י אמר שלא בזמנו מותר בשביטל אבל לרבא מקשה שפיר: אלא דראי' זו של פר"ח תמוה' בעיני דאיך אפשר לומר דרבא איירי כשבטלו דמותר אחה"פ הא אמר שלא בזמנו בין במינו בין שלא במינו מותר מדאמר בין במינו ש"מ ע"כ דבעין אסור ובתערובות דוקא מותר דאל"ה מה לי מינו או אינו מינו בדבר שמותר בעין, וצ"ל הא דמקשה הא אמר רבא ר"ש קנסא קנס ולא הקשה מיני' הא אמר בין במינו ש"מ ע"כ דבעין אסור ולמה בתערובות מותר, דעדיפא מקשה מדאמר רבא מפורש דר"ש קנסא קנס, או דמשמע לי' מדאמר רבא סתם קנסא קנס דקנס ואסרו כמו חמץ בפסח במשהו או לכהפ"ח כשארי אסורי דרבנן, וזה לא נשמע מדיוק מדאמר בין במינו, ומתרץ כי קנס ר"ש, דכוונת רבא שאמר קנסא ג"כ הכי הוי דקנס בעין ובתערובות לא קנס דמלתא דפשיטא לי' לרבא היא ולא צריך לפרשו או דסמך על מ"ש שלא בזמנו בין במינו וכו': ויותר נ"ל ביישוב הא דלא הקשה על רבא מיני' ובי' מדאמר בין במינו וכו' ש"מ דס"ל דר"ש קנסא קנס, י"ל הא דס"ד דגם בתערובות קנס ר"ש הגם דלא נתקיימה מחשבתו וצריך למיכל בתערובות דוקא ודי קנס בזה, דס"ד כמו שקנס ר"ש בהנאה ולא סגי לי' למקנסי' לאסור באכילה וצריך למכרו, ומדקנס כולי האי ס"ד דמשווהו ר"ש לחמץ בפסח או לשארי אה"נ וס"ל למקשן ה"ה דאסור בתערובות או במשהו או לכהפ"ח כשארי איסורים בנ"ט, והא"ש מדאמר רבא בין במינו ל"ק והא ע"כ דס"ל בעין אסור משום קנס גם בתערובות יהי' אסור בנ"ט די"ל כ"כ האי לא קנס וגם בהנ"א ל"ק ר"ש דסגי בקנסא ב"ד, אבל מדאמר רבא על מתני' דחמצו של ישראל דאסור בהנאה דאתי' כר"ש וקנסא קנס אפי' בהנאה ס"ל למקשן ה"ה בתערובות ראוי' לקנסו, ומתרץ כי קנס בעין גם בהנאה, אבל בתערובות לא קנס כיון שנתבטלה מחשבתו מכל וכל שא"א לו להנות אלא בתערובות, משא"כ אם הי' מותר בהנאה, נתקיים רצונו במקצתו עכ"פ, ומיושב ג"כ הא דלא הקשה על ר"י דהוא נמי אמר בין במינו וכו' וע"כ דס"ל דבעין אסור, ולמ"ש א"ש די"ל דאסור באכילה ולא בהנאה וה"ה וכ"ש דבתערובות אפי' חד בחד מותר אפי' באכילה, וכן ל"ק קושי' הגאון מהד"ד זצ"ל מתוספתא דשם לא מוכח רק דקנס באכילה, ממוצא דברינו נלמוד דראי' פר"ח דחוי' מעיקרא, ואינה חוזרת ונראה, אלא להביא ראי' נגד שיטת בעה"ע שהביא הטור דיש לחלק בין אכילה להנאה, דאי תימא הכי קשה מדמקשה על רבא דלמא רבא קאי כשבטלו דאסור באכילה ומותר בהנאה, ובתערובות גם חד בתרי גם באכילה מותר דלא קנוס כ"כ אחר שבטלו, והא דאמר ר"ש קנסא קנס גם בהנאה כשלא ביטל ובאמת דלא בטל בתרי והוא בנ"ט או במשהו, וע"כ דס"ל לש"ס או דמותר לגמרי כשביטלו או דאסור גם בהנאה דאין לחלק, ולר"י לא הקשה ש"ס די"ל דס"ל דגם כשלא ביטל ל"ק ר"ש רק באכילה ולא בהנאה, ור"י דירושלמי דאוסר כשביטל ולא ביער כמו כשלא ביטל או דתרווייהו אסור באכילה לחוד או בתרווייהו גם בהנאה, וכמ"ש הטור דאין לחלק ומטעם שבארנו לעיל, ויש להקשות דהי' יוכל להקשות על ר"י ג"כ דע"כ מתרץ מתני' כר"ש דאם מתרצה כר"י הא ס"ל הלכה כסתמא דמתני' והוא ס"ל כר"ש וע"כ דמתרץ מתני' כר"ש וקנס אפי' בהנאה וקשה עליו כמו דמקשה מדאמר רבא ר"ש קנסא קנס, ולא יועילו לנו התירוצים שכתבנו לעיל על קושי' הגמד"ד זצ"ל, וי"ל משום דאמוראי נינהו אליבא דר"י אי ס"ל הלכה כסת"מ לכן הקשה טפי לרבא, או י"ל כיון דאיכא עוד סתם מתני' בפ"ק דאתי' כר"ש ועיי' רא"ש כ"ח ע"א הגם דסתמא בתרא עיקר עיי' פ' אלו טרפות מ"ג ע"א ובתוס' שם, כיון דאפשר לומר מתני' ר"ש וקנס גם בהנאה, לכן לא מכרעת מתני' בתרא נגד מתני' קמיית' דאתי' סתמא כר"ש, וכיון די"ל מתני' בתריית' כר"י אתי' ול"ק ר"ש רק באכילה דהנאה לא נשמע מתוספת' לכן לא מחמיר ר"י לאסור בהנאה כיון דלא מוכרחי' לומר כן לר"ש די"ל מתני' בתריי' ר"י וא"ש ועיי': ובתחלת הרעיון עלה במחשבה לפני דמסוגי' ש"ס ריש חולין ד' ע"ב מוכח דחמץ אחה"פ אסור גם כשבטלו מדדחי שם דלמא ברייתא ר"ש היא וכו' והא ע"ע אינם חשודים רק במה שיש להם פסידא וחסין על ממונם לבער החמץ אבל בוודאי לא שבקו התירא לבטל החמץ ואי בריית' כר"ש ל"ל מפני שהן מחליפין כיון שמבטלין מותר בלא"ה אחה"פ בלי חילוף ש"מ דפשיטא לסתמא דש"ס דגם כה"ג אוסר ר"ש, ואחר התבוננות שבתי וראיתי דיש לדחות דלא מוכח משם דאמת כן הוא אלא דדחי די"ל בריית' ר"ש וס"ל גם כשביטלו אסור, ואמר זה נגד רבנן דאמרו לימא מסייע לרבא בלשון קושי' דלא צריך רבא למימר, ע"ז קאמר סתמא דש"ס סברוהו ר"י היא וכו' דלמא ר"ש היא וקניס גם כשביטל והדר קאמר ניהי דר"ש היא מ"מ לימא מסייע מכח כ"ש, ולאמת י"ל דבריית' ר"י היא, ולר"ש בלא"ה מותר מפני שמסתמא בטלו ואין ראי' לדינא דהכי הוא, ואחר שדחיתיה חזר' ונראה לי, לפי דס"ל לתוס' פסחים כ"ח ורשב"א וחי' ר"ן בחולין דסברוהו ה"מ