כתב סופר אורח חיים קנה

כר"י כמ"ש הרשב"א בתשובה, אלא מדאמר ר' יוסי לר"פ ולא כן הוא ולפי הגרסא שלפנינו כבר בארנו דהדרו בי' ממה שאמרו תחלה ולמסקנא פליגו בחשש הערמה וממילא הלכה כר"י נגד ר"ל, וזהו שדייק בלשונו וכ' בירושלמי אוסר היינו מתוך הירושלמי נפקא לן דאסור דמפרשו למסקנא דטעמא דר"י משום חשש הערמה והלכה כמותו וכ' הטור ובעה"ע אסרו באכילה ומתירו בהנאה ואין טעם נכון לחלק בין אכילה להנאה, וכ' הב"י משמע דטעם יש לחלק אלא שאין נכון לטור לחלק בהכי ועיי' הגה' מהרל"ח ובנוב"י קמא חאו"ח סי' ובצירוף מ"ש ב"י ומהרל"ח ונב"י יצא לנו טעם הגון לשיטת בעה"ע, ונ"ל דמ"ש ואין טעם נכון היינו הגם שבעצם הדבר יש לחלק במלתא בטעמא דאין ראוי' להחמיר כ"כ לאסור בהנאה, אבל אין נכון לחלק, והוא כעין שכ' הר"ן בע"ז דגזרו על סתם יינם משום בנותיהם וסגי לאסור בשתי' בלבד, אלא דאם נאסור בשתי' ונתיר בהנאה יטעו דגם יי"נ מותר בהנאה ויצא קלקול ע"י חומרא זו לכן הוצרכו לאסור גם סתם יינם בהנאה, והה"נ כאן אם נקנס כשביטל רק באכילה וסגי בהכי לחשש שמא יערים, אבל יש לחוש שיאמרו גם כשלא ביטל מותר בהנאה אחה"פ, הגם שיש לחלק התם ביי"נ יש לחוש שיטעו להתיר להנאה יי"נ דאסור מדאורייתא בהנאה לרוב שיטות, משא"כ כאן גם כשלא ביטל ליכא רק דרבנן, מ"מ לא נכון בעיני הטור לחלק מחשש זה, ומצאנו לו חבר בגזירה זו גם בדרבנן בר"ן ביצה ר"פ אין צדין שכ' דביומי' אסור לכ"ע משום מוקצה, והוצרכו לאסור בכדי שיעשה לכ"ע, דאם נתיר לאחרים במיו"ט יטעה דגם ביומי' מותר לאחרים דהא לדידי' אסור גם במיו"ט עיי"ש, הרי גם זה באיסור מוקצה דרבנן ס"ל לר"ן למגזר, ורחוק לומר דה"ט דטור דלא נראה לו לחלק בכך, ובעה"ע הגם דאפשר דס"ל כר"ן בע"ז בדאורייתא אבל כאן בדרבנן לא ס"ל למגזר כ"כ, ואפשר דס"ל ג"כ כר"ן ביצה ודוקא משום איסור מוקצה דחמיר טובא עיי' בתוס' ישנים ובמהרש"א ריש ביצה דהחמירו בספיקו יותר, וכן קצת מדברי ר"ן ביצה ר"פ אין צדין דכ' דגזרו דיטעו אחרים מדאסור לדידי' במיו"ט ושרי לדדהו, דגם ביומי' מותר לדדהו, ולא כ' גזירה יותר קרובה דיטעה מי שהובא בשבילו כמו דביומי' לאחרים אסור ולמיו"ט שרי גם לדידי' שרי במיו"ט, נראה דס"ל לר"ן דמשום חשש טעות באיסור כדי שיעשה דאינו רק איסור קל דרבנן לא חששו כולי האי ואולי, ולכן התחכם לומר דגזרו משום שיכשלו אחרים באיסור מוקצה הגם דגזירה זו רחוקה יותר, וכן שיטת בעה"ע, ובכ"ז לא ניחא לטור לחלק בהכי מעצמותו כיון שיש מקום למגזר אטו לא בטלו כנ"ל לבאר: והנה הנב"י חאו"ח סי' י"ט הקשה על בעה"ע מירושלמי דאמר מ"ב נפלה עליו מפולת למ"ד משום הערמה לית כאן הערמה ומותר ולמ"ד משום זכיי' לית כאן זכיי' ואסור ולבעה"ע הו"ל לומר נפקות' לענין ביטול עצמו למ"ד משום הערמה מותר בהנאה ולמ"ד משום זכי' אסור בהנאה אלא ודאי גם משום הערמה אסור בהנאה, ולא מצא מענה לקושי' זו: ויש אתי מקום ליישבה עד"פ קצת, דהנה הא דר"ש קנס ואוסר חמץ שעבר בב"י מבואר ומפורש בתוספתא פ"ב דפסחי' עיי"ש אלא דשם לא מבואר דאוסר גם בהנאה, וזהו שחידש לנו רבא ע"פ שמתרץ מתני' דחמץ ש"י שעבר עליו הפסח אסור בהנאה כר"ש צ"ל דקנס לאסור גם בהנאה, אבל מתוספת' י"ל דבאכילה הוא דאוסר וסגי לו בקנס זה שיהי' כ"א זריז לבטלו ועיי' ש"ך סי' צ"ט לענין מבטל איסור לכתחילה ועיי' ב"מ צ' ע"ב, וי"ל לפ"ז הגם דר"י ס"ל כר"ש דחמץ אחה"פ מותר כמבואר פסחים כ"ט ע"א וס"ל ע"כ דר"ש קנסא קנס כמבואר בתוספתא, אבל אפשר דס"ל דוקא באכילה קנס ולא בהנאה, ומתרץ מתני' דשל ישראל אסור בהנאה כר' יודא וס"ל כראב"י בהחלה דיליף שאור דאכילה מדראי', אלא לרבב"ח אמר ר"י דהלכה כסתם משנה א"א דר"י מתרץ מתני' כר"ש דהא ס"ל לר"י כר"ש אבל למ"ד דס"ל דלא אמר ר"י הלכה כסתם משנה י"ל כן, והא"ש דלא אמר ירושלמי נ"מ לענין הנאה משום הערמה מותר ומשום זכי' אסור דאפשר דס"ל כר"י גם בשלא ביטל כלל מותר בהנאה אחה"פ לר"ש ומתרץ מתני' כר"י, ולא ס"ל לירושלמי דאמר ר"י הלכה כסתם משנה, או דרצה לומר נ"מ ברור' דמפולת דהיא בוודאי לכ"ע משא"כ נ"מ לענין הנאה אינה מוכרחת למ"ד דלא אמר ר"י הלכה כסתם משנה, וא"ש ביותר לפמ"ש כבר לעיל למ"ד דפליגו ר"י ור"ל בדר"י ור"מ ור"י כר' יוסי עכצ"ל דס"ל דלא אמר ר' יוחנן הלכה כסתם משנה דחלת"ה קשה הא סתם מתני' נ"מ כמ"ש רשב"א, ולמ"ד משום זכי' לא מוכח דלר"י אסור בהנאה גם אם לא ביטל או דלא מהני הביטול לכן ל"א נ"מ לענין הנאה דאפשר גם למ"ד משום זכי' מותר בהנאה, לכן אמר טפי נ"מ דהוא בוודאי לכ"ע ומיושב קושי' נב"י עד"פ טבא: ובדרך קצרה ופשיט נ"ל דלק"מ לפמ"ש בכוונת הטור דלא נראה לו לחלק הגם דוודאי סגי משום חשש הערמה לאסור באכילה לחוד דאזדא לה חשש הערמה, מ"מ נראה לטור דאין לחלק דיש לגזור דנבוא להתיר גם כשלא ביטל בהנאה, ובעה"ע נראה לו דאין להחמיר כ"כ בקנסא הא אטו הא, אבל בוודאי מודה בעה"ע דאפשר כ"כ האי קנס ר"ש והחמיר לאסור בהנאה אף כשביטל, והא"ש דל"א סתמא דירושלמי נ"מ לענין הנאה דלא ברירא לי' הא מלתא דאפשר דס"ל למ"ד משום הערמה דגם בהנאה אסור לכן אמר נ"מ ברורה, וס"ל לבעה"ע כיון דלא מפורש דס"ל לר"י לאסור אפי' הנאה ומסתבר לי' דלא להחמיר כ"כ וכיון דמילי דרבנן ודקנסא הוא נקטי' לקולא לענין הנאה כנ"ל והוא פשוט ולק"מ: והנה עד כה היו דברינו בביאור טעמו וביישוב שיטתו של בעה"ע לפי שהביא הטור שיטתו דאוסר באכילה ומתיר בהנאה אבל נוראות נפלאתי על הטור, הנה זכינו לאור הגנוז של בעה"ע זה כמה, וזרחה עתה שמשו עלינו, ונתעטרו ישראל בתפארת בעל העיטור, ואתא לידי ספר בעה"ע ושמתי עיני בו ומלבד שלא מצאתי בו מה שמביא הטור בשמו, ולא ראינו אינו ראי' אולי נתנו המדפיסים בו מגרעת וחסרון הניכר הוא ממ"ש הטור על שמו, אבל מה אעשה כי מצאתי שכ' מפורש ושום שכל דאפי' באכילה שרי כשביטל ולא ביער, והוא בעשרת הדברות הלכ' זמן השבתה וביעור דף נו"ן ע"א וע"ב כ' אריכת נפלא בהך דינא דמביא הטור על שמו דחמץ של נכרי אחה"פ אסור באכילה, והקשה לנפשי' קושי' הב"ח ופר"ח מבריית' דחנו' דמבואר דחמץ של נכרי מותר באכילה, וכ' וז"ל ואית לפרושי נוסח' שלן חנו' של ישראל ומלאי של ישראל ופועלי נכרים נכנסים לשם חמץ שנמצא שם אחה"פ מותר באכילה ואצ"ל בהנאה כיון דחנות של ישראל הוא בטולי בטלי' ומשו"ה מותר, חנות של גוי ופועלים ישראלי' נכנסי' לשם גוי לא מבטל לי' וחמץ של ישראל הוא ואסור אפי' בהנאה ובנוסחא דתני' איפכ' ג"כ איכא למימר דאזלינן בתר פועלים דפועלים גוים לא מבטלי פועלים ישראלים מבטלו' ונוסחא עתיקא דילן דאזלינן דוקא בתר חנות, וה"ט נמי דאמרי' בנכרי שהלוה לישראל על חמצו אחה"פ מותר באכילה ואצ"ל בהנאה דישראל מבטל לי' וישראל שהלוה לנכרי ע"ח דנכרי ל"מ לי' אלו דבריו ז"ל הצריך לענינינו ככתבו וכלשונו, ועיי' עוד מ"ש יישוב לדינא דל"ק מהא דאמר ר"נ אייתו וזבנו לי חמירא דב"ח דהקשה הפר"ח עליו ועוד קושיו' אחרות ודחה כולם עיי' בו תמצא נועם לנפשך: והנה מפורש יוצא מפי בעה"ע דשל נכרי אסור באכילה והוכיח כן באורך מדקתני במתני' ושל נכרי מותר בהנאה דוקא הנאה ובאכילה אסור לר"ש כמו שאסרו לפני זמנו מדרבנן לר"ש בין של נכרי בין של ישראל כן אסור אחה"פ של נכרי באכילה אחה"פ ושל ישראל כיון שעבר בב"י קנסוהו גם בהנאה, והא דאית' בירושלמי דמותר באכילה אזיל וס"ל כראב"י דשל נכרי לר"י מותר בפסח באכילה ולא אסרו בשל נכרי איסור כלל בפסח ואחה"פ, אבל לר"ש אסור ש"נ באכיל' הואיל דבפסח אסור, ודוקא של נכרי, אבל של ישראל אחר שבטלו ולא ביערו מותר אפי' באכילה, ובאמת הדבר מתמיה דיהי' חמץ של ישראל שבטלו ולא ביערו עדיף מחמצו של נכרי, וצ"ל דחמצו של ישראל אחר שבטלו ה"ה כהפקר ואין לו בעלים כלל ולא מחליף בשל ישראל משא"כ של נכרי, ודוחק, ויותר י"ל דאסרו של נכרי כיון דאפשר שיעבור בב"י בשל נכרי כשקיבל עליו אחריות ואיכא פלוגת' בירושלמי אם אסור אחה"פ משום קנס, ועיי' מג"א ובח"י ובאלי' רבה סי' ת"מ בשם ראב"ן דאסור באכילה ומותר בהנאה, וי"ל מה"ט אסרו כל של נכרי באכילה אטו קבל עליו אחריות, אבל חמץ של ישראל כשלא ביטל אסור בהנאה וכשנעשה מצותו ובטלו לא מצאו מקום לקנסו אטו לא בטל דלא מחלף יהי' מאיזה טעם שיהי' כל עון רואה כי ס"ל לבעה"ע דחמץ של ישראל שבטלו מותר באכילה אחה"פ, ושוטתו כשיטת רי"ף ורמב"ם דלא פסקו הא דר"י בירושלמי למ"ד דחייש להערמה, ודברי הטור נפלאו ממנו, הפלא ופלא, ואנו אין לנו אלא מה שעינינו רואות, ואותיות מחכימות: המורם מדברינו כי לעניות דעתנו רי"ף ורמב"ם רשב"א ור"ן ובעה"ע בחדא שיטתא קדמו ואזלו דביטל ולא ביער מותר בין בהנאה בין באכילה, ורא"ש הוא ראש המדברים בדין זה, ומסתימת דבריו נראה דנקיט לחומרא, ונמשך בנו אחריו והחזיק בשיטתו, והב"י אינו מביא אלא דברי הרא"ש וקבעו להלכה בש"ע, מעתה נשית פנינו ונחזה מה דקמן ונבדוק בספרן של צדיקים וחורי הארץ לבאר כל חמירא בעזה"י: הנה הפר"ח החזיק בעד ראי' הב"ח ממתני' יו"ד ע"א לא בדק בתוך המועד יבדוק אחה"מ והוסיף הפר"ח דמסתמא איירי כשביטל דאטו ברשיעי עסקינן דלא ביטל ומ"מ צריך בדיקה אחה"מ ש"מ דגם אם ביטל אסור לכהפ"ח באכילה והוא כר"י בירושלמי אלו דבריו ז"ל, והנה הפר"ח מביא ראי' לר"י, ולא הקשה על ר"ל דירושלמי דס"ל דמותר אחר הביטול, ונ"ל דבאמת אין ראי' זו מוכרחת די"ל בלא ביטל איירי, ומ"ש אטו ברשיעי עסקינן הא ברשיעי עסקי' דלא בדק כתקנת חז"ל, ואי דלא בדק מחמת אונס כן י"ל דלא ביטל מחמס אונס שהי' חולה כ"ז הבדיקה עד שלא הי' יוכל לבטל בפה אבל נתחזקה הראי' ע"פ מ"ש מהרש"ל שם דמתני' ע"כ כשביטל דאלת"ה וכי משום חשש שמא יבוא לאכלה יאמר ר"י דיעבור בב"י עיי"ש, וי"ל דר"ל ס"ל כר"ח