כתב סופר אורח חיים קנד

הערמה ולמאן דאמר משום זכיי' לא קיי"ל כהאי דר' יוסי אלא כר"מ דסתם מתני' כוותי' ולא קיי"ל בהא כר"י דירושלמי עכ"ל: ולמדנו מדבריו דפליגו אמוראי לאמת אם ר"י ור"ל פליגו בפלוגתא דר"י ור"מ או דפליגו בהערמה, ולא ברירא לן לדינא כמאן דנקטי' אלא במפולת לכ"ע מותר בין למר בין למר כמ"ש, וצ"ל הלא אמר ר' יוסי לר"פ נהיר כד הוינ' אומרי' וכו' ואינו כן, והרי תרוייהו ר"י ור"פ אמרו דפליגו בדר"י ור"מ והדר ומהדר לי' ר"י לר"פ אח"כ דאינו כן ולפמ"ש מוכרח הדבר דאינו וליכ' עוד ספק בפלוגת' דר"י ור"ל דבוודאי פליגו בחשש הערמה וצ"ע, אבל בתר דדייקי' ברשב"א ראיתי כי הי' לו גרסא אחרת בירושלמי ממה שהוא לפנינו דרשב"א גריס נהיר אתי כד הוית"ון אומרין וכו' ואינו כן וכו' לפי גירסא כד הוית"ון אומרי' ל"א ר"י מעולם דפליגו בפלוגת' דר"י ור"מ אלא ר"פ וחבירו אמרו הכי, ור"י אמר דאינו כן, דלא פליגו בהא אלא בחשש הערמה, ופליגו ר' יוסי ור"פ בטעמא דר"י ור"ל, וכן משמע בירושלמי כגרס' הרש"בא מדאית' בירושלמי שם וז"ל הכל מודים בגר שמת ובזבזו ישראל נכסיו, למ"ד הערמה מותר ולמ"ד זכי' מותר עכ"ל ועיי' במפרש שם, מדקאמר הכל מודים משמע דאיכא מ"ד ומ"ד לאמת אם פליגי בהערמה או בפלוגתא דתנאי דר"י ור"מ דאל"ה לענין מאי אומר הכל מודים בתר דהדרו לכ"ע משום הערמה הוא מזה נראה דלאמת איכא פלוגתא במאי דפליגו ר"י ור"ל, ויפה כ' הרשב"א דבמפולת מותר בין לטעמא בהערמה, דמשום הערמה ליכא, ובין לטעמא דזכיי' דלא קיי"ל כר"י בהא דהלכה כסתם מתני': ונ"ל דר"י דאמר במוחלט דלא פליגו בפלוגתא דר"י ור"מ אלא בחשש הערמה, משום דקשי' לי' הא ס"ל לר"י הלכה כסתם משנה, וסתם מתני' כר"מ דלא כר' יוסי כמ"ש הרשב"א, וע"כ דלאו בפלוגתא דר"מ ור"י פליגי, ור"פ דס"ל בדר"מ ור"י פליגו, לא ס"ל דאמר ר"י הלכה כסתם משנה עי' חולין פא"ט מ"ג ע"א אמוראי נינהו אליבא דר"י אי ס"ל הלכה כסתם משנה: והנה למ"ד דפליגו בחשש הערמה והלכה כר"י דבכ"מ ר"י ור"ל הלכה כר"י מסתמא, אבל למ"ד דפליגו בפלוגתא דר"מ ור"י אין הלכה כר"י בזה דקיי"ל כסתם מתני' ולענין חשש הערמה אין לנו הכרע כמאן מהנהו אמורא' נקטי' בפלוגתא דר"י ור"ל אי דחושש ר"י משום הערמה או לא וכיון דר"ל ודאי לכ"ע לא חייש להערמה, ואליבא דר"י פליגו אי חייש להערמה, ליתא להאי כללא דר"י ור"ל הלכה כר"י, ועיי' כזה ברא"ש ביצה פ' המביא ל"א דכ' דהלכה כר"ל משום לבין רעפין, וביש"ש שם י"ט תמה על הרא"ש ורמב"ם דהכי ס"ל דהא לחד לישנא ס"ל לר' יוחנן מפני שצריך לבודקן, וליתא לדר"ל מקמי' דר"י עיי"ש, וכבר תמהו תמיה לתמיהתו בש"א ובשעה"מ כיון דר"ל ודאי ס"ל משום שצריך לחוסמן, ולר"י פליגו ב' לישנא ליתא להאי כללא דר"י ור"ל הלכה כר"י עיי"ש, והה"נ כאן בפלוגת' דר"י ור"ל אין כלל זה דר"י ור"ל הלכה כר"י מכריע ועיי': והנה הרי"ף מעתיק הא דאמר רבא דר"ש קנסא קנס הואיל ועבר עליו בב"י וב"י מפשטות דברי רבא משמע דוקא כשעבר בב"י אבל כשביטל ולא עבר בב"י לא קנס, ויש להעמיס בכוונתו דנקיט דזה עיקר הטעם שקנס מפני שעבר בב"י וקנסו ג"כ כשביטל מפני הערמה שביטל ולא ביטל, וכן י"ל במתני' לאחה"פ אסור שנאמר לא יראה וכו' מה"ט קנס ר"ש ונצמח ממנו גם כשביטל ולא עבר מחשש שיערים ויעבור בב"י, מ"מ לולי דכבר ראינו דאיכא למאן דס"ל הכי דחוששין להערמה לא עלה על דעת להעמיס דמתני' וברבא כן, וכ"כ האי הו"ל לרי"ף לפרש או שהי' לו להביא הירושלמי או עכ"פ להודיענו מודעה רבה כזו דגם כשבטלו אסור מזה נראה לעין רואה דלא ס"ל להחמיר בהא מלתא כר"י, מטעמא דכתיבנא כיון דאין הכרע דטעמא דר"י משום חשש הערמה די"ל משום דס"ל כר"י ול"ל הלכה כסת"מ, הגם דבכמה מקומות בש"ס נראה דעיקר כרבב"ח דאמר משמי' דר"י דהלכה כסתם משנה ולדידי' ע"כ דס"ל לר"י דחיישי' להערמה מ"מ כיון דבהאי כללא עצמו פליגו אמוראי אליבא דר"י, ור"ל מפורש ס"ל דל"ח להערמה, וכיון דמילי דרבנן ודקנסא הוא, וגם בש"ס דידן לא נמצא מחומרא זו כלום ופשטות ושטיחת לישנא דמתני' ודרבא משמע דוקא כשעבר בב"י לכן לא נראה לרי"ף להחמיר כמאן דאמר בירושלמי אליבא דר"י דחיישי' להערמה כנ"ל: וכן נראה לי שיטת הרמב"ם כשיטת רבו דרבי' הרי"ף ז"ל שע"פ הרוב אזיל בשיטתו וז"ל בפ"א מהלכ' חמץ ומצה הלכה ד' חמץ שעבר עליו הפסח אסור בהנאה לעולם ודבר זה קנס הוא מד"ס מפני שעבר בב"י וב"י קנסוהו ואפי' הניחו בשגגה או באונס וכו' מדכ' חידש זה דשוגג ואונס ולא השמיענו מפורש דאפי' ביטל ולא עבר אסרו חכמים דמפשטות דברי רבא שהעתיק דאמר מפני שעבר בב"י וב"י משמע דלא קנסו רק כשעבר או שראוי' לעבור והוא אנוס או שוגג כמ"ש הה"מ, אבל כשביטל ולא ביער משמע מדברי רבא דלא קנסי, ואני ס"ל לרמב"ם דגם בביטל אסור, ונסבול דרבא ג"כ להכי אתכוין כ"כ האי הו"ל לפירושי יותר ממ"ש ואפי' בשגגה ואונס, מכ"ז נראה דאזיל בשיטת הרי"ף דל"ל חומר' זו דירושלמי לחד מ"ד אליבא דר' יוחנן וכמ"ש: ועיין ר"ן שכ' למי שמפקיד חמצו אצל נכרי דלא עבר בב"י מדאורייתא אלא מדרבנן קנס ר"ש ועיי' מג"א סי' תמ"ז ס"ק מ"ז דשאני מחמץ נוקשה דמותר אחה"פ, דזהו חמץ עובר עליו בב"י מדאורייתא וחכמים אמרו דלא סגי כשמפקיד לנכרי הו"ל כאלו עבר אדאורייתא דומי' דחמץ שביטלו ולא ביערו דאסור, וה"נ יש לחוש שיאמר שקבל הנכרי אחריות ולא קבל עיי"ש, והי' דברי המג"א אלו בהעלמה מנוב"י קמא חלק או"ח סס' י"ח מהשואל והמשיב במס"כ, ויש להבין למה כ' הר"ן דין זה במפקיד חמצו אצל נכרי ולא כ' דין דירושלמי במפקיר חמצו דפליגו ר"י ור"ל והלכה כר"י כמ"ש הרא"ש, והחליף דינא דירושלמי לדין מי שהפקיד אצל נכרי, ומ"ש בין שתי חצאי לבנה וכן אית' בירושלמי במפקיד ט"ס הוא וצ"ל במפקיר, ולא ידעתי אם דברים אלו מפי הר"ן יצאו או המגיה כ"כ, יהי' איך שיהי' קשה כהנ"ל, מכח זה נ"ל דלא ס"ל לר"ן חומרא זו דירושלמי אליבא דמ"ד לר"י דחיישי' במפקיר להערמה שיאמר שהפקיר ולא הפקיר כיון דלר"י אינו מום ור"ל ודאי לא ס"ל דחייש' וכן נראה מדשבקי' לרי"ף להא דירושלמי כמ"ש והר"ן מדנפשי' ס"ל דבמפקיד לנכרי קנסי', משום דעבר על תק"ח ולא ביטל החמץ שהפקיד ביד נכרי הגם דמדאוריית' לא עבר כיון דחכמים אמרו דלא סגי בפקדון אצל נכרי, ואין יוצא עי"ז מכלל חמץ ברשותו וצריך לבטלו, ואפשר די בבטולו כיון שמונח ביד נכרי ליכא למיחש שמא יבוא לאכלו, או עכ"פ אם א"א להוציא מן הנכרי צריך לבטלו וכיון דקנסו למי שעבר בב"י ולא ביטל קנסו גם על המפקיד שעבר מדבריהם בב"י, אבל המפקיד חמצו ולא ביערו דלא עבר בב"י דרבנן רק על מצות ביעורו ומשום דעבר על מצות ביעור מדבריה' לא הטילו קנס דליכא כה"ג אופן בדאוריית', ור"י בירושלמי לולי דחייש להערמה למאן דס"ל דחייש משום שעבר על תק"ח ולא ביער לא הוי קונסי' אותו, אלא משום דאיכא חשש שיערים ולא יבטל ואמר שביטל, והכל בענין ביטול, ור"ל לא חייש להערמה זו דלמה יערים במקום שיש בידו לבטל לא שביק התירא, ולמ"ד דפליגו בפלוגתא דר"י ור"מ, גם ר"י לא חייש להערמה כזו, ונקטי' כר"ל דוודאי לכ"ע ל"ח להערמה, אבל במפקיד חמצו דצריך לבטל מדרבנן ולא ביטל כ"ע מודים דיש לקונסו משום שעבר על ב"י מדרבנן והוא בכלל קנסא דקנס ר"ש משום שעבר בב"י ויש להעמיס כן בלשון מתני' ורבא הואיל ועבר בב"י ואפי' לא עבר רק מדרבנן בב"י וב"י, אבל דינו של ירושלמי בביטל ולא ביער רחוק להעמיס במתני' וברבא, ואם מ"ש בין שני חצאי' וכן אית' בירושלמי במפקיר היא מדברי הר"ן, י"ל דמביא דכן איתא בירושלמי במפקיד דלמ"ד חייש ר"י שמא יערים ומשו"ה ראוי' לקנס והגם דלא נקטי' כירושלמי בהא, היינו בחשש שיאמר שהפקיר ולא הפקיר דרחוק הוא דבקל לו לבטל ואין בו הזיקא ובידו הוא, אבל במפקיד אצל נכרי ל"מ באחריות דאין בידו גם בלא אחריות אין בידו שיקבל הנכרי ממנו או שאין מצוי' לו נכרי לסמוך עליו בלי אחריות חייש' שיאמר שהפקיד ולא הפקיד, לכן קרסי' ר"ש כנ"ל נכון לפ"ז בכונת ושיטת הר"ן כשיטת רי"ף ורמב"ם: אמנם כן הרא"ש פסחים פ' כ"ש כ' וז"ל וישראל שמצא חמץ בביתו אחה"פ מה"ד דמותר כיון דבטלו לא עבר על ב"י וליכא למקנסי', ובירושלמי פליגו בי' וכו' ר"י אומר אסור ור"ל אומר מותר ר"י חייש להערמה ר"ל לא חייש להערמה כלומר שמא לא יפקירנו ויאמר הפקרתיו עכ"ל, והנה מדמביא לפלוגתא דר"י ומפרש טעמא דפלוגתא דר"י ור"ל דפליגי בהערמה נראה דס"ל דעיקר לאמת כמ"ד דפליגו בחשש הערמה, נ"ל דהי' לו הגרס' בירושלמי כמו שהיא לפנינו נהיר כד הוינן אומרי' ולא כן היא בתחלה ס"ל לר"י ור"פ דפליגו בפלוגת' דר"י ור"מ וחזרו בו מטעם שכתבנו בתחלת דברינו אחר ששמע' מדמתיב ר"י לר"ל ומה שהשיב לו דאין די באר לדבריהם אלא אם פליגו בחשש הערמה לכן הדר ר"י ומהדר לר"פ ממה דס"ל תחלה והכי נקטי' וכיון דאין ספק דר"י חייש להערמה הדרינן לכללא דבכ"מ הלכה כב"י נגד ר"ל, וסמך הרא"ש על האי כללא וסתם ולא כ' הלכה כמאן דבכ"מ הלכה כר"י נגד ר"ל, וגם מוכח מתוך דברי עצמו מדמפרש טעמא דר"י דחיישי' להערמה שמא לא יפקרנו ויאמר הפקרתיו, ש"מ דהלכה כר"י דאל"ה למה מפרש טעמא דר"י דליכא נ"מ לדינא וגם מדמביא לפלוגתא דר"י ור"ל, ואי ס"ל להלכה כר"ל מה לו להביא כלל פלוגת' דר"י ור"ל מאחר שכבר כ' דמדינא כל שלא עבר בב"י ליכא למקנס' מכ"ז מוכח דנקיט הרא"ש להלכה להחמיר כר"י: והנה הטור בסי' תמ"ח כ' וז"ל וחמץ שנמצא בבית ישראל אחה"פ אסר בירושלמי אע"פ שבטלו בחיישי' שיערים לומר שבטלו אע"פ שלא בטלו, וכ' הב"י שידוע דהלכה כר"י מפני כך סתם רבינו וכ' אוסר בירושלמי, ודוחק איך סתם וכ' אוסר בירושלמי הו"ל לומר דר"י אוסר בירושלמי, ונ"ל להוסיף מעט תבלין דכ' בלשון משום דאין מפורש דברי ר"י אם אוסר משום חשש הערמה והלכה כמותו נגד ר"ל, או דטעמא דר"י דס"ל כר' יוסי דל"מ הפקר וביטול ואין הלכה דסתם מתני' דלא