כתב סופר אורח חיים קנג

כמו דבלא ביטל אסור לכ"ע כן כשביטל, דמתני' דמחתינהו בחדא מחתא ועיי', וראי' זו מכרחת וכל השיטות גם לר"ת דחולין דליכא ראי' דאסור לכ"ע, אבל ממתני' דפסחי' בצירוף סוגי' דש"ס ב"ק יצא לאור דין זה דאסור לכ"ע אפי' ביטל ועיי': פירות הנושרים מדברינו אלו דהחזקנום בראיות כמסמרות נטועים דחמץ שעבר עליו אסור לכ"ע ואפילו לא בא לידם מיד העובר, ואפי' בביטל ולא ביער, וכן נ"ל מן המחבר דס"ל אפי' ביטל אסור לכ"ע מדסתם וכ' בסעיף ה' דנמצא חמץ בבית ישראל אחה"פ אסור אפי' בטלו ולא כ' דאסור לדידי' ומותר לאחרים משמע דחד דינא אית ליה כמו שנמצא ולא ביטל דאסור לכ"ע, ויש לדייק יותר מלשון המחבר דכ' נמצא חמץ בבית ישראל אחה"פ אסור ואפילו בטלו הלא הא דאסור אחה"פ בלא בטלו כבר כ' בסעיף ג', ובא לחדש בסעיף זה דאפי' בטלו, והול"ל חמץ שבטלו ונמצא אחה"פ בב"י אסור נראה דרצה להודיענו דאסור לכ"ע כמו בשלא בטלו ולזה אתי' דבריו בדיוק שכ' נמצא חמץ בב"י אחה"פ אסור וכ' עוד ואפי' בטלו דאסור כמו לא בטלו דמיני' איירי בתחילת דבריו והיינו שאסור לכ"ע כמו לא בטל, אבל אי הוי כ' חמץ שבטלו ונמצא בבית ישראל אסור אחה"פ הי' מקום לומר דוקא לדידיה וביותר יש לדייק מלשונו שכ' חמץ הנמצא בב"י אחה"פ וכו' משמעות לשונו מי שמוצא חמץ בבית א' מישראל אסור לו למוצא אחה"פ הגם שלא הגיע ליד המוצא בבית חבירו מבעליו אסור הרי ממש מפורש כדברינו וכן הוא לשון הטור, ועיין לשון הרא"ש פ' כ"ש סי' ד' שכ' וז"ל וישראל שמצא חמץ בביתו אחה"פ מן הדין מותר ובירושלמי פליגו, לפי לשון הרא"ש י"ל דוקא במוצא בביתו אסור לדידי' ולאחרים המוצאים שרי, וטור ששינה לשון אביו וכ' חמץ שנמצא בב"י וכו' וכן המחבר נקיט כהאי לישנא דטור, נראה בדיוק נקטו להודיענו דאפי' לאחרים אסור: ונראה לפע"ד דכ"ש וקו"ח דאסור לבנו אחריו דאם לאחרים אסור ואפי' אינו בא להם מיד העובר ואפי' זכו מן ההפקר וכדומה כ"ש דאסור לבניו אחריו דנכנס תחת האב ומכחו הוא זוכה ומרשותו בא לו, וי"ל דלכן בכ"מ דמבעי לש"ס אי קנסי' בנו אחריו או דוקא לדידי' קנסו שעשה איסור לא מספקא רק אולי לבנו קנסו הגם שלא עבר, וקאמר להך צד דממונו' קנסו היינו לו ולבא מכחו ועומד במקומו אבל לאחרים שלא באו מכחו שלא הקנה להם במכר או מתנה בהא לא קמבעי לי' כנ"ל, ועיי' ש"ך יו"ד סי' שי"ג ס"ק י"ב שכ' כיון דלא קנסו לבנו, נראה דאם שחטו מותר לאחרים, כוונתו רצוי' באופן שאין המטיל מום מרויח בו כגון שמוכר כמו ששוה בלא מום או לא אתי לידם ע"י המטיל מום, ולפמ"ש זה פשוט וקו"ח מדל"ק בנו, ולאחרים כ"הג לא מבעי מעיקרא כנ"ל פשוט, ועיי' ח"י סי' תמ"ח ס"ק, ודבריו נפלאו וכבר עמד עליהם מהרי"ט אלגזי, והנלפע"ד כתבתי בעזה"י, ומעכ"ת נ"י ישים עין עיונו על דברינו לטובה, הכ"ד אוה"נ דש"ת חותם בברכת אהבה רבה. פראנצענסבאד כ"ו תמוז תרכ"ה לפ"ק: הק' אברהם שמואל בנימין ב"הג מהרמ"ס זצ"ל: תשובה פב בחודש אייר ה' פניו יאיר, להרב המאיר ה"ה י"נ המאוה"ג חריף ובקי מלא וגדוש כש"ת מו"ה מאיר זאב הארטמאן ני' אב"ד דק"ק שאמלוי יע"א: בי"ה קבלתי בעידנא דטרידנא טובא ושאול אני ביותר לתלמידים בתחלת הזמן בלימוד הלו"ת וקבלת תלמידים הבאים כיונים אל ארובותיהם ולפקח על ענינם, עד ישבו במעונם על מכונם, בכ"ז להיות פר"מ דוחק השעה פניתי בתוך הפרקים לעיי' בשאלתו, והנה נפשו בשאלתו בשאלת חכם ע"ד א' מאנשי עדתו, הודה לפני מעלתו כי בע"פ העבר צוה לגיסו למכור חמצו לנכרי הידוע לו כי הי' נחפז לדרכו וכן עשה חוץ מחבית יין שרף שהי' שכוח מבעליו שהי' לו במרתף ע"ז לא צוה ולא מכר ואחה"פ מצא חביות זו במרתף, ושם יד לפיו ולא שאל שאילת' מקמי רבנן ומכר יי"ש זה מעט מעט במדה שאדם מודד בו בהקפה לנכרים, ונתנו לו אח"ז חיטין ושעורי' תמורת היי"ש, וכבר נתערב דגן זה בשאר דגן שאינו אפי' חד בחד, ואחר כ"ז נתן אל לבו כי לא טוב עשה ובא לפני פר"מ בשאלת פיהו נה דינו של תערובות זה, וכבר ראו עיניו כדי שבעם מ"ש בספרן של בעלי תשובה וישוטט לבקש דבר ה' זו הלכה מפי ספרים וסופרים, ונפשו איותה לדעת, את דעתי בזה דעת תורה מכרעת, והנני למלאות רצונו במלואו, וישנים מה שחנני הי"ת בזה, וגם חדשים אציע לפניו, כיד ה' הטובה עלי: הנה שאלה כזו ממש וכיוצא בה כבר כתובה היא בספרן של צדיקים גדולי אחרונים קמאי ובתראי ז"ל, זה מתיר וזה אוסר, זה בונה וזה סותר, זה מקיל, וזה מפריז על המדה להחמיר ביותר, ואנן מה נענה בתרייהו דידהו, כי מקום הניחו לנו לבאר דין זה באר רחובות, וכי הרחיב ה' לנו ופרינו באר"ש לחקור ולעמוד על הלכה זו מן השורש: הנה מקור דין זה חמץ שבטלו ולא ביערו אם אסור מקנסא לאחה"פ או מותר, לא נמצא מפורש בש"ס דילן ומפורש יוצא מירושלמי פסחי' פ' א"ע וז"ל הפקיר חמצו בי"ג מהו לאחה"פ ר' יוחנן אמר אסור ר"ל אמר מותר מתיב ר"י לר"ל אי אתה מודה לי משש שעות ולמעלה שהוא אסור, אל תמן אסורו גם גרם לו, הא מה אית לך למימר, אמר ר' יוסי לר"פ נהיר את כד הוינן אומרי' אתי' ר"י כר"י ודרש"בל כר"מ אינה כן אלא ר"י חשש להערמה רשב"ל לא חשש להערמה מה נפיק מבינייהו נפל עליו מפולת מ"ד הערמה לית כאן הערמה והוא מותר מ"ד זכי' לית כאן זכי' והוא אסור עכ"ל הירושלמי, והנה המפרש נדחק מאוד לפרש הא דמתיב ר"י לר"ל מאי אתה מודה מה ענין חמץ משש שעות להא דביטל ולא ביער וגם תשוב' ר"ל אין לו מובן ועיי' נב"י קמא חאו"ח סי' י"ט מ"ש בסוף התשובה גם בדבריו יש דוחק דכל עין רואה יראה דסוף כ"ס אנחנו לא נדע מה דס"ל לר"י בקושיתו ומה דמהדר לי' ר"ל, מלבד זה קשה לי על ר' יוסי דאמר לר"פ נהיר את וכו' אינה כן מנ"ל בפשיטות דאינו כן כמו שהיו אומרים בתחלה דר"י כר' יוסי וכו' ולמה הדר בסוף מה ראה ראי' על ככה דאינו כמו שהיו אומרים תחלה, וליישב כ"ז נ"ל בשנאמר טעם לשבח דפלוגתא דר"י ור"ל למסקנא דר"י חייש להערמה ור"ל לא חייש, נ"ל דתלי' בטעמא דהצריכו חכמים ביעור אחר שביטל, תוס' ריש פסחים כ' דחששו שמא יבוא לאוכלו כיון דלא בדילו מיני', ור"ן כ' עוד טעם אחר מפני שביטול זה תלוי' במחשבה של ב"א ואין מחשבותיהם שוות ואפשר שיקילו בכך ולא יוציאו מלבן לגמרי ראו חכמים להחמיר שלא יספיק ביטול והצריכו ביעור עכ"ל, ונ"ל דבב' טעמים אלו פליגו ר"י ור"ל ר"י ס"ל דמשו"ה הצריכו ביעור כמ"ש הר"ן דחששו שמא לא יבטל בלב שלם ועיקר תקנת ביעור משו"ה הוא לכן כשעבר ולא ביער ראוי' לקנסו אחה"פ שמא יערים היינו שמא הביטול לא יהי' בלב שלם וכל שאין פיו ולבו שלם היא הערמה והיינו דאמר ר"י חייש להערמה, וכ"ש וקו"ח הוא אם חששו חכמינו ז"ל שלא יבטל בלב שלם בלי הוכחה דאין בלבו מה שמוציא בפיו ותקנו משו"ה לבערו, כ"ש אחר שתקנו לבער והוא לא ביער דנתחזק החשש שמא לא ביטל בלב, ור"ל ס"ל כטעמא דתוס' דטעם שהצריכו לבער משום שמא יבוא לאוכלו ולא חששו כלל להערמה שלא יהי' פיו ולבו שוין, לכן ס"ל ניהי דקנסו למי שעבר בב"י מדאורייתא, אבל אם ביטל ולא קיים מצות חכמים משום דעבר על תק"ח לא קנסו וגם ר"י הכי ס"ל דמשו' דעבר על דרבנן לא קנסו אלא משום חשש הערמה שלא ביטל בלב שלם דמשו"ה תקנו לבער, ור"ל ס"ל דלא חששו לכך כנ"ל: מעתה יובן היטב הא דאותיב ר"י לר"ל א"א מודה לי משש שעות ולמעלה שהוא אסור כוונתו רצוי' עפמ"ש הר"ן ומוסיף בטעמא דחששו שמא יבוא לאכלו משום דלא בדילו וחייב כרת, ועיי' מהרש"א בתוס' ר"פ הנ"ל, וקשה משש שעות עד הלילה יהי' מותר לקיימו דליכא כרת מזה הוכיח ר"י דלא הצריכו לבער משום שמא יבוא לאכלו אלא משום שמא לא ביטל בלב שלם וגם משש שעות עכ"פ עובר בעשה אם לא בטלו בלב שלם, ומוכח דלא כר"ל, והשיב ר"ל תמן איסורו גרם לו, לעולם דעיקר התקנה משום שמא יבוא לאכלו הגם דמשש שעות עד הלילה ליכא כרת מ"מ משום איסור לאו ג"כ החמירו מאחר שהצריכו ביעור משו' בפסח דיש בו כרת לא אמרו בו חוץ משש שעות ואפשר דפליגו בפלוגתא דאמוראי אי אמרינן מה לי איסור לאו מאיסור כרת עיי' יבמות קט"ו, וביותר יש לפרש כוונת ר"ל דאמר התם איסורו גרם לו עפמ"ש תוס' עוד שם משו"ה החמירו בחמץ יותר שמא יבוא לאוכלו מכל שאר איסורים משום שהחמירה תורה בו יותר שעוברים בב"י ומה"ט גם משש שעות ראוי' להחמיר דהחמירה תור' לעבור בב"י או בעשה דתשביתו לכהפ"ח, וזהו שאמר תמן איסורו שאסור לקיימו גרם לו שהחמירו לבערו מחשש שיבוא לאכלו הא מה אית לך למימר לקונסו כיון שלא עבר בב"י כנ"ל, והא"ש הא דאמר ר' יוסי לר"פ נהיר וכו אינו כן, דאם פליגו בדר"י ור"מ מה דהקשה ר"י לר"ל אין לו שחר ואין פתר בין לקושי' ר"י בין לתי' ר"ל, אבל אם פליגו בחשש הערמה א"ש בדבריהם, וי"ל תחלה שמעו ר"י ור"פ פלוגתא דר"י ור"ל במפקיר חמצו אחה"פ דר"י אמר אסור ור"ל אמר מותר, ולא שמעו מה דאותיב ר"י לר"ל ומה שהשיב לו ר"ל והי' ס"ל דפליגו בפלוגתא דר"י ור"מ, ואח"כ שמעו גם מה דמותיב ר"י לר"ל ומה שהשיב לו אמר ר"י נהיר כד הוינא אומרים עד שלא שמענו הא דמתיב ר"י ודאמר רל דר"י כר"י ור"ל כר"מ, ועכשיו ששמענו אינה כן אלא ר"י חייש להערמה ור"ל לא חייש, ומיושב הכל ע"כ בעזה"י: והנה לפמ"ש דבתר ששמע הא דמתיב ר"י ומתשובות ר"ל הדרו בי' דא"א לפרש דפליגו בדר"י ור"מ אין ספק דהכי נקטי' דבחשש הערמה פליגו, אמנם כן ראיתי בתשובת רשב"א סי' ע' אחר שהביא ירושלמי הנ"ל ככתבו וכלשונו כ' וז"ל ומ"מ אם כדברי הירושלמי בין כמאן דמר משום הערמה בין כמאן דמר משום זכי' חמץ שנפלה עליו מפולת מותר אחה"פ, דלמאן דאמר משום הערמה לית כאן