כתב סופר אורח חיים קנב

כזה בכ"מ דקנסו רבנן רק לעובר, דלמא בריית' כר"י כן י"ל, אלא לפי דמפרש הר"ן סברוהו כר"י היינו וס"ל כראב"י וכיון דרבא ל"ל דראב"י ג"כ ברייתא כר"ש אתי' ומוכח דאפי' לאחרים קנס ועיי': ומ"מ י"ל דסוגי' ירושלמי ס"ל או עכ"פ לא ברירא ליה אי ר"ש קנס כ"כ לאחרים ומוקי בריית' דמחליפין כר"י דס"ל כראב"י, או אם לא ס"ל כראב"י מ"מ לא רצה לומר נ"מ דתלי' בפלוגת' דלראב"י י"ל דגם ר"ש לא קנס לאחרים הגם דירושלמי אזיל לר' יוחנן דס"ל הלכה כר"ש באחה"פ והא ר"י ס"ל הלכה כסתם מתני' וע"כ דלא מוקי מתני' דפסחי' כר"י וכראב"י מ"מ י"ל דס"ל כראב"י אליבא דר"י רק דס"ל במתני' אפשר גם כר"ש אתי' ומשום קנס, וכיון דלא אתברר מסתם מתניתין הלכה כמאן פסק כר"ש מסברתו והכרעתו, ועוד י"ל דפסק כר"ש משום דסתם מתני' כר"ש הגם דס"ל כראב"י אליבא דר"י מ"מ דחיק ליה למוקמי מתני' כר"י דדחיק לי' לומר דקתני ושל נכרי אחה"פ ה"ה בפסח ואיידי דסיפא בשל ישראל נקיט גם ברישא אחה"פ, וגם צ"ל כראב"י הא דקתני סיפא דכתיב ולא יראה לך וכו' קאי ארישא כמבואר בש"ס פסחים כ"ח וכ"ז דוחק, ולכן ס"ל לר"י דמתני' כר"ש הגם דס"ל כראב"י אליבא דר"י ושפיר י"ל דס"ל דברייתא דמחליפין כר"י ולא מוכח משם דר"ש קנס אפילו לאחרי' וממתני' דפסחים לא מוכח רק לדידיה, ולכן ל"א ירושלמי נ"מ לר' יוחנן אם אסור לאחרים או לא דאפשר גם אי ס"ל כר' יוסי מ"מ מותר לאחרים, וראי' שלי מירושלמי שהי' נ"ל תחילה ברורה, דחוי' מעיקרא ועיין: שבתי וראיתי דיש להביא ראי' לאיסור מסוגי' דידן חולין שמביא הר"ן ראי' דקנס ר"ש גם לאחרים משם ראי' בביטל ולא ביער קנס ג"כ גם לאחרים דהא כ' רש"י דעוברי עבירה שאין מבערין בפסח משום פסידא, ובוודאי מבטלי' באופן המועיל דאין בזה פסידא דלא שבקו התירא וכו' רק במקום פסידא וטורח, ואיך אפשר דבריית' כר"ש אתי' אם בבטלו ולא ביער מותר לאחרים וכיון שבטלו שוב גם אם לדידי' קנסי' משום שמא יערים לאחרינא שרי למאי צריך בבריית' מפני שהן מחליפין מותר בלא"ה החמץ עצמו מותר לאחרים וע"כ צ"ל דלכ"ע אסר ר"ש אפי' כשביטל משום שמא יערים ומשום לא פלוג ודוחק לומר משום שמא נחמיץ להו בפסח שא"א לבטל לזה צריך מפני שמחליפין חדא דזה לא שכיח דבוודאי משמרי' שלא יחמיץ ולא יעברו, ועוד כיון שאינו רק ספק שמא נתחמץ להם בפסח הא דקאמר ש"ס דלמא כר"ש דס"ל אחה"פ דרבנן ובדרבנן סמכי' הול"ל יותר דאינו רק ספק דרבנן, וגם כדמסיק ותהוי נמי כר"ש הא אמר מפני שהן מחליפין בוודאי וכ"ש בדאורייתא לא שביק התירא וכו' עדיין מנ"ל לסמוך על זה בוודאי איסור וע"כ דאסור לכ"ע וזו ראי' מהימנא לאסור: ובמאי דכתיבנא אתי' לן שפיר הא דמביא הר"ן ראי' משמעות סוגי' ש"ס דחולין ולא מביא ראי' ברורה מתוספת' פ"ב דפסחים דמבואר שם דאוסר ר"ש חמצן של כותים אחה"פ היכא דלא עשו פסחיהם כישראל או מקדימין יום א' משום דעברי בב"י הרי מפורש דגם לאחרים אסור וצ"ע לכאורה, ולמ"ש א"ש דמשם אין מוכח רק היכא דעברי בב"י ועבר אדאורייתא דהנהו כותים דאין עושים פסח כישראל ומקדימין יום א' וזכו ביום ביעו' ועוברי' בב"י ולא בטלו בוודאי וכה"ג קנס אף לאחרים אבל היכא דבטלו ולא ביער מנ"ל לכן מביא מסוגי' דחולין דמוכח אפי' כשביטל כמ"ש והבן: ועוד י"ל מילתא בטעמא דלא מביא ר"כ מתוספת' הנ"ל דלכאורה ראי' הר"ן צ"ע מנ"ל דאסור לכ"ע כשאינו בא ליד אחרים מן העובר במכר או במתנה דלמא דוקא בכה"ג אסור דבמכירה ומתנה הרי נהנה העובר ואהני לי' מעשיו, וממילא אסור לקנות ממנו משום לפ"ע ולכה"פ מסייע ידי עוברי עבירה, ואסרו בדיעבד לקונה ומקבל מפני שבעבירה בא לו קנסוהו כמו העובר שאסרו לו, אבל מי שזוכה בלא דעתו ורצונו כגון שהשליכו לחוץ או מצאו וכיוצא בו מנ"ל דאסור, ולומר דבאמת כוונת הר"ן דאסור לאחרים דוקא לקנות או לקבל ממנו מסתימת דבריו לא משמע הכי דמשמע לכ"ע אסור, וגם לזה א"צ ראי' פשיטא דאסור למכור ולתת במתנה כיון שנהנה כמו בכל איסורי', וגם הלכה רווחת דאסור לכ"ע גם לזכות מהפקר וכדומה וצ"ע: שוב מצאתי ראיתי אחרי רואי שכבר עמד בקושי' זו במהרי"ט אלגזי פ"ה דבכורות דף מ"ח ע"ב ד"ה איברא דראיתי להר"ן והוא ז"ל כ' דלכן אסרו לאחרים הקונים כדי שלא יקפצו עליו קונים ולא יהנו לו מעשיו ונכנס תחילה בדוחק דר"ן ס"ל כרש"י דבלא"ה דמי זביני אסורים ובלא"ה ל"מ לו מעשיו ושוב דחה גם זה עיי"ש ולפי מה שהקשתי דאסור לקנות ולקבל משום ל"ע ומסייע, לא מועיל לנו גם אם הר"ן סובר כרש"י כמובן: והי' נ"ל ביישוב ראי' הר"ן ולחזקה ע"פ מ"ש במק"א דמי שמכשיל חבירו באיסור דרבנן עובר בלפני עור מדאורייתא הגם שהאיסור דרבנן מ"מ לא גרע מנותן לו עצה שאינה הגונה בדבר הרשות, ועיי' תוס' ספ"ק דע"ז משיטת הר"א דבדרבנן ליכא, וצ"ע וכי גרע דרבנן מדבר רשות והארכתי במק"א ואכ"מ, לפ"ז קשי' לי מדקאמר ש"ס חולין ותהוי נמי כר"ש הא קתני מפני שמחליפין ודאי ומה בדרבנן לא שביק התירא מכ"ש בדאורייתא הא נמי בדאורייתא הוא דלא יעברו בל"ע דאורייתא, וליכא קו"ח, וגם לאמת מנ"ל דסמכי' באיסור דאורייתא דלא שביק התירא וצל"ע: ונ"ל מכח קושי' זו דס"ל לש"ס מסתימת הבריי' חמצן של ע"ע מותר מיד מפני שמחליפי', דבכל אופן אפי' לא קבלו מידי ע"ע בקנין או במתנה אלא בא לידם בלא ידיעתם מותר כשהם הע"ע אוכלים ממנו מפני שמחליפין דלא שבקו התירא ואוכלים איסור דרבנן ובוודאי החליפו ועשה שפיר קו"ח לדאורייתא, וא"ש ראי' הר"ן דמשם מוכח דאסור לכ"ע אפי' אינו קונה או מקבל מהעובר עצמו כנ"ל, ולמ"ש לעיל דראי' הר"ן מבריית' עצמה דלאמת ע"כ ברייתא ר"ש היא דל"ל דראב"י ג"כ א"ש כיון דקחזינן דסתמא דש"ס ס"ל דמותר מיד היינו אפי' לקנות מנכרי שקנה מהם חמץ או שלקחו מעצמו וכדומה, מוכח מברייתא עצמה דכר"ש אתי' דאסור לאחרים אפילו שלא בדרך קנין וקבלה מע"ע והבן: והא"ש דלא מביא כן תוספת' דפ"ב דפסחים, דמשם אין ראיה רק דאסור לקנות מהם, אבל לא שאסור לזכות מן ההפקר או לקנות מנכרי שקנה מהם וא"ש עיי': וראיתי בפ"ח דמביא ראי' לדינו של הר"ן מהא דתנן בפ' הגוזל קמא גזל חמץ ועבר עליו הפסח אומר לו הרי שלך לפניך, כלומר אע"פ שאסור לו, והא הכא דנגזול ודאי לא עבר בב"י אלא הגזלן ואעפ"כ אסור לנגזל אלמא דחמץ שעבר עליו שום אדם נאסר לכל, ומהרי"ט אלגזי בתר דמחזיק פשיטותו של הפר"ח דנגזל אינו עובר בב"י נתקשה למה לא הביא הר"ן ראי' זו של הפר"ח, והאריך באריכות נפלא, ותוכן דבריו די"ל מתני' ר"י היא וחמץ אח"הפ אסור לכ"ע ואחר שהאריך בזה כ' עוד גם אי מתני' ר"ש אין ראיה דאסור לכ"ע די"ל באמת לנגזל מותר ומתני' קמ"ל הגם דלגזלן ודאי אסור מ"מ מותר לקיים מצות השבה בחמץ האסור לו דשלו הוא מחזיר ואין בזה הנאה: והנה מ"ש דאיכא רבותא דאינו נהנה במה שמחזירו עיי' מג"א רס"י ת"מ ובוודאי י"ל מתני' הא קמ"ל, ונ"ל דמ"מ ראי' הפר"ח חזקה אם כי ממתני' ליכא ראי' די"ל או כר"י אתי' או כר"ש וקמ"ל הגם דאסור לגזלן מותר להחזיר שלו, מ"מ מסוגי' ש"ס איכא ראי' דהא אמר ר"ח ר"י הוא דס"ל אומרים באיסורי הנאה וכו' ומייתי פלוגתא בשור שהמית דס"ל לרבנן משנגמר דינו החזירו שומר אינו מוחזר אלמא דרבנן ס"ל א"א בא"ה הרי שלך לפניך, ואי לר"ש לנגזל מותר י"ל מתני' רבנן היא וע"כ לא פליגו רבנן אלא בשור שנגמר דינו משום שאסור לכ"ע לכן אינו מוחזר דאין מחזיר לו מידי דעפר הוא מחזיר, אבל מתני' בחמץ שעבר עליו הפסח י"ל גם רבנן מודו ואתי' מתני' כר"ש ומותר לנגזל ומחזיר לו דבר שראוי' לו וקמ"ל רבותא גם שאסור לגזלן מותר להחזירו דאין זו הנאה, ודוחק לומר דס"ל לר"ח דהלכה כר"י אח"ז ולא רצה למוקמי מתני' דלא כהלכתא, ועוד מדהשיב רבה לר"ח א"כ נפלגו בחמץ דלמא רבנן דר' יעקב כר"ש ס"ל ומודו בחמץ או דר' יעקב כר"ש ס"ל וקמ"ל טפי אפי' בשור שנגמר דינו שאסור למפקיד מ"מ החזירו מוחזר וזה לא נדע אם היה אומר בחמץ דמותר לנגזל דס"ל כר"ש או היינו סבורים דטעמו דס"ל כר"ש, ועוד מדאמר רבה כר' שמואל לר"ח והוכיח לו מבריית' מאן שמעת לי' דאמר משנגמר דינו לא רבנן וקתני חמץ וע"ע הפסח וכו' ש"מ דכ"ע מודים דבא"ה אומרים הרי שלך לפניך ומתני' כ"ע עדיין י"ל דפליגו בשור שנגמר דינו אי אומרים בא"ה הרי שלך לפניך ובחמץ גם רבנן מודו דס"ל כר"ש ומותר לנגזל, ואין לומר דס"ל דל"ק ר"ש כלל, ומתני' דפסחי' כר"י וכראב"י הא מפורש בתוספת' פ"ב דפסחים דר"ש קונס, מכ"ז מוכח דס"ל בפשיטות דלר"ש אסור אפי' לאחרים ונתחזקה ראי' הפר"ח ומינה דאסור לאחרים לא לבד שלא לקבל מן העובר משום דהעובר עושה איסור כשמקנה לאחר ונהנה, אלא דאסרוהו לכ"ע והטילו איסור על החפץ עצמו דהא לגזלן מותר להחזיר שאינו נהנה דשלו הוא מחזיר לו וממילא דמותר לנגזל לקבל כיון שאין הגזלן עושה איסור במה שמחזיר לו ותהדר הקושי' לדוכתא מנ"ל דאומרי' בא"ה שאסור למוחזר הרי שלך וכו' וע"כ דלעולם אסור לכ"ע כנ"ל ועיי': והא דלא מביא הר"ן ראי' מש"ס ב"ק נ"ל עפמ"ש לעיל דמסוגי' דחולין איכא ראי' אפי' בשביטל אסור לכ"ע, וזה אין מוכח מסוגיא דב"ק די"ל דאיירי כשלא ביטל הגזלן, ולמ"ש השאגת ארי' סי' פ"ז דלא מהני ביטול לחמץ שקבל עליו אחריות, וגזלן זה שאינו שלו רק שעובר מפני שבאחריותו הוא ל"מ ביטול ועבר מדאורייתא, אבל ביטל ולא ביער לא מוכח משם דאסור לאחרים, ולכן מביא הר"ן טפי מסוגיא דחולין דמוכח יותר אפי' בשביטל: ולפמ"ש כבר לעיל דמוכח מסוגי' דחולין דאסור לאחרים לכהפ"ח בלא ביטל וכיון דקיי"ל בביטל ולא ביער אסור אחה"פ ממילא מוכח ממתני' דפסחים דה"ה דאסור לאחרים, דהא דקתני במתני' דאחה"פ אסור גם כשביטל איירי דלדידי' ודאי אסור ומינה