כתב סופר אורח חיים קנא

יישוב, ונ"ל דבבכורות דקאמר שם את"ל במוכר עבדו קנסי' בנו אחריו משום דמפקע לי' ממצוה, והיה רחוק בעיני רש"י דנקנסו יותר בעבד משום דמפקע ליה ממצות מבצורם אוזן בכור דעבר אדאורייתא דסוף כ"ס לא עשה בעבד איסור דאורייתא ובצורם עבר מדאוריית', משו"ה כ' רש"י דהאיבעי' גם אי מחוייבים לפדותו היינו דאם א"א לו לברוח כופין אותו לפדות הגם דאין ראוי' לקנוס ב"א ואפי' שעבר אדאורייתא כמו בצורם, מ"מ י"ל הכ' לא משום שכבר עבר האב קנסוהו לב"א אלא משום העתיד שלא יהיה העבד מופקע כל ימיו ממצות וכיון שנעשת זה ע"י אביהם כופין בניו לפדותו, אבל אי היה אזיל שם לענין אם בברח קונסי' בנו שלא ישתעבד בו בוודאי אין לומר דקנסו בנו משום העבר דהפקיע לעבד מן המצות ורצה להפקיעו לעולם בכ"ז אין ראוי' לקנסו יותר מבצורם דאורייתא דמה שעבר עבר ועכשיו יוכל לקיים כל מצות כרצונו כיון שברח והלך לו מן הנכרי, ולכן כ' רש"י דאזיל גם את"ל בעבד דקנסי' לפדותו משום דמפקע ליה לעתיד מן המצות ויעבור בכ"ז כדאי הוא להכריח לבנו שיפדהו, וכ"ז הוצרך רש"י בסוגיא דבכורות, אבל במ"ק אזיל בתר איפכא גם אם בעבד קנסי' משום דמפקע ליה אבל במכווין אין קונסי' הגם לרש"י שם אזיל דעשה איסור דגמר מלאכתו במועד, מ"מ מחלק שפיר אפילו את"ל דאם ברח קנסי' היורשים משום העבר משום דהפקיעו מן המצות ועשה דבר גדול הגם דלא עבר רק על דרבנן דאמרו דלא ימכור מ"מ אינו דומה למכווין לגמור מלאכתו במועד דחמירא מיניה מכר עבדו דהפקיעו עד שברח מן המצות והיה בדעתו להפקיעו לעולם לולי שברח, וכ' רש"י שברח ואפילו את"ל דבברח קנסי' מ"מ איכא למבעי במכווין וגמר מלאכתו, ובגיטין דלא קתני כלל משום דמפקע לי' ואין נפקותא אם מבעי בברח או לענין חיוב וקנס פדי' כ' רש"י מהו לפדות שגם לענין פדי' לחייב היורשים להוציא ממון מבעי ליה דלא נימא דוקא בברח מבעי ליה אי קנסי' דאין מחייבי' העבד שיחזור וישתעבד, אבל להוציא ממה שיירשו ל"מ, קמ"ל גם בהכי מבעי לי' כדמוכח מסוגי' דבכורות, וא"ש נכון ועיי' היטב: וי"ל בזה הא דלא מבעי בגיטין את"ל בעבד קנסי' משום דמפקע ליה י"ל דהאיבעי' דהתם קאי על מתני' דלא נזכר שצריך לפדותו אלא שיוצא לחירות ואמוראים הוסיפו שצריך לפדותו, ובברח ליכא למימר את"ל צורם ל"ק בעבד קנסי' משום דמפקע לי' בכ"ז לא עדיף או שקיל כמוהו צורם דעבר אדאורייתא וא"ש: היוצא לנו לדינא מדברינו בתראי אלו לענין עבד לרש"י אם ברח העבד אח"מ האב ל"ק בנו אחריו דלא הפקירוהו חכמים עד שברח, ולרי"ף והוא שיטת הרמב"ם וכן נראה דעת טוש"ע דוקא אם לא ברח אין מחייבי' הבן לפדאו, אבל כשברח גם לאח"מ האב יוצא לחירות דכבר מופקע ועומד הוא מאפקעת' דמלכ' רבנן משעת מכירה גם שלא נתייאש, וכופין היורשין לשחררו כמו עבד שהפיל עצמו לגייסו' דס"ל לר"י דכופין לשחרר או משום דאסור בשפחה וב"ח, או משום שכופין ע"מ סדום, ונ"מ אי משום דאסור בשפחה וב"ח אד עשים שכופין ע"מ סדום, ונ"מ אי משים דאסיר בשפחה וב"ח בשפחה כ"הג אין כופין כמו חצי' שפחה וחב"ח דאין כופין אבל משום מדת סדום כופין גם בשפחה, ואפשר גם מהאי טעמא אין כופין בשפחה דהא דכופין בעבד כשמעוכב ג"ש כדי שיהיה יוכל לקיים כל המצות כאיש, אבל בשפחה אין מרוויחי' מידי, ועיי' מנחות מ"ג ע"ב היינו אשה היינו עבד, והאב עצמו שמכר שפחתו וברחה בוודאי כופין לשחררה משום קנס שתצא לב"ח גמורה, אבל היורשי' ל"ק אלא בעבד כופי' כדי שיהי' מחוייב במצות, אבל בשפחה אין כופין, או אפשר כיון דלית להו פסידא כלל כופין אותם משום קנס דבמקום דליכא פסידא כלל קנסי' לב"א, ויש לעיי' בזה בכ"מ היכא דליכא פסידה אפשר קנסי' ב"א, וזה לא מבואר מסוגי' ש"ס בג' מקומות וצ"ע לדינא: הקטן אברהם שמואל בנימן ב"הג מהרמ"ס זצ"ל: תשובה פא בין המצרים, יצילהו ה' מן המצירים, ויזכה לחזות רגלי מבשר בראשי ההרים, ה"ה מע"כ תלמידי חביב נפשי, הרבני המופלג מלא וגדוש מורג חרוץ צדיק תמים ישר הולך כש"ת מו"ה אהרן משה טשושקי נ"י אבן פנה ויקרה בק"ק גייא יע"א: יקרתו קבלתי, ואני עוסק ובא פה במרחצאות להשיב נפשי ולרפאות חליי בעזה"י וא"א פה ספרי' רק מעט מזעיר ואינם לפי הצורך לתקוע עצמי להלכה ולמעשה ולברר הלכה כשמלה מ"מ להשיב פניו ריקם לא בעינא שמתי רעיוני על ספיקתו ואשיב אשר העלתה מצודתי כפי האפשר פה, והנה מע"כ נ"י נכנס לבית הספק בחמץ של ישראל שבטלו ונמצא אחר הפסח שמבואר בש"ע סי' תמ"ח סעיף ה' דאסור אם גם לכ"ע אסור או דלמ' דוקא לדידי' אסרו אבל לאחרינא שרי היינו שהוא בעל החמץ לא מכר ולא נתן במתנה רק זוכין בו מעצמן, הגם חמץ שלא בטלו קיי"ל דאסור אחה"פ לכ"ע כמבואר, אבל בחמץ שבטלו דהוא עצמו חומרא דפליגו ביה בירושלמי פסחים מובא ברא"ש פסחים ובטו"ר סי' הנ"ל, ואנן דנקטינן לחומרא אפשר כ"כ האי לאסור לכ"ע מודים דלא אסרו, אלו דבריו, ואני אבאר ספיקתו כי מסברא י"ל דלא אסור לאחרים דזיל בתר טעמא מאן דאוסר מפורש בירושלמי שמא יערים וכ' הרא"ש בפסחים פי' שיאמר שביטל ולא ביטל וס"ל לבעל העיטור מובא בטור סי' הנ"ל דוקא באכילה אסור ולא בהנאה, וכ' הב"י דטעמ' דמשום הנאה לא יערים, והטור לא ניחא לי' שיטתו דס"ל הגם משום הנאה יש לחוש להערמה הגם דהנאה מועטת היא ועיי' הגה' מהרל"ח, וי"ל אם לדידי' אסור גם בהנא', משום שמותר לאחרים בוודאי לא יערים וכלל בידינו אין אדם חוטא ולא לו וכן מסתבר להקל יותר מלהחמיר ולומר כיון דאסרו גם בשבטלו שוב לא חלקו בין בטלו ללא בטלו שיהיה אסור לעולם גם לאחרים מנ"ל להחמיר כ"כ האי: ובתחילת הרעיון היה נ"ל ראי' לאסור מירושלמי דפסחי' אשר ממנו מקור דין זה דחמץ שבטלו אחה"פ דאסור שם תחילה רצו לומר טעמא דר"י דאוסר דס"ל כר' יוסי דל"מ הפקר עד דאתי ליד זוכה ומסקנא דאינו כן אלא טעמא דר"י משום שמא יערים, ואמר נ"מ אי משום דס"ל כר' יוסי או משום הערמה מפולת איכא בינייהו וכו' ואי משום הערמה אינו אסור רק לדידי' הומ"ל נ"מ אי משום דס"ל כר"י גם לאחרינא אסור ככל חמץ שלא ביטלו משא"כ משום הערמה רק לדידיה אסור ש"מ דפשיט' לירושלמי דגם משום חשש הערמה אסור לכ"ע משום לא פלוג, וזו ראי' ברורה לכאור' וכעין זה מביא הפר"ח ראי' דאפילו הפקיר בעדים אסור מדל"א ירושלמי נ"מ בשהפקיר בעדים עיי"ש: אלא דנ"ל דראי' הפר"ח לא מכרעת מילתא לדינא דאפשר לסתמא דירושלמי לא ברירא לי' האי מילתא אי ס"ל לר"י דאפי' בהפקר בעדים אסור משום לא פלוג כמ"ש פר"ח או לא ולכן לא אמר נ"מ במפקיר בעדים ואמר יותר נ"מ דברירא ליה במפולת דמשום הערמה ודאי ליכא, ואנן להלכתא דמספקא לן אם גם במפקיר בעדים ס"ל לאסור ומסברא דמותר כיון דל"ש הערמה מנ"ל להחמיר משום לא פלוג ובדרבנן כי האי בוודאי נקטי' להקל, וממילא אדחי נמי ראי' דידי לנדון שלנו דירושלמי ל"א נ"מ אם אסור לאחרים, דאפשר דגם לאחרים אסור משום לא פלוג, וכיון דמסתבר יותר להקל מלהחמיר נקטי' להקל, ועכ"פ ראיה אין לנו לאסור יותר מלהקל: וראי' זו שהבאתי לאסור לכ"ע בלא"ה יש לדחות, דהאי דקנס ר"ש בחמץ שעבר עליו בב"י אפי' לאחרים אנו אין לנו ראי' רק ראי' שהביא הר"ן בפסחים פ' כ"ש מסוגי' דסתמ' דש"ס חולין ד' ע"ב דמוקי ברייתא מפני שהן מחליפין כר"ש ודוקא מפני שהם מחליפין הא בלא"ה אסור לכ"ע, והנה מבריית' עצמה אין ראי' די"ל דאתי' כר"י כדסברי רבנן דבריית' ר"י הוא, אלא דסתמא דש"ס שקיל וטרי דאפשר דאתיא כר"ש ומסיק דמ"מ תהוי נמי כר"ש איכא סייעתא לרבא דלא שביק התירא אבל לא מוכרח דברייתא דלא כר' יודא ומברייתא לא מוכח מידי דר"ש קנס אפי' לאחרים אלא מסוגי' ש"ס דקאמר דאפשר דאתיא נמי כר"ש, וי"ל דסוגי' ירושלמי ס"ל דר"ש לא קנס אפי' בעבר בב"י רק לדידי' ולאחרים ולא ובריית' דמחליפין כר"י אתי', ולכן לא אמר איכא בינייהו אי אסור לאחרים דגם אי טעמא דר"י דס"ל כר"י ועבר בב"י לא קנסו רק לדידי' ולא לאחרים: והיתה לבאר מ"ש די"ל דברייתא כר"י אתי' לשיטת ר"ת שבתוס' חולין שם דמותר מיד אחה"פ מפני שמחליפין בבצק של נכרי ומה"ט א"ש כר"י הגם דס"ל חמץ ש"נ ג"כ אסור אחה"פ, א"כ בוודאי י"ל דברייתא כר"י לאמת ואין לנו ראיה מבריית' דר"ש קנס אפילו לאחרים וממתני' דפסחים חמצו של ישראל וכו' אחה"פ אסור למאן דמוקי לה כר"ש י"ל דוקא לדידי' קנס והא הר"ן לא כ' דאסור לאחרים רק מכח סוגי' דחולין וממתני' עצמה י"ל דוקא לדידי' וא"כ אם נוקמי הברייתא כר"י גם מברייתא זו אין ראי' דר"ש קניס לאחרים רק מסתמא דסוגיא דמוקי בריית' גם כר"ש וי"ל סוגי' דירושלמי אינו כן כמ"ש, אלא למ"ש תוס' פסחים כ"ח ע"ב וכ"כ רשב"א חולין דסברו' דברייתא כר"י דס"ל כראב"י בס"ד קודם שחזר בי' דיליף ר"י שאור דאכילה מדראי', ולפ"ז רבא דהוא בתרא דפליג על ראב"י וגם ראב"י חזר בי' הגם דרבנן סברי כראב"י מ"מ לאמת נקט' כרבא דהוא בתרא דל"ל דראב"י ממילא בריית' ע"כ אתי' כר"ש ומוכח דינו של הר"ן מבריית' עצמה ולהלכתא ור"ן לשיטתו דכ' בחידושיו לחולין דסברו' כראב"י ס"ל שפיר כ' בפשיטות ראי' מברייתא דמחליפין דכר"ש אתי' ואסור גם לאחרים, דמסתמא דסוגיא עצמה אפשר היה מקום לדחות דאמר דלמא כר"ש היינו ואולי ר"ש קנס גם לאחרים ומנ"ל דכר"י אתי' ולהביא סייעתא דסומכי' בדאוריית' על לא שביק התירא ומסיק גם אם תאמר דכר"ש אתי' וקנס גם לאחרים מ"מ איכא סייעתא כדמסיק ואזיל, ולאמת י"ל כיון דגם אי כר"ש אתי' מוכח הך חידוש דין דסברוהו ודאי לא שביק התירא שוב מנ"ל למוקי בריית' כר"ש ולומר דקנס גם לאחרים מה דלא מצינו קנס