כתב סופר אורח חיים קנ

בעושה דבר באיסור להנאתו וטובתו כמו צורם אוזן מטיל בו מום כדי לאכול הבכור במומו, וכן המוכר עבדו לנכרי בשביל הנאת ממון לא קנסו בנו אחריו ואפי' בצורם שהוא דאורייתא או עבד דמפקע לי' ממצות כיון שלהנאתו עשה ויצרא דאכילה או הנאת ממונא תקפה עליו, וקנסו יותר היכא שעושה בלי הנאה כמו במלאכת דבר שאינו אבד בחוה"מ שהי' יוכל לעשות אחר המועד והוא בשאט נפש בלי הנאה עושה במועד ראוי' לקנסו יותר וממוני' קנסו, ויש להוסיף תבלין כל שעושה להנאתו די לקנסו שלא נתקיימה מחשבתו להנות בעצמו, וכיון שאסור לו כי"ח, הגם שאח"מ בנו ירשו נהנה ובל"ס גם לדידי' איכא הנאה מ"מ הוא לאו להכי אתכווין אלא להנות בו בעודו בחיים ושערו דסגי בקנס זה ועיי' ב"מ צ' ע"ב, ובפר"ח יו"ד סי' צ"ט, אבל כשעושה בשאט נפש באין תועלת שהי' אפשר לעשות אחה"מ או קודם מה שיעור נערוך לקנסו כדי שלא תתקיים מחשבתו מה שרצה בו ולהתיר לבנו הרי לא להנאה קמכווין, ולכן הטילו הקנס על הממון, ועי' כע' זה בהשגת הראב"ד פ"א דחובל כשמתכווין להנאתו לא קנסו באינו ניכר וראייתו מסוגי' ש"ס גיטין כמ"ש הה"מ והסברא דכשעושה להנאתו אינו ראוי' לקנסו כ"כ כמזיק ואין לו הנאה ואינו מכווין רק לצעורי, ועיי' רא"ש פ' החובל גבי אלני קצצת די"א כשמכווין למצוה אין לקנסו רק כשאינו עושה מצוה ומתכווין להפסיד המצוה מחבירו עיי"ש דג"כ מהאי טעמא הוא, וכן יש לחלק בין עושה איסור להנאתו אין לקנסו כ"כ כמו מי שעושה ואין לו הנאה וחוטא ולא לו, כנ"ל מלתא בטעמא אשר ישבחוהו רבנן: וי"ל עוד אפי' אי מלאכה בחו"המ דרבנן אפשר דקנסו גם בנו אחריו יותר מבצורם דאורייתא מטעמא דכתיבנא, והא דבמכווין מלאכתו במועד לא קנסוהו הגם שלא עשה להנאתו דהיה יוכל לעשות קודם או אחר המועד, ה"ט אי כיוון מלאכתו ולא גמרה ומת הרי לא עשה האב איסור כלל ודי לקנוס אותו ולא לבנו, ואי גמר מלאכתו במועד ומת אח"כ דעביד איסור במועד הא אז היה דבר האבד אלא דקנס חכמים כיון שכיוון מלאכתו לעשותה דבר האבד וכיון בשעה שעושה איסור במועד כבר הוא דבר האבד אם לא יעשה הרי עשה האיסור להנאתו, וכה"ג ל"ק ב"א, אבל באינו אבד ועשה בשאט נפש להכעיס ראוי' לקנסו יותר, וכן מן הר"ן שסתם דבריו וכ' בפשיטות אבל אם עשה בלא אבד קנסו גם בנו משמע אפי' אי חו"המ דאוריי', ונראה דהי' כ"ז פשוט לר"ן מדלא מספקא לבעל האיבעי' רק במכווין מלאכתו, ולא מבעי ליה יותר בעושה מלאכה בחוה"מ שאינו אבד, ש"מ דפשיטא ליה דאסור, ולמאן דס"ל דמלאכה בחו"המ דרבנן מוכח דפשיטא ליה דקנסי' הגם שהוא דרבנן מטעמא דכתיבנא, ולפי גרסת תוס' במ"ק דקאי במכווין ולא עשה עבירה יש לדחות קצת ראי' זו דאפשר דמבעי לי' אם מתירים לבנו לעשות מעשה ועיי' ט"ז: וזאת תורת העולה לדינא, מי שעושה מלאכה שאינה אבד בחו"המ, למאן דס"ל חו"המ דאוריית' יש לקנוס ב"א דהא איכא ר"יו ומפרשים דס"ל דכל דעביד דאוריית' קנסי' ליה ואיכא נמי ר"ן דס"ל מטעם אחר דיש לקנסו בזה יותר וגם הרמב"ם אפשר דמודה לו, אבל מאן דס"ל חו"המ דרבנן אין לנו מי שאומר דיש לקנסו הגם שכתבנו דמשמעות הר"ן כן הוא מ"מ אינו מפורש, וגם אם כן ס"ל הלא ר"יו ומפרשים לא ס"ל כר"ן רק אם חו"המ דאורייתא, ואזלינן בתרייהו בזה, הגם דזה גופי' לא ברירא אי קיי"ל מלאכת חו"המ דאורייתא או דרבנן ועיי' פרמ"ג בסי' זה, כיון דדרבנן הוא וקנסא בעלמא אזלינן לקולא כנ"ל: והנה המג"א כ' דס"ל לר"יו דזה דומה למבשל בשבת, וכ' מחצית השקל דצריך לחלק בין צורם אוזן, ואנחנו לא חילוק ידענו ולא טעם משמענו מ"ש הא מהא, היינו מ"ש מבשל בשבת מצורם אוזן, בין צורם לעושי מלאכה שאינו אבד מצאנו חילוק נכון, אבל בין צורם למבשל בשבת לא יצאנו כ"א ע"פ הדוחק כיון דר"י מחמיר במבשל ואוסר לדידי' במזיד לעולם, ור"מ ס"ל דסגי לקנסו שלא יהנ' ביומו דמשו"ה בישל בשבת ולא נתקיימה מחשבתו, ור"י מחמיר במבשל בשבת משום חומר איסור דשבת ואוסר לעולם ה"נ קנסי' בנו אחריו, ומשו"ה לא מבעי לי' במבשל בשבת ועיי' פנים מאירות ח"ב סי' ס"א דנתקשה בזה, ולמ"ש א"ש דפשיטא להלכתא דקיי"ל כר"י דאסור לדידי' לעולם ה"ה דקנסו בנו אחריו שאם מותר לבנו הרי הוא נהנה קצת, או יאמר דע"פ הרוב בתבשיל שנתבשל בשבת אין בו אלא הפסד מועט דמבשל לעצמו ליומא דלא עביד איסור כדי להנות אחרים, כ"ש אח"ש ולא שכיח שימות מיד אלא אחר זמן זמני' והתבשיל עודו קיים כבר נתקלקל וליכא אלא הפסד מועט, וכיון שבימי האב אסור לבנו ולב"ב, וביומו לכ"ע, לא אמרו שיהיה מותר לבנו אח"מ אביו, משא"כ בצורם ועבד ומכווין מלאכתו שכיח הפ"מ כמו מועט, לכן אמרו באלו וכדומה להם שלא לקנוס בנו אחריו כנ"ל ועיי': וכ"ז כתבנו להבין קצת דברי המג"א, אבל לפי מה שביארנו ובררנו שהדין עם הר"יו דכל דעבר אדאורייתא קנסו גם בנו ורמב"ם יחידאי הוא דלדידי' מוכח בדאוריית' לא קנסו בנו אחריו, ממילא במבשל בשבת קנסו בנו אחריו כיון דדאוריית' הוא, ואפשר גם בבישול דרבנן קנסוהו כמו בדאוריית' וכמו דקנסי' לדידי' במבשל דרבנן בוודאי ולא נכנסו לחלק בין מבשל למבשל כן הדבר הזה ועיי': ולענין מבטל איסור לכתחילה דציי' המג"א לעיי' בסי' צ"ט ושם ליכא רמז ורמיזא אי קנסי' ב"א או לא ומ"ש מכל איסורים, ובתשו' א' הארכתי בדין מבטל איסור לכתחיל' אי קנסי' בנו אחריו, וכאן הנני מקצר ומעלה פה המורם מדברינו שם לשיטת הראב"ד דמבטל איסור לכתחילה אסור מדאורייתא אי קנסי' ב"א תלי' בשיטות הנ"ל, אם בדאוריית' קנסי' ב"א או לא, ולפמ"ש העיקר לדינא דקונסי' הה"נ בזה, אבל רוב שיטות ס"ל דאינו רק מדרבנן לכ"ע ל"ק לבנו, וכ"ז בלח בלח, אבל ביבש ביבש דהעלה השעה"מ ובנוב"י תנינ' וכן אבא מאוה"ג זצ"ל בחידושיו דביבש ביבש לכ"ע אסור לבטלו לכתחי', ואם בדאוריי' קנסי' בנו אחריו ביבש ביבש ג"כ קנסי' בנו אחריו, ואפשר אפילו בלח בלח דלא אמרו בלח בלח חוץ כיון דביבש גם לבנו קנסו, וגם בלח איכא אופן דאסור לבטל מדאורייתא לפמ"ש באבני מילואים בתשובותיו שבסוף סי' ח"י דכ"ע מודים דאסור לבטל תרומה מדאורייתא דכתיב משמרת תרומותי שאסור לאבדה בידים כן אסור לבטלה שתתהפך מתרומה לחולין עיי"ש ובהג"ה וביבש יש לפקפק לדסוברי' דלא מתהפך, אבל בלח לכ"ע נתהפך ונאבד בוודאי הנכון עם הא"מ, וכיון ביבש בכ"א מדאורייתא אסור לבטל, וגם בלח בתרומה מדאוריית' הוא, השוו מדותיהם לקנוס בכ"מ גם בלח בלח בכל איסורים כן נ"ל, אלא כיון דכ"ז רק דרבנן וקנסא בעלמא אין לנו להוסיף חומרא ודי לנו לקנוס באיסורים ביבש ביבש כמ"ש: וטרם אכלה לדבר, מילין באותו ענין אחבר, כחובר חבר, ואציע פה עוד דברים שיש בהם נפקותא לדינ' הגם דלא נהוג גבן, והוא באיבעי' ש"ס גיטין בעבד שמכרו רבו אי קנסי' בנו אחריו ונפשט' דל"ק, וקשי' לי מהא מעשה מ' ע"א ההוא דסקרתא דעבד' דאזדבן לנכרי וכלו מרוותא בתראי וקאמר רבינא דלהדרן אבני מרוות' קמאי ויכתבו להו גיטא דחרותא הא כשהם רוצים מרצונם אינם רשאים, וגם הלשון ויכתבו לכם ג"ש משמע שהיו מופקרים ומעוכבים ג"ש והא ל"ק ב"א וצ"ע: והי' נ"ל דמעשה שהיה כך היה דמתו מרוותא בתראי קודם למרוותא קמאי וקנסו לאבות והפקירו העבד מיד כשמתו מרוות' בתראי, ועד ששחררו כמחוייב מתו מרוותא קמאי ושלחו להם שיכתבו ג"ש כיון דכבר מופקע ליכא איסורא וגם מחוייבים לשחרר בע"כ כיון דלישא שפחה וב"ח א"י לשיטת רש"י, וגם לשיטת תוס' כופין כמו בעבד שברח דכופין ע"מ סדום עיי' תוס' מ' ע"א ד"ה אין לו תקנה ובפ"י שם וא"ש, אלא הרי"ף מפרש דכל מרוות' קמאי תחילה ועיי' רא"ש שם וקשה כהנ"ל וצ"ע: לכן נ"ל מיד כשמוכר עבדו לנכרי הפקירו אותו חכמים ואין רשות רבו עליו קודם שברח מן רבו שני, וקנסו ג"כ את האדון שיפדהו אם אינו יכול לברוח, אבל הוא מופקר מיד כשמוכר אותו, וכן נראה דס"ל לתוס' מ"ג ע"ב ד"ה אבל אם כתב עליו אונו וכו' דמקשה איך אפשר שיכתוב לו שטר לאמימר דלאסור' ל"מ שחרור, ומה קשי' ליה לתוס', י"ל כיון שכותב לו שטר שיהיה חל כשיברח לא הפקירו אותו חכמים כלל כשיברח דהרי שטרו בידו וצ"ע, וע"כ דס"ל לתוס' מיד כשמכרו מפקיעים אותו ממנו עיי"ש היטב, והא"ש מעשה דלעיל מיד כשמכרו אביהם הפקיעוהו חכמים ממנו, ושוב כשמת לא ירשו בנים העבד מאחר שהפקיעו לא יחזור להם דקנסא דאביהם הוא דקנסוהו ויכולים לשחרר בהיתר ומחוייבים לשחרר דאין זה קנס אלא משום כופין ע"מ סדום, או משום שא"י לישא שפחה וב"ח, והא דאיבעי' ליה אי קנסי' ב"א היינו מה שקנסוהו שיהיה צריך לפדותו ממה שירש מאביו אבל כשברח בוודאי אינו חוזר ומשתעבד הגם שמת האב קודם שברח דכבר מופקע הוא ממנו כשמכרו וא"ש ועיי', ועיי' רמב"ם פ"ח מעבדים שכ' שצריך לפדותו ולחזור לקנותו ולשחררו, אבל אם מת א"צ הבן לחזור ולקנותו, ולא כ' אם ברח אח"מ האב דחוזרים ומשעבדים ש"מ דפשיטא לי' דאין חוזרים ומשעבדי' דכבר נקנס האב מיד כשמכרו ולאו קנסא דבנו הוא, והאיבעי' הי' רק אם לא ברח אם צריכים לקנותו מן הנכרי כדי לשחררו ונפשט דא"צ ועיי' בטוש"ע סי' רס"ז: אמנם כן ראיתי ברש"י מ"ק י"ג ע"א שמפרש איבעי' הש"ס בעבד שברח שקנסי' אותו וכו' ואם מת אין בניו יכולים לכופו, הרי ס"ל דגם לענין ברח אח"מ האב מבעי לי' וס"ל דהפקעת חכמים מתחיל אחר שברח, ואם מת האב קודם שברח תלי' אי קנסי' ב"א, דלא כמ"ש ע"פ שיטת הרי"ף ורמב"ם וצ"ל דס"ל לרש"י דהאי מעשה דהאי מרוות' שמתו מרוות' בתראי בחיי מרוותא קמאי וכמ"ש למעלה: ועיי' רש"י גיטין מ"ד דמפרש האיבעי' אם צריך הבן לפדותו וכ"כ בבכורות ל"ד וצ"ע למה שינה פירושו בבכורות וגיטין דהאיבעי' לענין חיוב לפדות ממה שפי' במ"ק לענין אם ברח והיא תמיה דבעי