כתב סופר אורח חיים קמט

והוא מכווין לעשותו דבר אבוד ע"י שמתחיל קודם המועד שיהי' במועד לדבר האבד, אבל דבר שאינו אבד בעצמותו ל"ש מכיוין מלאכתו לומר דאית בי' תרתי, ומצאתי שכבר התפלא על דבריו בס' חמד משה, ויפה דחה: והלום ראיתי באלי' רבה דתמה על הב"י שהי' בהעלם ממנו הר"ן במקומו שכ' וה"מ בדבר האבד אבל אם עשה דבר שאינו אבד קנסי' לבנו והוא כרי"ו, ונדחק לחלק בין אבד לשאינו אבד, כיון דאיכא דאורייתא' באינו אבד ודרבנן בדבר אבד הוצרכו להחמיר בדאוריית' יותר אפי' לבנו מדבר אבד דרבנן והוא דוחק וא"א לומר במח"כ א"כ האמר נמי כיון שמת ולא גמר דלא עשה איסר כלל קנסו' היכא דעבד אסורא נקנס יותר אפי' לבנו, ואפשר למ"ש הטור כן הוא דלא כ' רק אם חדל ולא גמר מלאכתו דלא קנסי' אבל בעבד איסור מעלי' דרגא וקנס' גם בנו, אלא לשתמט מאן דאמר הכי, וגם הר"ן עצמו שכ' בדבר שאינו אבד קנסי' אבל באבד ל"ק בנו, אפי' דעביד אב איסור, אלא שי"ל כל שהוא דרבנן לא קנסי' לבו, רק בדאוריית' היכא דאיכא דרבנן ודאוריית' רצו לעשות היכר לדאוריית' בקנס יותר בדאוריית', אלא בבכור נמי הא איכא צורם דאינו רק דרבנן כגון שיש מום עובר דהטלת מום ב' אינו אלא דרבנן להלכת' דמטיל מום בבע"מ רק מדרבנן וכיון דאיכא דרבנן ודאורייתא הו"ל להחמיר בדאורייתא, והא נפשט' האיבעי' גם בצורם דאורייתא וכ"כ הר"ן שם, ולכן דברי האלי' אינם זכורים לטוב בזה במח"כ, גם כחילוקו של הט"ז כבר כתבנו שאין בזה טעם וסברא כמ"ש ג"כ החמד משה: והנה בפנים מאירות סי' ס"א הראה פנים מסבירות ע"פ מ"ש רש"י בבכורות וגיטין דהאיבעי' אם אסור לבנו לאכלו לעולם מדכ' לעולם נראה דמפרש דהאיבעי' לר"א דוקא דס"ל דלא ישחוט לעולם אפי' נפל בו מום אחר, רצה רש"י בזה להשמר מקושי' תוס' גיטין לרש"י דנטייבי' דרבנן איך פשיט לי' בצורם אוזן שהוא דאורייתא, משו"ה כ' רש"י דהאיבעי' לר"א דקנסי' גם אם נפל בו מום אחר וזה קנס רחוק ומבעי לי' אי קנסו בנו אחריו כ"כ האי והאי דקאמר משום דעבר אדאורייתא לכן קנסי' כ"כ מדלא קנסי' בשביעית הגם שיש להחמיר בו יותר מבכל מקום כמ"ש תוס', וכ"ז לר"א אבל לדידן דבמום אחר מותר בלא"ה גם לדידי' שלא לשחטו במום זה קנסי' גם לבנו כיון דעבר אדאורייתא אלו דבריו ז"ל וש"י, ואם כי דברי שכלים אמר, מ"מ יש בו מן הדוחק לומר דב' סוגיות אלו קדמו ואזלו אליבי' דר"א שלא כהלכת' ומ"ש רש"י לעולם י"ל דרצה לומר גם לר"א דמחמיר ביותר מ"מ מבעי לי' מדסתם האיבעי' משמע גם לר"א קאי ופשיט לי' גם לדידי' דלא קנסי' לבנו כן הוא הפשוט: וי"ל דמ"ש רש"י שאסור לאכלו לעולם צ"ל דלא כ' דאסור לשחטו הגם די"ל דכוונתו כיון דאסור לשחטו אסור לאכלו הא יש אופן דמותר לאכלו כשעבר ושחטו, מזה נראה דס"ל לרש"י דאם עבר ושחט אסור לאכלו ועי' רי"ט אלגזי בכורות שם דמסופק בזה ופשיט לי' מרש"י במק"א, ולי נראה דמכאן מוכח מרש"י דהכי ס"ל והיינו לעולם שכ' גם אם עבר האב ושחט אסור לבנו דכ"כ האי אפשר דקנסו לבנו הגם דפסידא דלא הדר הוא ומפסיד לעולם, וי"ל בזה קושי' תוס' על רש"י גיטין הנ"ל, די"ל הא דאסור אם עבר ושחט משום דעבר ושחט לא משום דצורם דהי' סגי דלא לשחוט אלא אם עבר ושחט קנסוהו עוד מפני שהוסיף חטא על פשע ועבר על דבריהם דאמרו דלא לשחוט, לפ"ז נ"ל דאיבעי' ש"ס רק בדרבנן אם עבר ושחט אם אסור עולמית לבנו אבל ודאי אסור לשחוט והא דקאמר בצורם דעבר אדאורייתא היינו כיון שתחלת הקנס בדאורייתא קנסו גם כשעבר ושחט גם לבנו הגם שאין קנס זה רק מפני שעבר על דרבנן מ"מ השוו מדותיהם באיסור א' דנתגלגל הדרבנן ע"י שעושה עבירה דאורייתא, ופשיט לי' שפיר משביעית הגם בבכור איכא צד להחמיר יותר גם בדרבנן דילי' משום דהתחלת האיסור הי' דאורייתא נגד זה יש צד להחמיר בשביעית יותר מבכ"מ ושקל להו במשקל כמ"ש תוס' גיטין דשקל להו במשקל עבד עם שביעית ועיי' מהרש"א שם וא"ש נכון פי' רש"י, ומיושב ממילא הרי"ו שבב"י כמובן: עוד לנו שני דרכים ליישב שיטת רי"ו, בשני ישב ג"כ קושי' תוס' הנ"ל על רש"י איך פשיט לי' דאורייתא דצורם אוזן משביעית דרבנן, הנה בגיטין פ' הנזיקין סוגי' דמטמא ומנסך פליגו מסקנת הסוגי' דר"מ ור"י פליגו מהיפיך להיפיך דר"מ קנס בדרבנן יותר שוגג אטו מזיד מדאורייתא, ור"י איפכא מסתבר' לי' דקנס בדאורייתא שוגג אטו מזיד מבדרבנן עיי"ש, וסוגי' ש"ס דגיטין מ"ד דקאמר את"ל בצורם אוזן קנסי' משום דדאורייתא הוא אזיל ע"כ לר"י דבדאורייתא יש לקנוס מבדרבנן אבל סוגי' דבכורות דלא קאמר בבכור איכא איסור דאורייתא אלא את"ל במכווין מלאכתו וכו' משום דלא קעביד אסירא, אבל בצורם דקעבד אסורא ולא קתני דעבד אסירא דאורייתא אלא במכווין לא קעביד איסור כלל היינו במת קודם יו"ט ולא עביד איסור, וי"ל דאזיל גם לר"מ דחמירא לי' דרבנן מדאורייתא מכווין מלאכתו מ"מ קיל דלא עביד איסור כלל וכן סוגי' דמ"ק לפי גרסת תוס' דלא גרס דצורם עשה איסור דאורייתא אלא דעשה איסור ובמכווין לא עשה איסור ג"כ וא"ש בין לר"מ בין לר"י, והנה בגיטין הגרס' בעי מיני' ר"י מרב אסי ובכורות ר"י מר' זירא ובמ"ק ג"כ ר"י מר' זירא ותוס' בכורות מביא גרס' במ"ק איבעי רבא מר"נ, וי"ל הא דפשיט לי' ר"ז בצורם אוזן משביעית דס"ל כר"מ דבדאורייתא מקילי' בקנסא יותר מבדרבנן ופשוט לי' שפיר משביעית מכח כ"ש וקי"ח דבדאורייתא ל"ק לבנו אחריו, אלא דקשה דלמא הך דשביעית ר"י היא ומנ"ל למילף מיני' בבכור, י"ל לרש"י לשיטתו בחולין פ"ק ט"ו דר"י ל"ל קנסי' שיג: אטו בשוגג ג"כ עבירה בידו ומשום שלא יהנה ועיי' מהרש"ל ומהרש"א שם באורך ומסקנת מהרש"א דסוגי' דגיטין פ' הנזקין דקאמר דלר"י חמירא לי' דאורייתא מדרבנן לפי' רש"י בחולין לא מוכח דר"י פליג בחד על ר"מ דדרבנן חמירא לענין קנס, אלא דל"ל בשום מקום דקנסי' שוגג אטו מזיד, ובשבת משום שלא יהנה דשוגג ג"כ עבירה היא, אלא דסוגי' דהתם לא ס"ל דטעמא דר"י משום שלא יהנה, ורש"י בחולין הוצרך כן לרב דס"ל ע"כ הכי ולדידי' באמת לא מוכח דלר"י חמירא לי' דאורייתא מדרבנן איפכ' מדר"מ יאפשר כדר"מ ס"ל אלא דס"ל דבכ"מ לא קנסי' שוגג עיי' היטב והח"ש די"ל ר"ז ס"ל כרב וליכא מאן דחולק על ר"מ דקנסי' בדרבנן יותר מבדאורייתא ופשיט לי' שפיר בכור משביעית מכח כ"ש, ובסוגי' דגיטין לא פשיט רק בעבד וכן במ"ק במכווין מלאכתו, ול"ק לרש"י רק מסוגי' דבכורות י"ל דר"ז ס"ל כהנ"ל ומיושב' קושי' תוס' על רש"י, והא"ש דס"ל לרי"ו כ"ז לפי סוגי' דחולין אבל אנן נקטי' כסוגי' דגיטין דר"י משום דקנס שוגג אטו מזיד ועכצ"ל דפליג על ר"י מהיפיך להיפיך וקיי"ל כר"י ממילא לא אפשט' האיבעי' בע' בצורם אוזן דדאורייתא חמיר לענין קנס ולא נפשוט משביעית דרבנן, ולכן בעשה דבר שאינו אבוד בחוה"מ קנסי' בנו אחריו וא"ש נמי מ"ש כמו בצורם דאמר בדרך את"ל בסוגי' דגיטין משום דדאורייתא הוא דחמירא דאוריית' מדרבנן והיינו לר"י וכסוגי' דפ' הנזיקין שם גם בצורם קנסי' ב"א וא"ש נכון עד"פ טבא: הא חדא, ועוד קאמינא ביישוב כ"ז, בשנקדים אומר אחד מה דקשה לי טובא לשיטת תוס' בכורות ל"ג ע"ב ורא"ש ב"מ צ' ע"א דהטלת מום בבכור בזה"ז דרבנן דגרוע ממטיל מום בבע"מ כדנראה מדרבא בע"ז י"ג, והכא קאמר דצורם אוזן דאורייתא והא האיבעי' קאי בזה"ז וכי מבעי לי' הלכת' למשיח' וצ"ע: ונ"ל דס"ל דה"ק צורם דאורייתא היא בזמן שבהמ"ק הי' קיים ולעתיד לבוא כשיבנה בהמ"ק ואז ראוי' לקנוס בנו אחריו גם עתה הגם במכווין ובעבד ל"ק בנו אחריו אפשר כאן קנסו מה"ט שכתבנו ופשיט לי' בבכורות משביעית הגם דשביעית דרבנן גם הטלת מום בזה"ז דרבנן אלא שיש בו להחמיר משארי דרבנן משום שתלי' בזמן מן הזמנים בזמן שבהמ"ק קיים שהוא דאורייתא נגד זה איכא בשביעית צד להחמיר ומיושב קושית תוס' על רש"י, ומיושב ג"כ שיטת רי"ו והמפרשים שמביא דבבכור ג"כ בזמן שהוא מה"ת קנסי' בנו אחריו, וזה מוכח ונראה מדאמר בבכור עשה איסור דאורייתא משו"ה גם עתה אפשר דקנס' ביותר, אבל בזמן בהמ"ק דדאורייתא ממש הוא קנסי' ולא נפשט רק בזה"ז, והה"נ בעושה מלאכת דבר שאינו אבד דקנס' ב"א וא"ש נכון בעזה"י: והנה הרמב"ם דכ' להלכה בהלכ' בכורות דצורם אוזן לא קנסי' בנו אחריו, לתי' קמא שכתבתי ביישוב הרי"ו צ"ל דרמב"ם ס"ל דהאיבעי' אי קנסי' לבנו לשחוט וכ"כ דמותר לו אי קנסי' בדאורייתא יותר מדרבנן צ"ל ג"כ דרמב"ם מפרש חרישה, ולתירוץ שלישי דמטיל מום בזמן הזה בקדשים דרבנן לא נפשוט היכא דעושה איסור דאורייתא גם בזמן הזה אלא דאין לוקין עיי"ש ובלח"מ, ונ"ל דנפק' לי' לרמב"ם הכי מסוגי' ש"ס גיטין דקאמר צורם בכור עבד איסור דאורייתא, ופליגו על רבא בע"ז, או דגם רבא הכי ס"ל במ"ש לח"מ דיש לדחוק בכוונת רבא, ויצא לו לרמב"ם לדחוק כן מסוגי' הנ"ל כנ"ל, ולפי שיטת הרמב"ם מוכח דגם בדאורייתא לא קנסי' מדפשיט לי' צורם איזו, והה"נ דעושה דבר שאינו אבד בחוה"מ דקנסי' לי' אי חוה"מ מדאורייתא: ולדינא כיון דתוס' ורא"ש ס"ל דהטלת מום בזה"ז דרבנן לא מבואר דגם בדאורייתא נפשוט דל"ק בנו אחריו וכן ס"ל לריו ולמפרשים דמביא, ורמב"ם יחידאי הוא דס"ל הטלת מום בזה"ז דאוריי' נקטי' כחולקים עליו וכ"ש דתוס' חד מינייהו ועי' מג"א רש"י תמ"ז, ממילא בעושה מלאכה שאינו אבד דקנסי' ב"א: ועוד אני אומר גם לשיטת הרמב"ם דצורם אוזן דאורייתא בזה"ז ומ"מ ל"ק אפשר דס"ל בעושה מלאכה בחוה"מ קנסי' לב"א, וכן ס"ל לר"ן במ"ק דכ' מפורש דצורם אוזן הגם דדאורייתא נפשוט לקולא וכ' בעושה מלאכה שאינו אבד בחוה"מ קנס' לב"א ש"מ דס"ל דחמיר מלאכת חוה"מ בשאינו אבד מצורם אוזן, ואפשר גם הרמב"ם הכי ס"ל והא דלא כ' מזה משום שאינו מפורש בש"ס ואין דרכו להביא מה שאינו מבואר ומפורש בש"ס: אלא טעמא דר"ן לא ידעני, ומ"ש אלי' רבה בטעמא דמלתא כבר כתבנו דטעמא לפגם במחכ"ת ואשר חנני הי"ת בזה די"ל