כתב סופר אורח חיים יד

מעושה, ולעתיד דלא יהי' יצה"ר עוד יסיר ה' עול התורה היינו מה שהטיל עלינו ע"י צוויו, אבל נקיים כל המצות מעצמינו באהבה רבה ובדביקות בו ית"ש, וזהו שאמרו ז"ל מצות בטילות לע"ל היינו שלא נהי' מצווים ועושים אלא שנעשה הכל מעצמינו מרצון הטוב ונפש חפיצה, ולפני ה' ירצה, ומיושב קושי' הס"ט דיתנו תרומה לאהרן הכהן לאחר תחה"מ מרצון הטוב לעשות נחת רוח לטוב ומטיב, וכתיב כל הנותר בציון ונשאר בירושלים קדוש יאמר לו נ"ל עפ"י מה שאמרו אל תאמין בעצמך עד יום מותך, וכ"ז שהאדם חי גם אם מתנהג בחסידות א"א לומר עליו שהוא קדוש כי אפשר אתמול הי' צדיק ועכשיו רשע, וא"א לומר עליו שהוא צדיק וכ"ש קדוש עד אח"מ, וכ"ז כשיש יצה"ר אבל לעתיד שלא יהי' עוד יצה"ר אפשר ליחד שמו ולומר לו כי קדוש הוא, והיינו והי' כל הנותר בציון ונשאר בירושלים קדוש יאמר לו לעצמו כ"י היותו, כי כמו שהוא בראשיתו הוא באחריתו קדוש וברוך יאמר לעומתו. אלה הדברים ויותר ממ"ש כאן בכפלי כפלים לתושי' אמרתי בדרוש אגדה עלי א"ר"ש יסדה בחבורתא קדישא פה ק"ק פ"ב יע"א ל"ב בעומר, דרשתי כמין חומר לסדר ואשבור מוטות עולכם ואוליך אתכם קוממיות בשנת לא תאונה אליך רעה לפ"ק. הק' אברהם שמואל בנימין ב"הג מהרמ"ס זצ"ל: תשובה ה שפעת ברכות ושובע שמחות לכבוד ידי"נ תלמידי הרב המופלג מלא עתיק המאוה"ג, בע"פ צדיק צדקות אהב כש"ת מו"ה אליה' א"ש נ"י אבדק"ק דערעדטשקא יע"א: בי"ה קבלתי ואותיותיו שאלוני בדבר הלכה לענין ברכה בתפילין הנמצאין ביד נכרי דמבואר בטוש"ע דכשרים, וכ' בב"י אע"ג דביו"ד סי' רפ"א יש ב' דיעות אם קורין בס"ת הנמצא ביד נכרי הכריע הטור בתפילין דלא שכיח כלל שיכתבם נכרי דאמרי' מסתמא ישראל כתבם, ועיניו ראו ראי' שניי' ביש"ש גיטין פ' השולח דלא נראה לו חילוק זה, ותמה מה ראה הטור על ככה לחלק בין ס"ת לתפילין ואנו אין לנו אלא כפסקו של המחבר, והאחרונים לא הביאו יש"ש הנ"ל בוודאי אין לנו לחוש לדבריו אבל עלה ספק בלבו אם נסמוך על האי סברא דמסתמא ישראל כתבו לענין ברכה ואפשר דגם טוש"ע לא כתבו רק דכשרי' לצאת בהם, אבל לענין ברכה לא והוא עפמ"ש הטו"ז או"ח סי' ח' ס"ק ה' דדייק המחבר וכ' דיבדוק ציצית משום ברכה לבטלה ולא כ' משום דלבש בגד של ד' כנפות בלי ציצית ש"מ דסמכי' על החזקה ומשום איסור חמור דלא תשא לא סמכי' על החזקה, ואולי הה"נ הכא ניהי דסמכי' דמסתמא ישראל כתבם לענין שיוצא בהנחת תפילין אלו, אבל לענין ברכה לא סמכי' משום חומר לא תשא דלא עדיפא הך סברא מחזקה אלו דבריו בהוספת דברים משלנו. והנני להשיבו בתשובה אחר העיון כמסת הפנאי וקודם שנבוא למטרת כוונתנו נעשה סמוכים ופנים להלכה לשיטתו של הטור דמוכח מתוך הסוגי' שיש חילוק בין תפילין לס"ת, ונשית פנינו תחלה לבאר שיטת הרי"ף ורמב"ם בס"ת כיד ה' הטובה עלינו ולפניו יכונו מעשי ידינו : פתח דברינו יאירו לבאר שיטת הרי"ף ורמב"ם באר היטב. הנה הר"ן כ' מדכ' הרי"ף וי"א גונז לבסוף ומפרש טעמא שמא נכרי כתבו נראה דס"ל כמ"ד דגונז. וצ"ל דהרי"ף היה לו הגירסא בהיפוך מגירסא שלפנינו, ולולי טעמו של הר"ן בשיטת הרי"ף וכן פסק הרא"ש נ"ל מילתא בטעמא בטעמו של הרי"ף ורמב"ם, ונ"ל דהרי"ף ס"ל כשיטת רש"י דכ' דמ"ד קורי' משום דאיכא ס"ס שמא ישראל כתבו ואת"ל נכרי שמא שלא לשם ע"ז כתבו, וצ"ל לרש"י דמ"ד קורי' ס"ל דל"ב כתיבה לשמה, וגם ל"ל דכל שאינו בקשירה אינו בכתיבה דאלת"ה ל"מ ס"ס דיופסל משום לשמה ומשום כל שישנו וכו' ומ"ד אין קורי' בו דס"ל משום ספק שמא נכרי כתבו ושלא לשמה הוא או משום כל שישנו וכו' או משום שניהם, וכיון דקיי"ל דבעי לשמה וכל שאינו בקשירה אינו בכתיבה ממילא הלכתא במוחלט כמ"ד יגנוז, ורמב"ם ס"ל כתוס' ויתר ראשונים דמ"ד קורין משום דמסתמא ישראל כתבו, וי"ל גם להלכתא כמ"ד קורין בו אלא דמ"מ קשה מנ"ל לרמב"ם לפסוק להקל כמ"ד דסומכים דמסתמא ישראל כתבו: ונלפע"ד דהנה התוס' הקשו על רש"י מדאמר אח"כ מ"ד יגנוז משום כל שישנו ולא אמר משום דילמא כתבו נכרי לע"ז ועיי' מהרש"א דמפרש כוונת התוס' דאם הי' טעם אחר למה ל"א טעם זה דס"ל לר"נ משו"ה דבנמצא ביד גוי יגנוז, וצ"ל למה באמת לא קאמר טעמא דמ"ד יגנוז בכתבו נכרי משום שמא לע"ז כתבו ומה לו לש"ס להביא ממק"א משום כל שישנו דלאו כ"ע ס"ל הכי, הול"ל טעם הפשוט ומובן זה עפמ"ש הרמב"ן בחי' גיטין בהשמטות שהקשה ג"כ כקושי' תוס' מדלא אמר דס"ת שכתבו נכרי יגנוז משום שמא לע"ז כתבו, והקשה על רש"י למ"ד דלא אמר' סתם מחשבת נכרי לע"ז אמרי' סתמא לאו לע"ז ומביא ראי' ע"ז מש"ס חולין פ"ק י"ג ע"ב במתני' דשחיטת נכרי נבילה ומותר בהנאה דאתי' דלא כר"א דס"ל דסתם מחשבת נכרי לע"ז, ולא חיישי' דילמא לע"ז שחטו ש"מ דל"ח דמסתמא לאו לע"ז שחטו דלא כרש"י. והנה צ"ל למה באמת ל"ח מספק ואמרי' מסתמא לאו לע"ז מהיפוך להיפוך מר"א דס"ל סתם מחשבתו לע"ז והוא רחוק: ונראה לפע"ד דצ"ל איך אתי מחשבתו דברים שבלב ואוסר אלא לר"א כיון דסתם מחשבתו לע"ז לא הו"ל דברים שבלב ועיי' כעין זה ב"ב פ' מי שמת באבעי' דלא איפשטא בשכ"מ שהקדיש נכסיו אם עמד חוזר או לא ופסק הרא"ש דכיון דספק הוא הרי הוא בחזקת הקדש או עניים, והקשה הב"י בסי' ר"נ אדרבא הו"ל לאוקמי בחזקת המקדיש ועיי' קצה"ח שם שכ' דטעמו משום דכל אומדנא הו"ל דברים שבלב חוץ באומדנא דמוכח וכל דאיכא ספק באומדנא הו"ל דברים שבלב עיי"ש, והה"נ בספק אם חישב נכרי לע"ז הו"ל דברים שבלב כנ"ל בכוונת הרמב"ן. ורש"י לא נחית לסברא זו וכן שיטת הרמב"ם פ"ט מזכיי' ומתנה ה' י"ט ומחבר בחו"מ סי' ר"נ. וליישב קושי' הרמב"ן על רש"י ממתני' פ"ק דחולין נ"ל התם שאני דאיכא לבהמה חזקה דאינה אסורה בהנאה גם לשיטת רש"י דמחזיקין מאיסור אמה"ח לאיסור נבילה היינו לענין איסור אכילה, אבל היתה בחזקת שמותרת בהנאה, ולכן ל"ח שחישב לע"ז משא"כ בס"ת שנמצא ביד נכרי דל"ש חזקה שאינו לע"ז דהא לא הוחזקה מעולם לכן חוששי' שמא כתבו נכרי וכתבו לע"ז כנ"ל ועיי', וליישב קו' תוס' ורמב"ן מדלא קאמר טעמא דמ"ד ס"ת שכתבו נכרי יגנוז שמא כתבו לע"ז נ"ל לתרץ בירך קושי' אחריתא שהקשה הרמב"ן על רש"י דמ"ד קורין בו ע"כ ס"ל דל"ב לשמה וגם מחשבת ע"ז אינה פוסלת ומביא ראי' על זה מש"ס ע"ז דס"ל לר' יוסי דכותי שמל לשם הר גריזים כשר דא"צ לשמה אלמא כל היכא דא"צ להיות לשמה גם מחשבת ע"ז אינה פוסלת. וליישב כ"ז אומר אני דרש"י ג"כ ס"ל דיש סברא לומר דמסתמא ישראל כתבו דלא שכיח שיכתוב נכרי, אלא דלא ניחא ליה לומר דאלימא האי סברא כ"כ לסמוך עלה בדאורייתא, והנה קריאת התורה בצבור דרבנן חוץ מפ' זכור כמ"ש הרא"ש ברכות, וכיון דדרבנן הוא הגם דאין עושין ספק דרבנן לכתחילה, מ"מ כיון דל"ש שיכתוב נכרי סמכינן בדרבנן דבלא"ה ספיקו להקל וכ"ז מחשש שמא כתבו נכרי והו"ל שלא לשמה או משום שאינו בקשירה ופסולים אלו הם מדאורייתא אבל מצות קריאת ספר תורה בצבור דרבנן, אבל לחשש שמא לע"ז כתבו ומחוייב לשורפו והוא מדאורייתא, וראיתי בכתבי קודש של אבא מאוה"ג זצ"ל שכ' דנפקא מואבדתם את שמם וכו' כשכותב אלקים לשם ע"ז, ונ"ל גם בספק שמא כתבו ישראל ושמא כתבו נכרי דא"א לשרוף דשמא ישראל כתבו מ"מ אסור לקרות בו מספק דאורייתא דמיקרי ורוצה בקיומו כשקורא בו ברבים וספק זה שמא לע"ז כתבו לאו משום דלא יצא ידי חובת קריאת התורה הוא אלא משום איסור דע"ז. ובקיצור י"ל דכל אביזרייהו דע"ז חמירא טובא ואין ראוי לסמוך על הסברא דמסתמא ישראל כתבו, לכן כ' רש"י משום דלענין איסור דע"ז איכא ס"ס שמא ישראל ושמא נכרי ושלא לשם ע"ז ומשום דליתא בקשירה ומשום לשמה אין איסור בקריאה רק שלא יצא י"ח הוא דרבנן, ואפשר גם בפ' זכור דאורייתא יש להקל ולסמוך דמן הסתם ישראל כתבו, אבל בחומר איסור דע"ז דוקא בס"ס כנ"ל : והא"ש דל"ק קו' הרמב"ן דכשאין צריך לשמה גם מחשבת ע"ז אינה פוסלת, דלפמ"ש גם מ"ד קורי' ס"ל דבעי לשמה ומחשבת ע"ז פוסלת ואוסרת דוודאי בעי שריפה ובספיקא אסור לקרות בו חוץ היכא דאיכא ס"ס מותר. ומיושב הא דלא מפרש ס"ת שכתבו נכרי מ"ד יגנוז משום חשש מחשבת ע"ז, דהא כ' התוס' הא דלא מפרש דס"ל כרשב"ג דבעי לשמה משום דלא מפורש אמר כן ולהכי אמר טפי משום שאינו בקשירה וכיון דלא רצה לומר דמ"ד יגנוז ס"ל דבעי לשמה משו"ה לא מפרש משום שמא מחשבתו לע"ז דאם ל"ב לשמה גם מחשבת ע"ז אינה פוסלת ומסולקים כל הקושיות על רש"י ע"ד נכון בעזהי"ת: ובמ"ש נתיישב לי מה דהי' קשה לי על מ"ש רש"י דאיכא ס"ס הא שמא אונס חד הוא אם כתבו ישראל או נכרי ושלא לשם ע"ז והכל בחד ענין ואין ס' אחד מתיר יותר מחבירו דהא ס"ל ע"כ דלא בעי לשמה וכשר לכתיבה, ולפמ"ש דמ"ד קורין ג"כ ס"ל לשמה וכל שישנו בקשירה אלא דמשום זה סמכי' דישראל כתבו, א"ש דאיכא ס"ס לענין ע"ז דס' אחד שמא ישראל כתבו מתיר יותר דיוכל לקרות בו לצאת י"ח, אבל להך צד שמא נכרי כתבו שלא לשם ע"ז אין יוכל לצאת י"ח קריאה משום לשמה ומשום דליתא בקשירה הגם דבנדון זה שנמצא ס"ת בידו ליכא נפקותא דאמרי' מסתמא ישראל כתבו, מ"מ במק"א להך צד שנכרי כתבו שלא לשם ע"ז אין יוצאי' י"ח קריאה ושוב לא הו"ל שמא אונס חד כמבואר בש"ך יו"ד סי' ק"ח וא"ש ועיי' : ואחר שהעמדנו שיטת רש"י על מכונה, נשית פנינו ליישב שיטת הרמב"ם דפוסק כמ"ד קורין, והוא עפ"י דברינו שכתבנו בשיטת רש"י רק בנטי', קצת בשנוסיף תוספות מיעוט לבאר פלוגתא דמ"ד יגנוז ולא נראה לו להתיר משום ס"ס ולא משום דסתמא ישראל כתבו וי"ל דס"ל נמי דמסתמא ישראל כתבו אלא דזה לא מהני רק