כתב סופר אורח חיים קמח

אלו דברים הי' נראי' לי זה שנים טובא, ועכשיו אני רואה דיתכנו דברינו רק ביישוב הרמב"ם אבל לרי"ף לא יתכנו דהא הרי"ף מעתיק ככילהו אמוראי ומביא ג"כ מפני פ"ו משמע דכולהו טעמא אית לי', ולטעמא דפ"ו אסיר להחזיר מן הארוסין כירושלמי ולמה השמיטו, ומסוגי' דכתובות אין ראי' נגד הירושלמי דאזיל לרב לשיטתו, גם מ"ש דירושלמי קמ"ל רבותא דלא נטעה דהטעם משום דושמחת בחגיך יש בו מן הדוחק קצת כמובן: והיגעתי למקום יישוב כ"ז בדרך מרווח וקרוב יותר למרכז האמת ביישוב הירושלמי, דמ"ש אבל מן הארוסי' לא כוונתו דאסור להחזיר מן הארוסין היינו שאם גרשה מן הארוסין אסור להחזיר מה שהי' לו תחלה היינו לארסה שנית הגם דלארס מותר לעולם משום שמא יקדמנו אחר, אבל אסור לעשות סעודת ארוסין כמבואר בש"ס מ"ק, הה"נ בשכבר היתה ארוסתו ועשה סעודה אסור לארסה שני' בחוה"מ ע"ד שהי' אסור לו בפעם ראשון לארס בסעודה בפעם ראשון דווקא בתר נשואין מותר להשיאה שנית כיון שלבו גס בה אבל ארוסין בתר ארוסין שמחה היא לו, וכ"ש לטעם משום פ"ו דאסור, וטובא קמ"ל בזה כנ"ל, ושמענו לפי פי' זה תרתי דארוסין בתר גרושי ארוסין עם סעודה אסור, הגם דנשואין בתר נשואין מותר אפי' עם סעודה דאם גם בתר נשואין מותר רק בלא סעודה הדר תקשי מאי רבות' דבתר ארוסין לא אם כוונתו נשואין בתר ארוסין כ"ש פשיטא מ"ש מכל נשואין בתר ארוסין, ואי ארוסין בתר ארוסין בלא סעודה שרי ואי בסעודה גם נשואין בתר נשואין אסורי' וע"כ דמחזיר גרושתו ונישאה דמותר גם עם סעודה כנ"ל, שוב ראיתי בפמ"ג סי' תקכ"ו בכלל דבריו מקצת מדברינו והמעיי' יבחר: ע"פ דברינו אלו בכוונת ירושלמי היגענו למקום יישוב השמטה זו של רי"ף ורמב"ם, דס"ל הא דס"ל לירושלמי בפשיטות דמותר להחזיר גרושתו עם סעודה, דאזיל סתם ירושלמי שהוא ר' יוחנן לשיטתו דס"ל טעמא משום פ"ו ובמחזיר גרושתו מן הנשואין ל"ש משום פ"ו כמ"ש תוס' ממילא גם סעודה מותר כיון דליכא למיחש לפ"ו, אבל לפי דנקטי' משום ושמחה וכו' או משום אין מערבי' כמ"ש הרמב"ם גם במחזיר גרושתו אסור לעשות סעודה דסעודה שמחה היא לו גם במחזיר גרושתו וכמ"ש הב"י בחד פי' ברמב"ם שכ' דסעודת נשואין אסור כוונתו בה"ג והלח"מ כ' כן בפשיטות שזהו כוונת הרמב"ם, ולכן השמיט הך דירושלמי כיין דבתר נשואין לא שרי רק נשואין בלי סעודה תו ליכא רבותא דמן הארוסין לא היינו לארס שנית דהא גם בתר נשואין אסור לעשות סעודה ולארס בלי סעודה פשיטא דשרי, ושאסור לישא בגרושה מן הארוסין ג"כ פשיטא מ"ש מכל נשואין ולא מצא הרמב"ם צורך להעתיק דין זה, והרי"ף הגם דמביא גם טעם דפ"ו כיון דמביא ג"כ טעמא דושמחת בחגיך ומשום אין מערבין שמחה בשמחה ונקטי' לחומרא בכולהו טעמא וכ"ש טעמא דושמחת בחגיך ומשום אין מערבין שמחה בשמחה ונקטי' לחומרא בכולהו טעמא וכ"ש טעמא דושמחת שהוא דאורייתא ממילא במחזיר גרושתו מן הנשואין אסור לעשות סעודה שוב ליכא רבותא במחזיר מן הארוסין שאסור לחזור ולארסה בסעודה כמ"ש ושיטת רי"ף ורמב"ם עולים בקנה א', ומוסכם עם דינא של הירושלמי לדינא, אלא להלכתא דינא דירושלמי דבר שא"צ להאמר ודרך זה נלפענ"ד נכון וישר בעזה"י: ותוס' ורא"ש דמביאי' דינא דירושלמי, נראה דס"ל דמחזיר מן הנשואין מותר לעשות סעודה ג"כ כיון דליכא שמחה בנשואין עצמן גם בצירוף סעודה ליכא שמחה כ"כ כדעת רשב"א בתשובה אחת שבב"י או"ח סי' הנ"ל דמותר לעשות סעודה כשנושא בערב הרגל, ואיכא רבותא דמן הארוסין לא היינו עם סעודה דהא ארוסין וסעודה שמחה הוא לו ולא התירו ארוסין רק משום יקדמנו אחר אבל עם סעוד' דיש שמחה ביותר אסור אבל מחזיר מן הנשואין דליכא שמחה בנשואין גם סעודה שרי דמשום שמחה דסעודה לחוד אסרו: והמחבר דמעתיק הך דירושלמי וכ' מפורש ביותר בלשון ירושלמי ה"מ מן הנשואין אבל מן הארוסין לא צ"ל דס"ל דאיכא רבותא לדינא דאסור להחזיר ולארס עם סעודה, ומן הנשואין מותר אפי' עם סעודה, וי"ל שסמך עצמו על מ"ש באו"ח דנושא בערב הרגל מותר לעשות סעודה ברגל, וה"ה וכ"ש כשמחזיר גרושתו אפי' בחוה"מ דמותר לעשות סעודה כיון דליכא כאן שמחת של נשואין עצמם כ"ש הוא דמותר לעשות סעודה מדמותר לעשות כשנשאה בערב יו"ט סמוך ליו"ט ועיי': וגם לפי הכרעת מג"א דסעודה ראשונה אסור' בליל יו"ט, יש לצדד להתיר דשאני התם דאיכא שמחת נשואי' עצמם גם הסעודה הסמיכה לנשואין היא שמחה גדולה, אבל מחזיר גרושתו דליכא שמחה כ"כ בעיקר נשואין גם בצירוף סעודה ליכא שמחה כ"כ במשקל הנ"ל, והב"י כ' כיון דמילי דרבנן היא נקטי' להקל והמג"א תמה הלא דרשא דושמחת בחגיך דאוריית' היא כמ"ש תוס' ולכן יצא להכריע בין סעודה ראשונה לשני', והיינו כל שיש שמחת נשואי' וסעודה בלילה שלאחריה דילפי' מושמחת בחגיך ואם כשעושה הסעודה סמוך לנשואין בכלל זה שכ' הב"י דדרבנן הוא יפה תמה המג"א דאוריית' מקרא דושמחת וכו' אבל במחזיר גרושתו דנשואין ודאי ליכא שמחה, משום סעודה לחוד כשנאמר דאסור כמ"ש לח"מ וב"י בכוונת הרמב"ם אינו רק מדרבנן משום אין מערבין שמחה בשמחה כמ"ש הרמב"ם ועיי' לח"מ, וכיון שאין מפורש וברור בכוונת הרמב"ם, ומתוס' וראש ומחבר נראה דמותר כמ"ש וכיון דדבר מלתא דרבנן היא כל המתיר לעשות סעודה אין מזחיחין' אותו, וה' יראנו נפלאות מתורתו באוירא דא"י דמחכים שאנו מחכים ומצפים לראות בנחמתי, הכ"ד אוה"נ ד"ש תורתו. פ"ב כאור בוקר ליום ליום ב' יו"ד ניסן תרכ"ז לפ"ק: הק' אברהם שמואל בנימין ב"הג מהרמ"ס זצ"ל: תשובה פ בדין אי קנסינין בנו אחריו וכל המסתעף המחבר באו"ח סי' תקל"ח ס"ק ז"ל וכל המכווין מלאכתו והניחה לעשות במועד ב"ד מאבדין אותה ממנו ומפקירי' אותה, ואם מת לא קנסי' בנו אחריו, ומותר לו לעשותה אם היא דבר האבוד והוא לשון הרמב"ם בשינוי מעט פ"ז מהלכ' יו"ט הלכה ד' ונראה מלשון המחבר ויותר מרמב"ם שכ' ואם כיון מלאכתו ומת אין קונסי' בנו אחריו ואין מאבדין אותה ממנו, דתרתי קאמר דאם כיון מלאכתו ועשה האב במועד דמאבדין ממנו ולא מבנו, וכן אם מת האב קודם המועד מותר לבן לעשות ולגמור המלאכה, ונ"ל בכ"א רבותא בעשה האב מלאכה במועד באיסור הגם דעביד האב איסור מ"מ לא קנסי' בנו ואין מאבדין ממנו, וזה לא נשמע מאידך אם מת קודם המועד דלא קנסי' בנו משום דלא עביד האב איסור כלל, ומהא דעבד האב איסור ומת דאין מפסידין לבן, לא נדע היכא דמת דמותר לבן לעשות מלאכה בידים כיון שהוא דבר האבד כדי שינצל מפסידא לא שרי' לי בקום ועשה לעשות מלאכה קמ"ל דגם זה שרינן לי', ונ"ל דנפקא לי' לרמב"ם תרתי גווני אלא ב' סוגי' מ"ק י"ג וגיטין מ"ד, דבמ"ק לפי גרסא שלפנינו את"ל צורם אוזן קנסי' ב"א משום דעבד אסורא דאורייתא ותוס' כ' דלא צריך לזה דהא מכווין מלאכתו לא עשה איסור כלל, ורש"י נשמר וזה וכ' וז"ל אבל האי דמכווין מלאכתו במועד דלאו אסורא דאורייתא הוא דהא מתכווין מותר לגמרי, ונראה דמדרש הא דמבעי במכווין מלאכתו היינו ועשה האב מלאכה במועד קודם שמת וא"ש דקאמר אפי' את"ל בצורם אוזן דקנס' משום דעשה איסור דאורייתא, אבל במכווין מלאכתו אפ' אם עבר וגמר מלאכתו איכא למבעי הגם שעשה איסור לא דמי' לצורם אוזן דזה דאוריית' וזה דרבנן, ובגיטין מ"ד קמבעי לי' את"ל מכווין מלאכתו לא קנסי' משום דלא עביד אסורא כ' רש"י דמת האב קודם המועד דלא עשה איסור ומבעי לי' אפי' תימא מכווין מלאכתו ומת קודם המועד דלא קנסי' אפשר בעבד קנסי' הגם דהוא מדרבנן קנסי' ב"א דאסורא דרבנן מיהא קעביד אבל במכווין מלאכתו ומת לא עביד איסור מותר לבנו לגמור המלאכה ופי' רש"י בכ"מ לפי הסוגי', ונשמע מב' הסוגי' תרתי, ומעתיק הרמב"ם שניהם היוצאים מ"ב סוגי' בכל א' חידוש דלא נשמע א' מחבירו כדכתיבנא ועיי': והא לך לשון הטור המכווין מלאכתו במועד קנסי' אותו שלא יעשנו אע"פ שהוא דבר האבוד ואם מת לא קנסו בנו אחריו ומותר לו לעשות אם הוא דבר האבד עכ"ל, הנה לא כ' רק אם לא עשה מלאכ' רק כיוון מלאכתו ומת דמותר לבנו לעשות, נראה דאזיל בשיטת וגרסת תוס' במ"ק דלא גרס בצורם אוזן רק משום שעבד איסור וקאי דלא גמר מלאכתו ביו"ט ומת, הגם דוודאי גם בעשה איסור וגמר מלאכתו לא קנס' דהא באינך דעבד ואפי' בצורם דאוריית' לא קנס' מ"מ לא כ' רק הך דינא דאית' בסוגי' ש"ס בגיטין ובמ"ק לפי גרסת תוס' והמחבר מעתיק לשון הרמב"ם כדרכו והיא לפי גרסא שלפנינו במ"ק כגרס' רש"י ועיקר, ולדינא ליכא נפקות' בין לרמב"ם ורש"י בין לתוס' וטור לא קנסי' בנו בשניהם דהא דמתירין לעשות עבודה מבואר בסוגי' דגיטין, והא דאין אוסרים עליו מלאכת אביו באיסור גם לגרסת תוס' וטור מוכח ממילא מדפשטי' אפ' בצורם אוזן דלא קנסי' בנו אחריו וסמך הטור על מ"ש בצורם ביו"ד סי' שי"ג ובסי' רס"ז בהלכ' עבדים וכ"ש הוא ועיי': והנה הב"י כ' דרי"ו בשם מפרשים כ' היכא דעבד אבוה בחוה"מ מלאכה דאינו דבר האבד קנסי' בנו אחריו, למאן דס"ל דחיה"מ דאוריית' כמו צורם אוזן בכור, וב"י תמה עליו שלא דק בשמועתי' דהא בש"ס בכורות פשוט לי' דבצורם ל"ק בנו אחריו ומינה בדבר שאינו אבד דל"ק גם אם הוא דאוריית', והוא פלא ונלאו חכמי לב ליישבו על נכון ומ"ש הט"ז מלבד שהוא רחוק להעמיס בדברי הרי"ו וקשה על המעמסה להעמיס כדבריו ברי"ו גם חילוקו שמחלק בין דבר אבד לשאינו אבד דאית בי' תרתי אין לו מובן, מכווין מלאכתו שייך בדבר שאינו אבד