כתב סופר אורח חיים קמז

נפש תלמידיו שכל כוונתם לש"ש עליהם אמר קרא בוודאי עצרת תהי' לכם, והוא בעצמו משום מצות תלמוד תורה דרבים ומצוה דיומא לכל אלו דעליהם נאמר עצרת לה"א הגם שהוא מאלו שעליהם נאמר עצרת תהי' לכם, מ"מ מצוה דרבים שאני שקולה יותר ויותר וא"ש הכל ומיושב הכל ע"ד צח וישר, בעזרת תם וישר פעלו ית"ש: והנה בפסחים ס"ח ע"ב אר"א כ"ע מודים בעצרת דבעי נמי לכם דבו ניתנה תורה והוא תמוה לכאורה נהפוך הוא מן המושכל דביום שניתנה תורה שנתקדשו ישראל וקדשנו במצותיו נהי' קדושי' לקדש עצמינו במותר לנו, ולמה אזיל ר"א בתר איפכא דבעצרת לכ"ע בעי לכם ואמר הטעם המנגדתו משום שבו ניתנה תורה, ונ"ל בהקדם מה שאמרתי לפרש מקרא קודש בפ' משפטים ואל אצילי ב"י לא שלח ידו ויחזו את האלקים ויאכלו וישתו וכ' רש"י מדכתיב לא שלח ידו שהיו ראוי' להענש מפני שאכלו אכילה גסה, והענין תמוה על אצילי ב"י שיעשו כדבר הזה, ורמב"ן הפך לטובה שששו ושמחו בקבלת התורה ואכלו ושתו והקריבו קרבנות, וצ"ל מה דאמר קרא לא שלח ידו למה ישלח בהם יד והם למצוה נתכוונו ומעשיהם רצוי' לה', ונ"ל ע"פ שאמרו ז"ל ויתיצבו בתחתית ההר מלמד שכפה עליהם ההר כגיגית אם יקבלו את התורה מוטב ואם לאו וכו' והנה מי שיש לו צער בלבו לא יערב עליו אכול ושתות וכן מי שהוא אנוס לקבל עליו ולעשות דברים בע"כ דילי' וכ"ש אם הוא ענין שהוא לו ולזרעו לדורותיו, וישראל שנאנסו לקבל עול התורה להם ולזרעם אחריהם לא ערב לנפשם לאכול ולשתות כה"י כי עגמה נפשם עליהם וכל לבב דוי, כ"ז להמונים, אבל איצלי ב"י קבלו התורה בשמחה ועמדו בדבריהם שאמרו בתחלה נעשה ונשמע ולא חזרו ע"י האש וקול גדול, הם הראו שמחתם וטוב לבם ע"י שאכלו ושתו ביותר מהרגיל כדי להראות לעיני כל שמחתם בקבלת התורה ומהם ילמדו וכן יעשו, והיינו ואל אצילי ב"י לא שלח ידו כוונתו דלא הי' צריך לשליחות יד להתרות בהם ע"י מראה ושליחות יד שאם לא יקבלו שם תהי' קבורתם כי היו מקבלים בשמחה ויחזו את אלקי' ויאכלו וישתו להראות כי ששים ושמחים על כי זכו לחזות אלקי' וא"ש נכון, ואומר מעתה מה"ט אמר ר"א בעצרת נמי בעינן לכם יותר מכל יו"ט משום שבו ניתנה תורה ואפשר לחשוב כי מי שעושה כולו לה' משום שנפשו עגומה עליו ביום זה ולא יערב לנפשו אכול ושתות מפני שקבלו בו עול תורה ומי יבוא לפרוק ע"ת אחר שכבר קבלו עליהם אבל נפשו עליו תאבל על מעשה אבות שכך עשו מחמת אונס, וכדי להראות שאינו כן מצוה שיהי' נמי לכם, משא"כ בשארי יו"ט דמי שהוא עושה כולו לה' אין לו טעם אחר רק לשם ה' שיודע בנפשו שא"א לו לכוין דעתו לש"ש עושהו כולו לה' כמ"ש, וכן י"ל הא דאמר רבה בפסחים שם בשבת כ"ע מודים דכתיב וקראת לשבת עונג, וצ"ל ניהי דכתיב קרא אבל מה היום דשבת מיומים דיו"ט וקדושת שבת לעילא ולעילא מקדושת יו"ט, ונ"ל ג"כ ע"ד הנ"ל במה שאני רגיל לומר זכור ושמור בדבור א' נאמרו כי מי שמשמר השבת כהלכתו שבת וינפש מכל מלאכה לפעמים הרבה הזיקו רב לשעה ואינו מעונג בשבת ונפשו ולבו עליו יכאב לכן כתיב זכור קדשהו על היין ישמח לבב אנוש ובדבור א' נאמרו כי מי שאינו מקיים שמור שהיא הל"ת שוא"ת בקל לו לקיים זכור ורגיל אני לומר בתוכחת מוסר ע"ד הלצה זה שאינו מקיים שמור מעשה רשע מצליח דרך רשע' צלחה ומרוויח בשבת יותר מבחול בטבע מאחר כי שומרי שבת רבים המה והוא ממילא יותר מוכר וקונה ביותר מכ"י השבוע ואחר כלות השוק רץ לבהכ"נ בבגדי שבת ומתפלל בה מודה לה' על הטוב וחסד שהצליחו בדרך הרשע שהלך כמה טוב כפולה ואומר עוד זאת אני מבקש ראה וינוחו בו ישראל מק"ש דלא ילמדו ממנו לעשות כמעשיהו ואז לא ירוויח כל כך בשבת קודש אבל מי שמקיים שמור קשה עליו לקיים זכור שיהי' שמח וטוב לב והוא נגד הטבע ב"א לכן בדבור א' נאמרו להורות שא"א לזה בלא זה ושניהם אגודי' אחוזים יחד בל ינתקו וזהו שאמרו אלמלא שמרו ב"י ב' שבתות היינו זכור ושמור, ואמרו כל המענג שבת כהלכתו כהלכתו דייקא דיש שמעונג בשבת ביתר שאת אחר שלא קיים שמור ועשה כל מלאכתו מעונג בשבת וקל הוא לו כי הצליח ועשה פרי בש"ק ולכן דייקו כל המענג שבת כהלכתו שקיים שמור ומ"מ קיים וקראת לשבת עונג רב בטחונו בה' שימלא חסרונו ואין מעצור לה' וכו' נותני' לו נחלה בלי מצרים, והא"ש דאמר רבה בשבת בעינן לכ"ע לכם דכתיב וקראת לשבת עונג היינו שיהי' מראה בנפשו כי השביתה עונג הוא לו ואם יעשהו כולו לה' אולי משום שיום השביתה צער הוא לו לכן לכ"ע בעינן לכם, ויש להאריך עוד בדברי אגדה, בעזרת אגודתו עלי ארץ יסדה, ולהיות כי כבר נתארך המכתב בכותבת הגסה המייתבת דעתך הנני מקצר כעת, הכ"ד אוה"נ דש"ת חפץ ושש ביקרך חותם בברכת אהבה. פ"ב כאור בוקר ליום א' אה"ח דשבועות תרל"א לפ"ק: הק' אברהם שמואל בנימין ב"הג מהרמ"ס זצ"ל. תשובה עט יעקב איש תם יושב אהל תורה, לעדתו בהלכה ברורה מורה, ה"ה תלמידי י"נ הרב הוותיק מלא עתיק המאוה"ג בע"פ כש"ת מו"ה יעקב סניידערס ני' אבדק"ק יערגען יע"א: יקרתו הגיעני בעידנא דרבו הטרדות לכל מרא דאתר' במילי דפסחא דנפישי טובא, ולהיות כי השעה דוחקת והיא בבל תאחר עד אחר החג פניתי מהמון הטרדות להשיבו דבר על שאלתו הנחוצה והוא ב"א שרוצה להחזיר גרושתו בחוה"מ הבע"ל דמפורש במתני' במ"ק ז' ע"ב דשרי אם מותר לעשות סעודת נשואי' ג"כ או דוקא נשואי' בלי סעודה שרי ועיניו ראו מ"ש הב"מ או"ח ס' תקמ"ו, די"ל בכוונת הרמב"ם בהל' יו"ט מ"ש ואסור לעשות סעודה נשואים כוונתו במחזיר גרושתו אסור לעשות סעודה, וב"י ואפשר לפרש כן אבל הפשוט כמ"ש תחלה דאפי' נשואי' קודם יו"ט אסור לעשות סעודה ביו"ט, והמחבר בא"ע סי' ס"ד כ' מותר להחזיר גרושתו מן הנשואין וסתם ולא כתב אם מותר ג"כ לעשות סעודה או לא ובא הדבר לפני מעכ"ת להלכה ולמעשה, ונפשו בשאלתו ממני להודיעו כיצד יעשה ואחר העיון לפי מסת הפנאי אשיבו דבר כיד ה' הטובה עלי: הנה התוס' ורא"ש במ"ק מביאים האמור בירושלמי על מתני' דמחזיר גרושתו ה"מ מן הנשואי' אבל מן הארוסין לא והרי"ף ורמב"ם השמיטו הא דירושלמי וב"י או"ח סי' הנ"ל קרא תמה על השמטה זו דרי"ף ורמב"ם, ואני בעניי הכינותי מאז יישוב לזה בשים לב על דקשה טובא על הירושלמי דאמר מן ארוסין לא וכוונתו הפשוטה דמחזיר ונושא גרושתו מן הארוסין לא, מלתא דא א"צ להאמר מהיכי תיתי יעלה עה"ד דמותר להחזיר ולנשאה אחר שגרשה מן הארוסין מי עדיפ' מכל נשואים דבתר ארוסין דאסורים משום דנשואי' עיקר שמחה היא הגם שכבר נתארסה לו ואגודה ומ"ש נשואי' בתר גרושין מן הארוסי' וצ"ע: ונ"ל דירושלמי קמ"ל רבותא דהי' מקום לומר כיון שגרשה או מחמת דבר שראוי' ומצוה לגרשה ואח"כ נתברר לו כי שקר הי' או שגרשה מחמת שלא מצאה חן וקטט וכבר חלק לבם גם כשמחזירה אח"כ ונשא' מ"מ ליכא שמחה כ"כ מאחר שכבר חלק לבם עתה לא ישלימו לגמרי קמ"ל ירושלמי דבתר ארוסין לא כנ"ל: וי"ל הא דהשמיטו רי"ף ורמב"ם הא דירושלמי, דס"ל דגם גרושה בתר ארוסין יש להתיר להשיא' יותר מכל נשואין דבתר ארוסין והא דירושלמי, סתם ירושלמי ר' יוחנן והא אמר שם דטעמא דאין נושאין נשים במועד משום פ"ו, וכ' תוס' להך טעמא מחזיר גרושתו מותר דסתמא כבר קיים פ"ו וגם אין דרך להשהות כה"ג, וכ"ז בגרשה מן הנשואים, אבל גרשה מן הארוסין שייך טעמא משום פ"ו דעדיין לא קיים ודרך להשהות כמו כל נשואין דמשהה בתר ארוסין, לכן ס"ל דמן הארוסין אסור וקמ"ל רבות' הא גופי' דלא תימא דמשום אין מערבין שמחה וכו' או משום ושמחת בחגיך אסור לישא או עכ"פ בצירוף טעם זה, וכשגרשה מן הארוסין ליכא שמחה כ"כ כשמחזירה כמ"ש קמ"ל סתמא דירושלמי דאסור דטעם שאסור לישא משום פ"ו הוא וזה שייך גם כשגרשה מן הארוסין, והא"ש להלכת' דנקטי' משום ושמחת בחגיך ומשום אין מערבין שמחה בשמחה מותר להחזיר גרושתו מן הארוסין דליכא שמחה כ"כ ולכן לא העתיקו רי"ף ורמב"ם הך דינא דירושלמי: ולבאר יותר דלא תקשי מנ"ל לרי"ף ורמב"ם דבר זה אמינא דאית להו ראי' מהימנא מש"ס דילן כתובות מ"ז בחד דחי' דש"ס דמסר לה בשבתות וי"ט והקשה תוס' הא בשויו"ט אסור ודאורייתא הוא מקרא דושמחת בחגך ותי' ב' תרוצים א' דמסר לה בשויו"ט ועוד בנשואין בלא סעודה, וב' תרוצים ליתנייהו לרמב"ם דל"ל איסור מלאכה דתוס' שויו"ט ועיי' ב"י או"ח סי' ר"ס, ותי' שני ג"כ ליתא עיי' מהרש"א שם דס"ל לתוס' בתי' ג' דנשואין בלא סעודה דרבנן, ורמב"ם כ' מפורש דנשואים אסור מקרא דושמחת בחגיך אפי' בלא סעודה כמבואר מדבריו ועי' לח"מ שם, וקמה וגם נצבה קושי' תוס', והנה לומר דאיירי שכבר נשא' לזה וגרשה וחוזר ונשאה בשויו"ט דמפורש במתני' דמחזיר גרושתו, זה א"א דהא אין אישות אחר אישות ואם כבר נשאה וגרשה שוב אין בכח האב להשיא' שני' וכשגרשה זה מן הארוסין שיוכל האב למסרה שני' לאיש ולהשיא' הא לפי הירושלמי מן הארוסין אסור להחזירה, אבל לפמ"ש דירושלמי דס"ל משום פ"ו משו"ה מן הארוסין לא, ומאן דס"ל משום ושמחת מותר א"ש דבכתובות שם אזיל לרב ולשיטתו מותר להחזיר כשנתגרשה מן הארוסין ומיושב קושי' תוס' שפיר, ויש ראי' לרי"ף ורמב"ם עפ"מ שישבנו מסוג' ש"ס דילן וליכא פלוגתא בין התלמודים, דתלי' בטעמא כדכתיבנא ועיי': ותוספ' דמביא הא דירושלמי, דלתוס' לשיטתו בכתובות ליכא ראי' משם דלא כירושלמי, וכן י"ל ס"ל לרא"ש דמביא הירושלמי לדינא, ולא נחית בלי ראי' לסברא דידי' או אפשר תוס' ורא"ש חושש להחמיר לפי טעמא דפ"ו הגם דנקיט לעיקר מ"ש בטעמא דרב ושמואל: