כתב סופר אורח חיים קמו

והגהמיי' דס"ל דר"א תרתי אית לי' ולטעמא דרבא ל"מ לו מה שעירב לימים הרבה לרבא יוכל לערב ביו"ט עצמו עכ"פ בשוגג כשיטת ר"ש אליבא דרבא וכבר סלקנו כל הקושי' והראי' שנגד הר"ש ועשינו לו סמוכי' מן הרי"ף והראנו לו פנים מלשון ש"ס דאמר אין ה"נ לפ"ז ממי שהניח ע"ת לימים הרבה וסבור הי' דמהני לו ושוב נודע לו דל"מ הו"ל אומר מותר דשוגג או אנוס הוא מותר לו לערב ביו"ט עצמו ממ"נ לטעמא דר"א יוצא במה שעירב לימים הרבה ולטעמא דרבא יוכל לערב עכשיו וכ"ז קודם שאכל סעודה יו"ט אבל אח"כ אסור כן הי' נראה לעניות דעתנו, אבל מי יבוא אחרי הב"י שהכריע כיון דדרבנן הוא יש לסמוך בדיעבד אפי' עירב לימים הרבה וכבר עשהו להלכה בש"ע הגם דאפשר אם הי' מדייק הב"י ברי"ף והגה"מ כמו שדייקנו דס"ל כב' טעמים אפשר לא הי' מקיל, כיון דמלתא דרבנן הוא א"א אחראין לדייק כ"כ האי להחמיר, מ"מ נ"ל אם נזכר קודם שאכל סעודת יו"ט דלרבא אפשר לו לערב יערב ביו"ט ויצא ממ"נ כדכתיבנא, וכן מי ששכח לערב ונזכר קודם הסעודה לא יסמוך על גדול העיר כיון שבידו לערב הו"ל כפושע אם לא יערב כמ"ש הצל"ח, או מטעמא שכתבתי עפמ"ש הפ"י דלטעמא דרבא ל"מ באפשר עירוב של גדול העיר, לכן יערב ביו"ט ואין חילוק בכ"ז בין יט"ר ליט"ש דלא כצל"ח וכאשר כתבנו בתחלת דברינו כנלפע"ד לדינא: ולהיות כי נפשי יודעת מאוד כי ערבים עליך דברינו מאז יצקת מים ע"י כן עתה כאשר היית לנו לעינים בהיותי במקומך שנה אשתקד שעוד זכור תזכור כמה וכמה דברים אשר שמעת מאז בפרט דברי אגדה ימלא פיך מאשר שמעת מאתנו כן עוד אחזה לך מה שאמרתי אתמול ע"ד אגדה בענין זה בישוב קושי' תוס' על ר"א דאמר לתלמידיו לכו אכלו משמנים והא ס"ל או כולו לה' ונדחק, ואמרתי ליישב בהקדם דבר הצריך יישוב והרגיש בו הפ"י דתי' ש"ס על הקושי' מדאמר ר"א מניחי' ח"ע ועוסקין בחיי שעה והא מצוה הוא אינו מעלה ארוכה דעדיין קשה איך קרו לי' ח"ש דהא כתיב נמי עצרת לכם ושניהם שקולים או כולו לה' וכו' ונ"ל בשנבין ג"כ מה דאמר ר"א לא לכם אני אומר אלא לאלו וכו' מה נשתנו אלו התלמידים מאלו שיצאו למה חרה לו על אלו וקרא להם לכל כת וכת שמות, והנה הא דנתן עיניו בתלמידים ונשתנו פניהם צריך ביאור למה נתן עיניו בהם ולמה נשתנו פניהם ורש"י נדחק שסבורים היו שלבו עליהם מפני שאחרו לצאת, ומהרש"א כ' שסבורי' היו שנותן עיניו בהם מפני שהבין שרוצים לצאת וכ"ז דוחק, ונ"ל כי התלמידים הי' להם לחם חוקם אצל הבעלי בתים כיששכר וזבולון ואוכלים על שולחניהם בשבתות וי"ט כנהוג עתה, וב"ב סוחרי הארץ המחזיקים יצאו לאכול סעודת יו"ט, והיו התלמידים במבוכה מה לעשות אם לא יצאו עכשיו לא יהי' להם מה לאכול כי כבר אכלו המחזיקים סעודת יו"ט. ואם יצאו יתרעם ר"א עליהם וגם מעצמם לא רצו להסיר אזנם מד"ת ור"א הבין שהם במבוכה נתן עיניו בהם וראה שפניהם משתני' כי לא ידעו מה לעשות ואמר להם לא לכם אני אומר כי אתם אנוסי ע"פ היוצאים ותלוי' בהם אלא לאלו שמניחי' חיי עולם שהניחו בידים אבל אתם אנוסים לצאת ויצאתם ידי שמים כנ"ל, וליישב הא דאמר שעוסקים בחיי שעה הגם דמצוה היא, נ"ל בשנסבור הא דאמר ר"א אין לו לאדם אלא או אוכל ושותה או יושב ושונה נ"ל להמתיק ע"פ הירושלמי שבב"י או"ח סי' פר"ח ר"ח אמר לא ניתנו שבתות וימים טובים אלא לאכילה ושתי' ר' ברכי' אמר לא ניתנו אלא לעסוק בהם בדברי תורה ובתנחומא מפרש לא פליגו מה דאמר ר' ברכי' לת"ת אלו הפועלים שהם עסוקי' במלאכתם כ"י השבוע ובשבת ויו"ט הם באים ומתעסקים בד"ת, ומה דאמר ר' חגי להתענג אלו ת"ח שהם יגעים בתורה כ"י השבוע בשבת מתענגים עכ"ל: ומאז הוספתי דברים להסביר יותר עפמ"ש ז"ל כ"י עני רעים אלו בעלי גמרא כ"י רעים אוריית' הוא דארתחא לי' והוא מצטער ע"י שמעיין חוקר ודורש להבין כ"ד לאישורו, וטוב לב משתה תמיד אלו בעל משנה בלי פלפול ועיון היטב הדק, ומרגלא בפומי ע"ד הלצה פקודי ה' ישרים שאין לו בהם קושי' ותמיה אז משמחי' לב, ולהיות כן כל מי שלומד כ"י השבוע ויגע בעיון התורה גם בש"ק ילמוד עד"ז ולא יהי' מעונג בשבת וגם אכילה ושתי' לא יונעם לו, לכן ימעט בלמודו ועיקר היום באכילה ושתי' ועונג אבל הפועלים וסוחרי ארץ שאין להם פנאי ללמוד תורה רק בשבת ויו"ט ואופן למודו ביום א' בלי עיון כלל רק לומד הלכ' שוי"ט חג בחג וכדומה למען ידע המעשה אשר יעשה זה הוא מטוב לב משתה תמיד אלו בעלי משנה ילמוד כה"י, ואחר הוצעה זו אומר אני כי מה שאמר ר"א או אוכל ושותה כה"י או שונה כה"י היינו מי שהוא מסוחרי ארץ או פועל עוסק במלאכתו כ"י השבוע ביו"ט עצרת לה' אותו היום יהי' מקודש ומיוחד לה' לבדו ומי שתורתו אומנתו ועוסק ויגע בתורה כ"י השבוע יהי' ביו"ט אוכל ושותה כה"י לקיים תהי' לכם ולכהפ"ח רוב ככל היום יהי' כן כנ"ל, וי"ל עפ"ז הא דאמר ר"א לתלמידיו לא לכם אני אומר אלא לאלו, ושאלנו מה נשתנו אלו מאלו, למ"ש שני ושני, אלו התלמידים שעוסקים בתורה כ"י השבוע על אלו נאמר עצרת תהי' לכם, אבל אמר לאלו שיצאו שכל השבוע עוסקים בחיי שעה במו"מ לפרנס עצמם ולהוסיף הון ועושר אין עושי' חיל בתורה על אלו הקפיד דעליהם כתיב עצרת לה' אלקיך וזהו שאמר ר"א אלא לאלו שמניחי' חיי עולם היינו שמניחי' כ"הי חיי עולם ועוסקים בכ"י בחיי שעה, וש"ס מקשה וכי ח"ש הוא הא מצוה הוא עד דלא הביא הא דאמר ר"א לא ידע לפרש שעוסקים בח"ש ומניחי' חיי עולם רק על שיצאו ואכלו והניחו הדרשה ומקשה והא סעודת יו"ט מצוה היא, ומתרץ לטעמי' ויפורש כוונתו שאמר מניחי' ח"ע ועוסקין בחיי שעה על מעשיהם באינך ימי' של חול כמ"ש, וי"ל ע"ד צחות היינו דאמר לא לכם אני אומר שהי' דורש כה"י לזכות רבים שקולה מכל המצות ועיי' מהרש"א, אבל לתלמידים שלכ"א מצוה יחידי' מצוה ביותר לענג ביו"ט כמ"ש ולהם לא אמר ולא דרש ביו"ט כה"י, והיינו לא לכם אני אומר הדרשה אלא לאלו, ומיושב קושי' התוס' מדאמר לתלמידיו לכו אכלו משמנים לדדהו שפיר אמר כמ"ש כנ"ל יישוב נכון: ועוד לנו יישוב עכ"ז מאז והוספתי עתה תוספת מרובה, בהקדם מה שאמרתי' לפרש פירושו דהאי מדרשא ומובא ברש"י בקרא דכתיב גבי שבועות ושמחת לפני ה"א אתה וכו' ועבדך ואמתך וכו' ובמדרש אם אתה משמח את שלי אני משמח שלך, ונ"ל ע"פ הרמב"ם בהלכ' יו"ט דמצוה להזמין ולתת לעני ואביון לגר וכו' וזו היא מצות שמחת יו"ט, אבל מי שאוכל ושותה ומענג נפשו ונועל דלת אין זו שמחה של מצוה אלא מילוי כרס ועליו נאמר וכו' ויש לכוין זה בכוונת המדרש אם אתה משמח שלי שאתה נותן לשלי אז אני משמח שלך שלשמי אתה משמח ביום טובה בטוב לב משתה תמיד, אבל כשאין אתה משמח שלי רק שלך אז ידוע כי אין אני משמח את שלך לא לשמי ולכבודי אתה משמח א"ע וב"ב אלא שמחה של רשות ומילוי כרס הוא, ונ"ל לפרש בזה מקרא דעזרא דאמר לכו אכלו משמנים וכו' ושלחו מנות לאין נכון לו כי כן מצות היום ושמחת אתה וכו' והגר והיתום וכו' ועי"ז נראה לעין כי מקדש יום זה באכילה ושתי' לשם שמים וזהו שאמר כי קדוש היום לאדונינו ולא לעונג הגופני וע"י שאתם שולחים מנות לא"נ לו תקדשו היום לאדונינו, ואמר אל תעצבו כי חדות ה' היא מעוזכם ואמר ר"י מאי כי חדות ה' וכו' אמר הקב"ה לוו עלי וקדשו קדושת היום והאמינו בי ואני פורע, וצ"ל מאי והאמינו בי המאמין מאמין ומי שאין אומן בלבו ואינו בוטח בדבר ה' גם אם אמור יאמר ה' והאמינו בי לא יאמין, ונ"ל כי בהבטחה זו ואני פורע לא יצא לגמרי מעצבון רוח דיחסר לו מכל טוב האמיתי בעה"ב לאשר יקבל שכרו בעה"ז שה' יפרע מה שלוה, לכן אמר והאמינו בי ואני פורע, נ"ל כוונתו ע"פ שפירשתי כוונת המדרש כ"מ שישראל אוכלי' בעה"ז בזכות האמונה, נ"ל כוונתו כי שכר מצוה בהאי עלמא ליכא היום לעשותם, ומה שאוכלים בעה"ז בשביל שמאמין באמונה שלימה כי יש שכר לפעולתו בעה"ב הגם כי עין לא ראתה וא"א להשיגו מ"מ מאמין באמונה שלימה ובטוח לבו, והיינו עין לא ראתה וכו' יעשה למחכה לו בשביל שמחכה לו, וכדכתיב והאמין בה' ויחשביה לו צדקה, וזהו כוונת המדרש מה שאוכלים בעה"ז הוא בשכר האמונה שמאמינים באמונה שלימה כי ה' נותן לאיש חסד כמפעלו, והיינו שכר מצוה מצוה, ויש להאריך, וזהו שאמר ר"י שאמר ה' לוו עלי וכיון שאמר לוו עלי אצ"ל ואני פורע פשיטא שיפרע כי כל לוה או ערב צריך לפרוע, אלא דה"א שינוכה לו משכרו בעה"ב לכן אמר והאמינו בי כי אני פורע ועל אמונה זו ואני פורע שכר האמונה ולא שכר המצוה עצמה וא"ש: וע"פ דברים הדברים אלו נבוא להבין מה שאמר ר"א או אוכל ושותה או יושב ושונה כ"הי בוודאי מי שיוכל לעצור ברוחו שיהי' אוכל ושותה ביו"ט רק לש"ש בוודאי טוב מיושב ולומד כי יש עבודה ומדריגה יותר בשעה שעוסק בהנא' גופני' שיהי' לש"ש ממי ששונה לש"ש ומרגלא בפומי' דאבא מאוה"ג זצ"ל לומר אכילה לש"ש קשה ומצוה יותר ממתענה לש"ש וי"ל ויחזו את האלקי' ויאכלו וישתו בשעה שאכלו ושתו היו מכווני' לש"ש והי' זה עצמה עבוד' לה' כמ"ש הרמב"ם ההולך בדרך זה שכל מעשיו לש"ש עובד ה' כ"י, ולכן נתנה התורה רשות או עצרת לה"א מי שאין יוכל לעצור בעצמו שיהי' כוונתו לאכול ולשתות ביו"ט לש"ש לבד עצרת תהי' לה"א היינו שיעצור עצמו מלהנות הנאה הגופני יהי' עצור לפני ה' ויושב ושונה, וכתיב עצרת תהי' לכם למי שאפשר להזהר ולעמוד על נפשו תהי' הנא' הגופני דאכילה ושתי' לש"ש ומה דיש בו לכם הנאה הגופני יהי' תכליתה לש"ש בוודאי אשריו וטוב לו ומתקיימו ב' המקראות בב' כיתי ב"א כנ"ל, ויש לכוין זה במה דאמר ר"א לתלמידיו לא לכם אני אומר שהי' יודע צדיק ר"א נפש תלמידיו כי הם במדריגה זו שמכווני' לש"ש ועליהם נאמר עצרת תהי' לכם, ולהם ל"א אלא לאלו שמניחי' ח"ע ועוסקים בחיי שעה היינו בשעה שאוכלים ושותים ביו"ט ואם הוא לש"ש ישיגו בזה חיי עולם, אבל מניחין חיי עולם ועוסקים בשעת אכילה ושתי' של יו"ט בחיי שעה ככל הנא' גופני' שהיא לשעה, עליהם כעס דעליהם נאמר עצרת לה"א, ועד דלא ידע ש"ס לדר"א הקשה והא מצוה הוא ומתרץ דר"א לטעמי' ומתפרש מניחים ח"ע ועוסקין בח"ש כמ"ש ומיושב קושי' פ"י וממילא מיושב קושית תוס' ממה דאמר לתלמידיו לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים כי ידע