כתב סופר אורח חיים קמה

התורה לבשל ליו"ט עצמו כן התירה התורה לבשל מיו"ט לשבת ועיי' רש"י פסחים בשבת ויו"ט קדושה א' היא ועיי' רמב"ן במלחמות שם, יהי' מאיזה טעם שיהי' כך התירה התורה, אין לחוש שיאמרו דכן מותר מיו"ט לחול וכי יאמרו דמלאכה מותר ביו"ט שלא לצורך יו"ט כמו דמותר ליו"ט עצמו, וכן מיו"ט לשבת לא יאמרו ה"ה לחול מותר הגם דיומא אוחרא הוא לא יטעו והגזירה רחוקה, אבל למ"ד דאין צרכי שבת נעשין ביו"ט ובה"ש אסור לבשל מיו"ט לשבת וביו"ט מותר משום הואיל וכיון שרואי' דמיו"ט לשבת ג"כ איכא איסור ולא שרי רק משום הואיל הוי כמבשל ליו"ט דלמא מקלעו אורחים וזה באמת מותר ג"כ לחול רק מדרבנן אסור הגזירה קרובה שיאמרו כמו דמיו"ט לשבת יש איסור בה"ש ושרי ביום משום הואיל כן בחול ומ"ש, לכן הוצרכו לעשות חיזוק והיכר כמ"ש רמב"ן, ועיי' כעין זה בר"ן ע"ז פ' ר"י דמשו"ה אסרו סתם יינם בהנאה מאחר שאסרו בשתי' יאמרו כמו שסת"י אסור בשתי' ומ"מ מותר בהנאה כן יי"נ גמור מותר בהנאה, לפ"ז י"ל דרבא ס"ל צרכי שבת נעשי' ביו"ט ול"ל הואיל ליכא למגזור כלל שבת אטו חול ולכן אמר טעמא דידי' הגם שיש בטעמו קולא מה שאינו לר"א, ור"א ס"ל צרכי שבת א"נ ביו"ט ואית לי' הואיל איכא למגזר אטו חול וא"ש הרמב"ן ע"פ גרסתו של הרי"ף כאן רבא אבל לפי גרס' רא"ש רז"ה ורמב"ן רבה אין לנו טעם למה רבה ל"א כר"א לפי שיטתו דס"ל צרכי שבת א"נ ביו"ט ואית לי' הואיל, וצ"ל דרחוק לי' למגזר משום איסור הואיל דרבנן ואנחנו לא נדע עדיין היטב למה ניחא לר"א ולא ניחא לדידי': ועיינתי ביותר ומצאתי טעם נכון, בהקדם סברא א' שהעלתי בחי' בסוגי' דהואיל והארכתי בה בסוגי' שם וכאן נקיטנא בקצרה אפס קצהו, ושם נאמר הא דהואיל לכתחלה לא רצו לסמוך עלה זהו דוקא כדליכא היתר רק משום הואיל הו"ל כאלו הוא לצורך או"נ ביו"ט והשתא ליכא אורחים לפנינו לכן אמרו כל שאפשר בלא הואיל לא יעשה ע"י הואיל עיי' תוס' פסחים שם, אבל במלאכת יו"ט דשייך בהו מתוך רק דבעי צ"ק לרש"י מדרבנן ולתוס' מדאוריית' ובאופן דלדידי' ליכא אפי' צ"ק מ"מ ע"י הואיל אי מקלעו לי' אורחי' הו"ל צ"ק מיהא ודאי דאפשר דמקלעו לי' אורחים ומותר משום מתוך וא"צ להואיל רק שיהי' צ"ק והא היכא דשייך מתוך ואיכא צ"ק מותר לכתחלה אפי' שלא בשעת הדחק וכיון דע"י הואיל הוי צ"ק מותר משום מתוך גם לכתחלה ושלא בשעת הדחק כנ"ל נכון מסברא ישרה זכה וברורה ויש בזה להקשות ולפרק בסוג' דהואיל ושם בארה, ואקדים עוד דבירושלמי פליגו ר"י ור"ל דר"י ס"ל דאמרי' מתוך בכל מלאכות ור"ל ס"ל דוקא בהוצאה והבערה ומובא בפר"ח הלכ' יו"ט, והנה רבה ע"כ ס"ל כר"י דבכל מלאכות איכא מתוך למאן דס"ל מתוך דהא מתקיף לעיל י"ב על מ"ד השוחט עולת נדבה ב"ש היא דלמא בערוב והוצאה קמפלגו ודחהו ר"י א"כ לפלגו באבנים וכ' תוס' בפסחים דהדר בי' רבה משום דר"י, ואי ס"ל לאמת דב"ה ל"ל מתוך רק בהוצאה והבערה למה לא עמד באתקפתא דילי' דשוחט ע"כ גם כב"ה אתי', וע"כ דס"ל אי אמרי' מתוך בכ"מ איכא מתוך דלא כר"ל בירושלמי, והא"ש דל"א רבה כטעמא דר"א דעשו היכר משום חול דע"י הואיל הו"ל צורך קצת לדידי' דבכל מלאכות איכא מתוך וליכא באפי' ובישול לחול איסור כלל כמו דמותר לחול ע"י מתוך וכן ס"ל לתוס' ורא"ש דאפי' מכוין לחול מותר משום מתוך דלא כר"ן ביצה אליבא דרש"י, ור"א ס"ל כר"ל דל"א מתוך רק בהוצאה והבערה ומשום הואיל לחוד איכא איסור מדרבנן ועשו היכר לשבת שיאמרו וכו' כנ"ל: ונתישב לי בדברינו קושי' א' שנתקשתי בה מאז על טעמא דרבא מברייתא דלקמן י"ז ע"א מי שלא עירב ע"ת לא יבשל לא לו ולא לאחרים ונתקשיתי תינח לטעמא דר"א שיש איסור לאפות ולבשל בלא ע"ת כדי שיאמרו בשבת אסור להתחיל מה"ט מי שלא עירב אסור לבשל למי שעירב דהא לגבי דידי' התחלת מלאכה לשבת הוא, אבל לטעמא דרבה כדי שיברור מנה יפה כיון דלמי שמבשל כבר עירב ויברור מנה יפה לשבת למה יהי' אסור לאחר שלא עירב לבשל בשבילו, ואפשר משו"ה התחכם הטור וכ' מפני אחרים הרואים שלא ידעו דשל אחר שעירב הוא כדי להסביר גם לרבא, אלא דהב"י לא נראה לו טעמו של הטור טעם לשבח וצ"ע, ועפמ"ש דרבה נאיד מטעמא דר"א דס"ל מתוך בכל מלאכות ומותר ע"י הואיל לגמרי כ"ז למאן דאית לי' מתוך אבל ר"ע פ"ק דפסחים וב"ש דל"ל מתוך ומ"מ הואיל אית להו כמ"ש תוס' בפסחים שם דב"ש ג"כ אית להו הואיל למ"ד דאמרי' הואיל הגם דל"ל מתוך וכיון דלא שרי רק משום הואיל מודה רבה לטעמא דר"א, וי"ל ברייתא דאינו מבשל לאחרים אתי או כב"ש או כר"ע דל"ל מתוך ורבה הוצרך לטעמו אליבא דב"ה וא"ש: והגענו למקום יישוב ליישב קושי' הצל"ח על הר"ש מדקתני במתני' אכלו' או שאבד, או שאבד היינו בשוגג דאל"ה הול"ל או אבדו במזיד כמו אכלו ולרבא היינו שנאכל קודם שאכל סעודת יו"ט דאח"כ מותר כיון שכבר הי' לו בשע' שבישל ליו"ט וקתני או שאבד היינו בשוגג והו"ל לומר ג"כ תקנת' שיערב שני' ביו"ט וע"כ דלא כר"ש, ולמ"ש דלמ"ד דל"ל מתוך מודה רבה לטעמא דר"א, והא מתני' קתני תחלה פלוגתא דב"ש וב"ה בענין ע"ת ובתר הכי קתני נאכל עירובו או אבד לא אמר רק אסורא בנאכל דהוא בין לב"ש ובין לב"ה, ולא אמר תקנתא דעירב ביו"ט דזה ליתא רק לב"ה דאית לי' מתוך ולא לב"ש דל"ל מתוך וא"ש: ונ"ל להראות פנים לשיטת ר"ש דלמאן דאמר משום שיברור מותר בשוגג לערב ביו"ט והוא מלשין ש"ס דמקשה לרבא אפי' ביו"ט ומתרץ אין ה"נ אלא משום שמא יפשע וצ"ל לשון אין ה"נ הא אסור לערב ביו"ט, והו"ל לתרץ שמא יפשע דהא סוף כ"ס אסור לערב ביו"ט ואיך אמר אין ה"נ, ויש ראי' דדווקא מזיד אסור ובשוגג מותר ולא קנסי' אטו מזיד ואי הוי אמר שמא יפשע ה"א ה"ה בשוגג אטו מזיד ולעולם א"א לערב ביו"ט, לכן אמר אה"נ היינו דבאמת יוכל לערב לרבא והא דקתני בעיו"ט ולא ביו"ט דלכתחלה אסור לערב ביו"ט משום שמא יפשע וה"ה דיעבד במזיד ובשוגג באמת מותר: ומצאתי לו חבר לר"ש דלרבא שרי לערב ביו"ט בשוגג מראש צורים אראנו לו ראי' ממ"ש הרי"ף תרתי טעמא דרבא ור"א וצ"ל תרתי טעמי ל"ל ומסתמא הלכת' כרב אשי דבתר' הוא ורמב"ם אינו מעתיק רק טעמא דר"א והוא מלתא דבעי ישוב, ונ"ל הנה כבר כתבנו לעיל לפי גרס' רבא י"ל דרבא ל"א כר"א דס"ל צרכי שבת נעשי' ביו"ט ואין מקום לגזור אטו חול ור"א ס"ל אין נעשין איכא למגזר משום חול דאיסורא דרבנן מיהא איכא, כמ"ש רמב"ן לשיטת הרי"ף דאפשר לומר כן, ונ"ל דס"ל לרי"ף דטעמא דר"א רחוק לומר שנמנו ותקנו ענין חדש דע"ת משום שיטעו דגם בחול מותר כיון דבחול באמת ליכא רק איסור דרבנן שלא בשעת הדחק, ולכן ס"ל דר"א על דרבא קאי וס"ל טעמא דרבא ג"כ, אלא דקשי' לר"א לטעמא דרבא גם ביו"ט יהי' מותר לערב כקושי' ש"ס ומה דמתרץ שמא יפשע הא ניחא במזיד הו"ל למתני' להשמיענו התירא בשוגג כקושי' הצל"ח, ולרבא כתבנו דלב"ש מודה דאסור ביו"ט משום טעמא דר"א, ומשום זה עצמו הוצרך ר"א להוסיף טעם משום דיאמרו ולדידי' ניחא לי' ה"ט גם לב"ה כמ"ש, והא"ש דוודאי משום גזירה אטו חול לא היו מתקנין ע"ת אלא כיון שכבר תקנו ע"ת כדי שיברור, אלא מה"ט היו יכולי' לתת רשות לערב בעיו"ט או ביו"ט לכהפ"ח בשוגג, אלא כיון דאם יהי' דוקא בעיו"ט מתוקן עוד כדי שיאמרו קו"ח לחול, לכן אמרו דוקא ביו"ט הגם שמתחלה לא היו מתקנין ע"ת מלתא חדתא מה"ט וא"ש נכון בעזה"י: ומזה ראי' דס"ל לרי"ף לטעמא דרבא לחוד מותר בשוגג לערב ביו"ט, אלא דרי"ף פסק כב' טעמי' כר"א ורבא, והלכה כר"א דהוא בתרא, והר"ש כ' דיש לסמוך דרבנן להקל על טעמא דרבא להתיר בשוגג לערב ביו"ט, וב"י דחהו בב' ידים דלא לשתמט לא' מן הראשונים ופוסקים שיאמר דבר זה, ועיי', שעה"מ הלכ' יו"ט דמביא ראי' דרא"ש ע"כ לא ס"ל הכי מדל"א נ"מ לרבא מותר לערב ביו"ט, והצל"ח דחה ראייתו של שעה"מ מדל"א עוד נ"מ בין רבא לרבה בנאכל ערובו אחר הסעודה מותר ולר"א אסור, ונדחק דרא"ש לא כ' רק נפקותא דלכתחלת מותר לר"א, ובמח"כ ראי' זו דחוי' מעיקרא דרא"ש כ' נ"מ להקל לר"א דהלכתא כר"א שהוא בתרא ויש בו נ"מ להלכתא דמותר לערב מעיו"ט לשני, אבל נ"מ של הר"ש דלרבא מותר לערב בשוגג ביו"ט ואסור לר"א, והא דאסור לר"א לא צ"ל דהא מפורש בש"ס, וחידוש דינו של הר"ש דלרבא מותר בשוגג אין בו נפקותא לדינא דקיי"ל כר"א ולחומרא הגם דדרבנן הוא לא אזלי' להקל כיון דר"א בתרא הוא וכן אזלי' להקל לערב מיוט"ר לשני כר"א, ואין הכרח דרא"ש לא ס"ל כר"ש אליבא דרבא עצמו : והנה הרא"ש ס"ל לרבא אסור לערב מעי"ר לשני, אלא דל"ח לרבא דקיי"ל כר"א, והגהמי' ומובא בב"י כ' דוקא מעיו"טר לשני מותר אבל מעיו"ט א' לי"ט הרבה לא ולא דמי לע"ח וע"ת דהכא טעמא כדרבא שלא ישכח ולימים הרבה יש לחוש שישכח, הנה פליג בתרתי על הרא"ש, לרא"ש לרבא אפי' מיט"ר לשני לא ועוד הרא"ש לא חייש לדרבא כלל והגהמיי' כ' דמעיו"ט לשארי יו"ט אסור משום דרבא, וצ"ע על הגהמיי' איך חש להחמיר לדרבא בדרבנן דהוי לנו למיזל לקולא בדרבנן ועוד הא ר"א בתרא הוא וקיי"ל כוותי' אפי' להחמיר בדרבנן כ"ש להקל וצ"ע לכאורה, ונ"ל דאחז בשיטת הרי"ף דמביא תרתי דרבא ודר"א וס"ל דר"א ס"ל גם טעמא דרבא שמא ישכח אלא דס"ל לזמן מועט ל"ח שמא ישכח כנ"ל: ולדינא נראה כיון דלרי"ף והגה"מ ר"א תרתי אית להו ואסור לערב לזמן הרבה, אבל מעיו"טר לשני אפשר גם הרי"ף ס"ל כהגה"ם דגם לרבא מותר ואין לנו אלא הרא"ש דס"ל הלכה כר"א ור"א ל"ל דרבא והרמב"ם הגם דס"ל ג"כ טעמא דר"א לחוד, מ"מ אפשר דס"ל דאפי' לר"א אסור לערב רק בעיו"ט הסמוך דמתני' קתני עיו"ט משמע דווקא עיו"ט וטעמא כמ"ש הב"י בשם הכל בו דאין זה כבודו של שבת בתבשיל שכבר עבר צורתו ועוד גם לב' טעמי' עיו"ט דווקא, ולא נמצא מי שכ' להתיר משום דקיי"ל כר"א רק הרא"ש ולהגה"מיי ורי"ף אסור לכהפ"ח לימים הרבה די לנו להתיר נגד הכל בו ודעימי' מעיו"טר ליוט"ש דגם להגהמיי' מותר ואפשר גם לרי"ף כן הוא ולא יותר, וכ"ז אחר שכבר אכל סעודת יו"ט אבל כשעדיין לא אכל יערב ביו"ט דהא כל עצמנו אנו מחמירי' שלא לערב לימים הרבה משום שיטת הריף