כתב סופר אורח חיים קמג

במזיד דמבשל בשבת שמתכוין לחלל שבת ע"י מלאכה דאוריית' שלא למקנסי' משום ביטול עונג שבת, לקיים זכור וקראת לשבת עונג ע"י מעשה זה עצמו שחללו ולא קיים שמור במרד ובמעל, והא דאמר ת"ש ממבשל קאי אדלעיל דמתרץ מתני' דמעשר באית לי' ודומי' דהכי מתני' דמטביל, הדר אמר ת"ש המבשל בשבת דקתני בחדא מחתא עם מעשר ובמבשל בוודאי מזיד אסור אפי' לית לי' אחרית' ודומי' דהכי מעשר אפי' לית לי' ונפשטא האיבעי' בעבר ואפה דשניה' אסורי דרבנן וקנסי' במעשר אפי' ל"ל דומי' דמבשל וכן מעשר, ודחי איסור דשבת שאני מאיסור יו"ט הגם דשניהם דרבנן מ"מ החמירו דרבנן של שבת משל י"ט ובמעשר ומטביל בשבת אפי' בדלית לי' אסור כדמוכח ממעשר דמבשל, וכיון דע"כ צריך לחלק בין איסור דרבנן דשבת לדיו"ט היכא דאית לי' דבשבת אסור, י"ל בעבר ואפה אפי' אית לי' מותר דלא מוכח ממתני' דמעשר ומטביל דבאית לי' אסור כיון דעכצ"ל שאני איסור שבת דהא אפי' באית לי' אסור וקם דינו של הרשב"א ומוכח מתוך הסוגי' עצמה: ויש לי לעשות סמוכים לשיטת רשב"א ולדברינו, הנה כבר יישבנו לעיל הא דמקשה תחלה מן מתני' דמעשר המאוחרת למתני' דמטביל, ובכל דברינו עדיין לא יצאנו ידי חובת ביאור הסוגי' דמקשה ממבשל בשבת לבסוף דהו"ל להקשות מיד כדמקשה ממעשר ומבשל דקתני באותה מתני' ויש לדחוק, ולפמ"ש א"ש במרוח לפמ"ש דבקושי' אחרונה ממבשל דחה אוקימתא באית לי' פנכי וכלים אחרים מדומי' דמבשל, לכן מקשה ומפרק דרך שקלא וטרי' תחלה מתני' דמעשר ומטביל ומוקי להו באוקימתא דאית לי' ומקשה לבסוף ממתני' דמבשל לסתור דחי' דמעיקרא דא"א למוקמי באית לי' דוקא וכן סגנין סוגי' ש"ס בכ"מ וא"ש הכל על נכון ויש פנים לביאורנו סוגי' ש"ס וקם דינו של רשב"א על מכונו בעזה"י: ועדיין יש גמגום בלבי מנ"ל לרשב"א לומר דלאמת אפי' באית לי' ואפי' לחול שרי הגם דכתבנו דלאמת ליכא הוכחה בדאית לי' אסור באופה בי"ט, מ"מ הא מעיקרא לא נכנס בעל האיבעי' לבית הספק דלא למקנס, אלא משום שמבטלו ע"י קנס זה מעונג שבת ולולי זה לא הי' מבעי כלל כמ"ש רש"י ומנ"ל להקל אפי' באית לי' וכ"ש בחול וצלע"ג: הק' אברהם שמואל בנימין ב"הג מהרמ"ס זצ"ל: תשובה עז שלום תנין בכל מקנה וקנין, תתברך מקונה הכל, בברכת בכל ה"ה תלמידי צמידי הרבני החריף מלא עתיק וכו' כש"ת מו"ה משה הרש פוקס ני' בשבת תחכמוני בק"ק סערעד יע"א: מצוף דבריך ניכר כי ראש דבריך אלי אמת לשום עינא פקיחא לדרוש ולחקור על כל פרט ודבור, ועל קושי' א' מקושיתך על דברינו השבתיך תחלת השבוע, ובינתים עברתי על יתר דבריך, וראיתי כי תמהת תמיה' רבה על מה שהעליתי בתשובה א' לדינא דד"א ביו"ט מדרבנן, ובתר דמבעי לי' להגאון פלתי בספרו בינה לעיתים, פשיטנא לי מכמה ראיות מראשונים ופוסקים והראת לדעת אותי מה שהי' באמת בהעלמה ממנו דברי הריטב"א יומא ס"ו שכ' כי רפרם לענין מעביר ד"א קאי דהקשה ולענין שעיר דיה"כ מאי הוצא' איכא, וי"ל מעביר ד"א מהוצאה גמיר לה וכדפרישנ' בפ' הזורק, והא דרפרם בדותא היא לר"פ לא קיי"ל כוותי' ממילא איכא מעביר ד"א ביה"כ והה"נ ביו"ט דלטעמא דמהלכתא לא גמרי' מ"ש יה"כ ומ"ש יו"ט ועכצ"ל דמעביר ד"א לאמת בכלל הוצאה היא דכל דמעביר כמוציא כמ"ש ריטב"א ר"פ הזורק, אלו תוכן דבריך בקוצר אומר, וכשאני לעצמי מה אני אומר, דמ"ש ריטב"א בשעיר יה"כ מה הוצאה איכא לא זכיתי להבין מי ליכא הוצאה ממקדש לרה"ר ומשום דירושלים כרמלית היא כמבואר עירובין ק"א משום דדלתותיה נעולות, אז כך הי' אבל וכי אין צריך קרא בזמן שאין דלתותיה נעולות בלילה וכי גזה"כ ומצוה שיהיו דלתותיה נעולות יהי' לקרתא קדושא דירושלים דין כרמלית, ועוד הרי צריך עתי כשהי' במדבר, ומדקאמר ברייתא עתי אפי' בשבת ש"מ דאין הוצאה מרשות היחיד לרה"ר ביה"כ, ואין להקשות דלמא בעי יתור לשבת מה שאינו ליה"כ לענין ד"א, דא בורכא כיון דמרבי' ביה"כ לענין הוצאה מרשה"י וכו' ממילא נשמע לענין שבת דמותר להעביר ד"א דמ"ש, הכלל כי דברי הריטב"א נפלאו ממני וה' יאיר עיני: וכי כן ליכא ראי' מסוגי' דשם דד"א ביה"כ דאורייתא, אבל יש ראי' מוכרחת ממתני' דמגלה פ"ק אין בין יה"כ לשבת אלא שזה זדונו בכרת וכו', והא איכא דביה"כ מותר להעביר ד"א ובשבת אסור, ובאמת קושי' זו קשה על רפרם דאמר אין עירוב והוצאה וכו' ממתני' הנ"ל, וכבר עמד בקושי' זו הש"א בסי' ע' ובטורי אבן במגלה, והוליד מזה דרפרם ס"ל בפלוגתא דתנאי דב"ש וב"ה היא וס"ל כרבה ביצה י"ב דפליגו בעירוב והוצאה ליו"ט, ומתני' במגלה כב"ש עיי"ש, ואני מוסיף על דברי קדשו, דעדיין מן הקושי' כיון דפלוגתא דב"ש וב"ה היא מה חידש רפרם בדבריו להוכיח מברייתא דעתי או מר"מ דיש אוכל כבש"ס כריתות וכי חדת היא הלא ב"ש וב"ה פליגו ביו"ט וה"ה ביה"כ דמ"ש, וצ"ל דקמ"ל אפי' יה"כ דחמיר, ויותר נ"ל לפי דאמר רבה דב"ה דנפקא לי' מקרא דירמי' לא תוציאו משא מבתיכם ביום השבת אבל ביו"ט לא ור"י דחי וכ' רש"י לר"י צ"ל דהוכיח על שבת והלואי שישמעו, ובש"מ בשם ריטב"א ס"ל דיו"ט לא מקרי שבת, אבל י"ל יה"כ דקראו במקרא קודש שבת בוודאי נכלל בכלל שבת דקרא דירמי', ולא ממועט רק יו"ט דקיל אבל יה"כ דיש להעמיס בקרא דלא תוציאו משא ביום השבת לא ממועט, וי"ל עוד הא דירמי' הוכיח על יום השבת משום דיה"כ הי' חמירא להו ולא חללוהו פגם דשבת חמיר מיה"כ, מ"מ חמירא לאינשי יותר כמ"ש תוס' חולין ע"א דיה"כ שב מידיעתו נגד שבת, ולכן הוכיחם רק על יום השבת, אבל ה"ה יה"כ אסור בהוצאה הגם דקיל משבת משום דליכא מיעוט כמו ביו"ט ומיו"ט לא נלמד דקיל, קמ"ל רפרם דמבריית' דעתי או מר"מ ש"מ דאין עירוב והוצאה אפי' ליה"כ: וכ"ז לפי דס"ל לרפרם כרבה וגם לשיטתו דחי הש"ס ראיותיו ומסיק דבדותא היא וכ"ש לפי דקיי"ל עירוב והוצאה ביו"ט, ומקרא דירמי' אין ראי' דהוכיחם על החמור ולואי שישמעו או כמ"ש ריטב"א דיו"ט ג"כ בכלל שבת יהי' איך שיהי' כ"ש ביה"כ דיש עירוב והוצאה, בין לב"ש ובין לב"ה ולא תלי' בפלוגתא כלל רק ביו"ט משום מתוך וכי כן אם נימא דד"א ביה"כ ליכא וכ"ש ביו"ט, וירמי' אמר לא תוציאו משא מבתיכם ביום השבת גם אם יו"ט בכלל, היינו להוציא מבתים, אבל ד"א מותר, קשה ממתני' דמגלה אין בין יה"כ לשבת הא איכא ואיכא ד"א דליכא איסור דאורייתא ביה"כ ואיך קתני במתני' שזה זדונו בכרת הא איכא ד"א דליכא לכל היותר רק איסור דרבנן אלא ש"מ דד"א ביה"כ דאורייתא והיא ראי' ברורה לכאורה: עוד לנו ראי' מש"ס ר"ה למ"ד ע"א דביה"כ אין תוקעי' אלא עם ב"ד וכן איתא בבריית' שם וכ' הש"א לרפרם צ"ל דבריית' כב"ש דאיכא עירוב והוצאה מדאורייתא ביה"כ דאל"ה לא היו גוזרי' שמא יעבירנו, ולפי דקיי"ל עוה"צ ליה"כ ויו"ט ופליגי במתוך מוכח דביה"כ איכא איסור ד"א מדגזרו ביה"כ שמא יעבירנו ויש לדחות לפמ"ש רש"י בסוכה ר"פ לולב וערבה בחד טעמא דהי' יוכל רבה לומר משום שמא יוציא אלא דשכיח יותר שיעביר, וכן כ' הר"ן דחד מתרי טעמי נקיט, י"ל הא דקתני בברייתא דביה"כ במקום משום שמא יוציא מרשה"י לר"ה והא דלא אמר רבה משום שמא יוציא דנקיט טעמא דשווי' גם ליה"כ דלטעמי' אזיל לב"ה דקיי"ל כוותי' אין עירוב והוצאה ליו"ט וה"ה ליה"כ כדס"ל לרפרם וברייתא דביובל דוקא במקום ב"ד אתי' כב"ש כמ"ש הש"א, לפ"ז להלכתא באמת ביה"כ תוקעין שלא במקום ב"ד אלא צריך רבה טעם רק לתק"ש בר"ה ולולב נקיט טעם דמסתבר ושכיח יותר, אבל לפמ"ש תוס' סוכה דמרה"י לרה"ר יש לו היכר ובר"ה כ' תוס' טעם זה לחוד קשה לרבה מברייתא דביה"כ אין תוקעין אלא בב"ד גם דאתי' כב"ש הא משום שמא יוציא לא חיישי' ומשום ד"א ליכא, ולהלכתא ג"כ קשה מ"ט אין תוקעין ביה"כ וע"כ דד"א אסור מה"ת ביה"כ, ויש לדחות עד"פ לפמ"ש הפ"י מגלה פ"ק דר"י ס"ל דהחשש שמא יטעה דמותר להעביר ד"א לצורך מצוה ולאו משום בהילות המצוה, ובביצה י"ח כ' דתוס' ע"כ לא ס"ל משום שיטעה דהא כ' משו"ה נקיט רבה שמא יעבירנו דאית לי' הכירא מרשה"י לרה"ר ואי משום שיטעה ל"מ היכר, ור"י דס"ל דגזרה שיטעה בדין ולא משום בהילות באמת איכא חשש שמא יוציא מרשה"י לרה"ר, א"כ לא מוכח דביה"כ איכא איסור ד"א ברה"ר, אלא כיון דלרבה ע"כ צ"ל דאיכא איסור ד"א מנ"ל דר"י פליג הגם דלדידי' אינו מוכרח מ"מ לא מוכח דליכא איסור ד"א ברה"ר, וי"ל גם לרבה אינו מוכח ע"פ הנ"ל, די"ל הא דלא רצה רבה לומר שיטעה בדין דרחוק הוא לחוש שיתיר לעצמו, ומ"ש פ"י מגלה משום דלר"א מכשירי' מותרים זה רחוק שיטעה ע"ה וידע כ"ז, ופשיטא שאינו דומה להא דש"ס גיטין פ' הנזיקין דטעי בדר"י, וכ"ז כשאין מקום לטעות, אבל מאחר דבשבת של ר"ה וה"ה יה"כ שחל בשבת אסור לתקוע משום שמא יעבירנו, ואם לא יאסרו ביה"כ לתקוע מה שאסור בשבת יש מקום לטעות דמותר ג"כ להוציא לצורך מצוה, כיון שרואה עצמו עושה למצוה מה דאסור בשבת שחל ר"ה ויה"כ בו וא"ש ברייתא דיה"כ בין לרבה בין לדידן, וראי' זו מברייתא הנ"ל דחויי' בימין ועיי': וגם ראי' זו שהבאנו ממתני' דמגלה יש לדחות דמתני' הכי קאמר אין בין יה"כ לשבת היינו במה שאסור ביה"כ ובשבת אין היתר בשום אופן וליכא קולא ביה"כ כמו ביו"ט דיש היתר למלאכת או"נ, יה"כ שווה לשבת במה שאסרה תורה אין לו שעת הכושר אלא דקיל בעונש שזה זדונו בכרת וכו' אבל זולת זה אין בו קולא, אבל ממה שמותר ביה"כ ואסור בשבת מזה לא מיירי מתני': ומתחלה סבור הייתי דאיכא ראי' ממתני' דמגלה דאין בין יו"ט לשבת וכו' וכ' תוס' דכוונתו כל מה שאסור בשבת אסור ביו"ט חוץ מאו"נ אבל מעונש לא איירי מתני', ואם ד"א ביו"ט שרי