כתב סופר אורח חיים קמב

על הרי"ף דכ' דאיבעי' לא אפשטא והיינו דמספק מקילין דספק דרבנן הוא, הי' לו להביא ראי' מסוגי' דגיטין ועוד הוספת תמיה לתמיהתך על הראב"ן דמביא הקרבן נתנאל שם וז"ל כיון דלא אפשטא האיבעי' נ"ל דלא יאכל דלחומרא עבדינן, ומלבד שקשה עליו למה אזיל לחומרא הא ספיקא דרבנן הוא, קשה יותר הא מסוגי' דגיטין נראה דפשיטא לסתמא דש"ס לקולא כהנ"ל אלו דבריך והטבת לראות, אבל אחר שבאת להראות לפנינו בקושיות אלו אומר לך כי יש לדחות בקל דמהכא לא נפשט חדא דסתמא דש"ס קאמר ת"ש לא בדרך קושיא אלא ת"ש דקשה ממשניות אלו ואם תאמר מתני' בדלית לי' לכן קנסו דוקא במזיד תפשוט מכח זה מהכא מיהת דאפי' בלית לי' קנסו במזיד ולא חשו משום עונג שבת ונפשטא האיבעי' דביצה ובן סגנון ש"ס בדוכתא טובא ועוד ויותר י"ל דבאמת הי' יוכל לתרץ הכי ולמוקמי משניות אלו בל"ל דוקא, אלא דאמת מתרץ אפי' באית לי' ל"ק ר"מ כה"ג שוגג אטו מזיד כיון דלתקוני קמכוין ומצוה קעביד כעין דמשני תחלה על שארי קושיות גברי לשלומי קמכוין גברא לכפורא קמכוין וכו' וכיון דבב' קושיו' דלעיל אין מנוס רק לחדש ולתרץ דכל דלמצוה ולטוב נתכוין אין ראוי' לקנסו מתרץ האמת על ת"ש ממשניות דמעשר ומטביל דאפי' אי באית לי' ג"כ קאי מ"מ כל דלתיקוני קמכוין ל"ק ר"מ כלל בשוגג כנ"ל פשוט: ויש להבין בזה מה שיש להרגיש כדאמר ת"ש מדם שנטמא דחי אמר לך ר"מ וכד אמר ת"ש ממעשר ומטביל ל"א אמר לך ר"מ אלא הכי השתא וכו' וצ"ל למה שינה לשונו באחרונ' ממה שאמר בראשונ' והא ל"ק על דלא אמר כד מקשה דר"מ אדר"מ מאכל תרומה טהורה אמר לך ר"מ, משום דשם מקשה דר"מ אדר"מ עצמו שסותר עצמו במה שאמר בשוגג תשלומיו תשלומין וקשי' דר"מ אדר"מ ואמר הכי השתא ולא צ"ל אמר לך ר"מ דהא ר"מ הוא דאמר בעצמו כן, אבל כד מקשה מדם שנטמא וכ' תוס' דהקושי' ממתני' דפסחי' דסתם מתני' ר"מ, ובאמת יש משניות דלא אתיו כר"מ אלא דסתמא הוא כר"מ לכן אמר בזה"ל אמר לך ר"מ דהיינו דמתנ' גם כר"מ א"ש ולא צ"ל דאתי' דלא כר"מ דאמר לך ר"מ דגם הוא מודה כה"ג דלא קנסי' שוגג אטו מזיד הכי השתא וכו' וא"ש דיוק הלשון, אבל הא דלא אמר כן כדאמר ת"ש ממתני' דמעשר ומטביל דג"כ ל"ק רק מדסתם מתני' ר"מ כמ"ש רש"י ותוס' ולא אמר אמר לך ר"מ קשה, ולמ"ש י"ל דבאמת בלא"ה ל"ק די"ל דמשניות אלו סתמא כר"מ ואיירי בלית לי' ודי דקנס במזיד ולא חש משום עונג שבת אבל בשוגג אין ראוי' לקנוס, ולא צ"ל אי מתני' כר"מ דמודה היכי דלתקוני קמכוין, אלא דקושטא קאמר דכה"ג לא קנס כדמוכח מלעיל דכל כה"ג דמכוין למצוה לא קנס בשוגג, אבל מכאן אינו מוכח, ולכן ל"א אמר לך ר"מ דלא מוכח ממשניות אלו דאמר וס"ל כן, ולכן דוחה בלישנא קלילא הכי השתא כלומר מלתא דפשיטא הוא דכן מוכח מאכל תרומה וכו' ומדם שנטמא וא"ש והבן: ומדי עייני קצת נפל מלת' בדעתי ליישב תמיהת תוס' שרבה היא בגיטין שם ד"ה המעשר בשבת למה מקדים להקשות מן המאוחר מתנ' דמעשר דמאוחרת למתני' דהמטביל כלים והוא תמיה קיימת בתוס', ונלפע"ד ליישב, דבאמת כקושי' זו קשי' גם בסוגי' דביצה שם וכבר הרגיש בגליון שם וציין על תוס' גיטין דגם שם מקשה תחלה ממשנה המאוחרת דמעשר ואח"כ ממטביל, ונ"ל ליישב סוגי' דגיטין וסוגי' דביצה בחדא מחתא, ותחלה ניישב סוגי' דביצה דיש להקשות איך רצה למפשט ממתני' דהמעשר ומטביל דקנסי' בעבר ואפה במקום שיש ביטול עונג שבת י"ל בכ"מ ל"ק, ומעשר ומטביל שאני דאסרו כדי להצילו מן העבירה דאין מעשרי' ומטבילין בשבת משום דמחזי כמתקן וכ"ז אם הועילו לו מעשיו שאוכל מה שעישר ומשמש בכלי שתקן ולכן אמרו דלא יהנו לו מעשיו ממילא לא תיקן כלום ולא מחזי כמתקן, וכעין זה כ' הרמב"ן ביבמות דלמ"ד מצות להנות ניתנו דלא יצא דע"י שלא יצא אינו נהנה וניצול מן האיסור, ואע"פ שאין ראי' לדבר ויש חילוק מ"מ זכר איכא ובלא רמב"ן מעצמנו נכון לומר כן, משא"כ בעבר ואפה אם נאסר לו לשבת מלבד שלא תיקנו מידי נהפוך הוא דעשה מלאכה גמורה בי"ט שלא לצורך אפי' לשבת כלל, וליכא רק קנסא בעלמא לקנוס ע"ע שלא יזידון לעשות אפשר במקום ביטול עי"ז מעונג שבת לא קנסוהו, ובמעשר ומטביל לא חשו לעונג שבת כדי להצילו מעבירה וצ"ע לכאורה, אבל אחר עיון מעט לק"מ תינח אם אסרו שלא להשתמש לשום אדם בכלי זה עד שיטבילו שנית בחול, או אסרו פירות אלו לכ"ע עד שיעשר שנית ולא תיקן בשבת כלום י"ל כמ"ש אבל להיות כי לא אסרו רק לדידי' עד מ"ש ולאחרים שרי מיד לר"י ולר"מ לאחרים שרי במ"ש מיהת א"כ לא הרוחנו ולא הצלנוהו מן איסור דמחזי כמתקן וע"כ דקנס הוא לו על עבירה שעבר ודומה ממש לעבר ואפה וא"ש, אלא זה עצמו הא דקתני במתני' דמעשר ומטביל במזיד אסור דלא אסרו אלא לו אינו מפורש די"ל דאסור לעולם ולכל עולם כדי שלא יהי' במעשיו תיקון של כלים, וכן פשטות סתימת מתני' אלא מדקתני' במתני' דמעשר ומבשל בשבת במזיד אסור בשוגג מותר והא מבשל בשבת בין לר"י בין לר"מ לכ"ע שרי במ"ש ועיי' הרע"ב ותוי"ט ופ"י גיטין, דבשבת בוודאי אין לומר דאסרו כדי שלא יועילו מעשיו וינצל מן האיסור דסוף כ"ס עבר על איסור דמבשל בשבת וכוונת מתני' דאסור משום קנס לר"י כדאית לי' ולר"מ כדאית לי' ובחדא מחתא מחתינהו למעשר ומבשל בשבת דעכ"פ אינו אסור לכ"ע לעולם וה"ה במעשר וגם מעשר רק משום קנסא בעלמא הוא דקניס ורצה שפיר למפשט איבעי' דעבר ואפה, והא"ש דהקדים מתני' דמעשר דאי הקדים מתני' המוקדמת דמטביל הי' אפשר לומר דמזיד אסור לכ"ע לעולם ולא נפשט כמ"ש, ולכן מביא תחלה ממתני' דמעשר דשם כייל מבשל ומעשר ונפשט שפיר ואחר שהביא מתני' דמעשר מביא מתני' דמטביל דמסתמא הא דקתני במתני' דמטביל מזיד אסור דומי' דמתני' שאחרי' דמעשר דבחד לישנא מתנ' ורצה למפשט גם ממתני' דמטביל וא"ש נכון ע"ד פלפלא טבא: ואחרי שזכינו ליישב סוגי' דביצה נבוא ליישב עד"ז ובסגנון זה עצמו סוגי' דגיטין עפמ"ש וע"פ קושיתך דלמא מתני' בלית לי' ודי לקנוס במזיד ומ"ש אני דהקשה א"כ תפשוט מהכא דקנסי' כה"ג ולא חוששי' משום עונג שבת, י"ל לעולם דחוששים והכא לא אסרו משום קנס אלא כדי להצילו מן החטא תינח במזיד, אבל בשוגג לא אסרו כדי להצילו מן חטא דמזיד אסרו ול"ק דר"מ אדר"מ וגם שלא נפשוט דקנסי' במקום שיש ביטול עונג שבת, ולכן הקדים מתני' דמעשר דמוכח דקנסא בעלמא הוא כבכל מקום וקשה דר"מ אדר"מ או תפשוט דקנסי' במזיד בלית לי' ולא חיישי' לביטול עונג שבת ולבתר דמקשה ממעשר מקשה ממתני' דמטביל ג"כ דבחד תכסיס שנוי' ב' משניות כמ"ש, ומיושב תמיהת תוספת, בתוספ' פלפלא חריפתא בעזרת החונן דעת וחדי בפלפולא: עוד י"ל כדרך הזה וסגנון הזה עצמו הא דבמתני' דמעשר א"א לומר דאסרו כדי שלא יועילו מעשיו וינצל, לפמ"ש הרמב"ם בהלכ' שבת טעם לאיסור תרומה ומעשר בשוי"ט משום דדומה למקח וממכר שמוציא מרשות לרשות ומשום דמחזי כמתקן ועיי' צל"ח ביצה י"ג ע"ב, לפ"ז גם אם אסור לו ולאחרים פירות אלו לעולם עד שיעשרם שנית, מ"מ בוודאי מעשר זה שעישר בשבת של כהן הוא ויצא מרשות לרשות רק שחייבוהו רבנן לעשר שנית כדי שלא יהי' מחזי כמתוקן מ"מ מידי דרשות לא יצא ולא הצלנוהו בזה ודוחק כדי להרויח איסור זה דמחזי כמתקן אסרו דסוף כ"ס עביד איסור וע"כ דקנסא בעלמא הוא כעין מבשל בשבת וכדומה ושפיר מקשה בביצה ובגיטין ממתנית' דמעשר תחלה ולא צ"ל דמקשה משום מעשר דומי' דמבשל הגם שאמת כן הוא, אבל רחוק קצת דסתמא דש"ס התכוין על דקתני ג"כ מבשל דעיקר חסר דהו"ל להביא כל דקתני במתני' מעשר ומבשל, ולפמ"ש בדרך זה א"ש יותר מרווח ויש להאריך ותן לחכם ויחכם עוד: ודע לך בני כי צל"ע לפום רהיטא על הש"ע דכ' דמותר ביו"ט ואפי' בחול הרי לפי סוגי' ש"ס מוכח ממשניות דמעשר ומטביל דהיכא דאית לי' אחריתא אסור והו"ל להתנו' דשרי דוקא כדל"ל ד"א לאכול לשבת ומפורש כ' דאפי' בחול שרי וזה ודאי צ"ע, ואין לי פה אפי' טור וב"י ואותיות מחכימות, להבין כל דבר בתמימות, הכ"ד אביך מנשקך מברכך בברכת יצחק ויהודה אתה יודוך אחיך בשערי תורה ישבחוך: בבואי בחזרה למקומי מקום תורה, חפשתי אחר הלכה זו ומצאתי ברורה, יוצאה מפי תשובת רשב"א שבב"י וביש"ש פ"ב סי' ט"ז דכ' דתחלה לא רצה לחלק בין שבת ויו"ט ויצא לחלק בין אית לי' ללית לי' וכדהדר מקשה ממבשל בשבת ולא קם לי' פרק פרוקי אחרינא דסגי לכולהו, והיינו כיון שע"כ צריך לחלק בין איסור שבת לאיסור יו"ט לא צ"ל עוד דמתני' דמעשר ומטביל בדאית לי' אלא דשאני שבת מעבר ואפה בי"ט ועל זה סמך המחבר דאפי' לחול שרי, וכן נראה מסתימת, הרמב"ם וטור ועיי' פר"ח ד"ה וכ' בס' ב"ח: והנה אם כי מצאנו ראינו שפסקא של המחבר יוצא מן תשובת רשב"א אבל על תשובת רשב"א יש לי להשיב דמ"ש דתחלה נכנס ש"ס לחלק בין אית לי' ללית לי' עד לבסוף דמקשה ממבשל בשבת דלא קם פרוקא דמפרק תחלה, ואני בער ולא אבין למה לא קם פרוקא בדאית לי' גם על מבשל בשבת כמו על אינך משניות דמעשר ומטביל ומ"ש והנה באמת על סוגי' ש"ס קשה למה לא מתרץ על מתני' דמבשל בשבת בדאית לי', וראיתי שכבר הרגיש הפ"י בזה, וכ' דקושטא דס"ל בפשיטות דבשבת דחמיר דאיסור סקילה גם בל"ל קנסי' בוודאי והוא דוחק מנ"ל בפשיטות כן, ועוד מדמשני איסור דשבת שאני משמע דאם שוה עם האיסור די"ט נפשטא האיבעי' תא גם אם שוי' הם י"ל בדאית לי' ועיי' פ"י שמראה פנים מן הסוגי' דלא כרשב"א מדלא מחלק. תחלה בין אסורי שבת לי"ט ש"מ דלא מחלק אלא משום דמבשל בשבת איסור דאורייתא הוי וחמירא כמ"ש רש"י משא"כ מעשר ומטביל בשבת דאיסור קיל דרבנן הוא ליכא חילוק בין שבת לעבר ואפה די"ט, ובאמת הרשב"א נשמר מזה דתחלה לא רצה לחלק בין שבת לי"ט עד דלבסוף שהוכרח לכך דלא קם פרוקא דלעיל, אלא הא גופי' תמוה למה לא קם וכ"ז צ"ע ליישב: ועלה במחשבה לפני במושכל ראשון לקיים דינו ודבריו של רשב"א בתוספת ותוספות מרובה, בשנאמר דמלתא דא באין להקל