כתב סופר אורח חיים קלט

הכי דאמר עובר בעשה, וכן יש להוכיח מדל"א הלכ' כר"ע, וגם הלא הלכה כר"ע מחבירו כמ"ש הרי"ף בגיטין ולא צ"ל כלל דעובר נראה דאי משום ר"ע י"ל חובה מדרבנן קמ"ל דעובר בעשה דלאו אסמכת' הוא, והא"ש דל"ק מדלא הקשה ר"א אדר"א וכן הקשה במהרמשי"ף ופ"י שם, וכן קשה בסוגי' דברכות דמקשה מדר"י אדר"א ולא הקשה מדר"א אדר"א עצמו, ולמ"ש א"ש דהקושיא ביותר מדשמואל דאמר דעובר בעשה, וכ"ש דא"ש בברכות דמקשה וחזר ומקשה מהב"ע היא דקשה לר"י דאמר דעובר בעשה וא"ש: וכן משמע מלשון הרמב"ם שכ' בפ"ט מעבדים אסור לשחרר עבדו ואם שחררו עובר בעשה, כ' תרתי דאסור ועובר בעשה ואי ס"ל דקרא אסמכת' בעלמא והא דאמר שמואל דעובר בעשה עשה מדרבנן וכן מצינו לפעמים דאסור מדרבנן מקרא דלעולם ב"ת למאי כ' עוד והמשחרר עובר בעשה הא באמת לאו עשה הוא רק איסור דרבנן בעלמא, וע"כ דרצה לומר דאסור לשחרר והמשחרר עובר בעשה דלא נימא דחובה ואיסור מדרבנן הוא וקרא אסמכתא בעלמא הוא קמ"ל: ועוד נ"ל להוכיח דס"ל לרמב"ם דדאורייתא הוא מדכ' שם וז"ל ואם שחררו הרי הוא משוחרר, וצ"ל מה רצה בזה דכ' שאם שחררו משוחרר פשיטא, ונ"ל דבאמת יש לעיי' למה מהני השחרור לפי דקיי"ל כ"מ דא"ר ל"ת אי עביד ל"מ, ומצאתי ראיתי בחדושי אבא מאוה"ג זצ"ל שהתעורר בזה, וכ' כיון דילפי' לה לה מאשה, ובאמת גיתה תורה באונס א"ע מהני ה"ה בשחרור אלו דברי קדשו זצ"ל, והנה שמואל אמר המפקיר עבדו יצא לחירות וא"צ ג"ש, והא המפקיר דמהני לא ילפי' לה לה מאשה אדרבה משו"ה הי' לנו לומר דהפקר בעבד ל"מ עיי' רשב"א גיטין ל"ח ע"א, דה"ט דס"ל דל"מ הפקר במקום ג"ש ושמואל מקרא יליף ועיי' פ"י ל"ח ע"ב, כי כן קשה למה מועיל הפקר כלל נימא א"ע לא מהני דהא בהפקר ל"ש לומר דומי' דאשה דהא באשה ל"מ כה"ג וזה קשה בין לשמואל דמפקיר א"צ ג"ש ובין לדידן דצריך ג"ש עכ"פ ההפקר לא יועיל כיון דאמר רחמנא לא תפקיר דעיקר איסור הוא ההפקר כמ"ש תוס' גיטין ל"ח ע"א ד"ה כל המשחרר וכו', והנה משמואל דאמר המפקיר עבדו יוצא לחירות וכו' ל"ק או דס"ל כ"מ דא"ר לא תעבד אע"מ, או דאמר דינו היכא שבדין מפקירו כמ"ש רשב"א שם היכא דחייב לו גמול מותר וכדומה וכיוצא בו, אבל קשה לי על הרמב"ם דכ' דאסור לשחרר ואם שחררו משוחרר היינו שאם שחררו באיסור לפי דקיי"ל א"ע ל"מ קשה למה יהי' משוחרר וצ"ע: וצ"ל כיון דליכא רק עשה בעלמא ל"א א"ע ל"מ ועיי' פ"י שלהי גיטין שכ"כ ויש להאריך בכלל זה ואכ"מ, וזהו דקמ"ל הרמב"ם דאם שחרר משוחרר משום דליכא רק עשה, ונ"ל דנפקא לרמב"ם כן דאי עבד מהני, וגם שאין דרכו לכתוב מדנפשי' מה שאין זכרון לו בסוגי' דש"ס, ונראה דנפקא לי' ממה שאמר רב גיטין ל"ח ע"ב המפקיר עבדו יוצא לחירות ונסתפק ש"ס אי צריך גט שחרור ומסיק דצריך ג"ש, והקשה פ"י קושי' עצומה מאי קמ"ל רב דמהני הפקר לעבד פשיטא לכל דבר לענין ממון מהני הפקר והאריך בקושי' זו ולבסוף נדחק דה"א דילפי' לה לה דל"מ הפקר, וזה דוחק דהא הפקר לענין ממון לחוד אין ה"א דיהי' צריך דומי' דאשה ופשוט יותר מביעא בכותח': והנלפע"ד ביישוב קושי' זו דרב טובא קמ"ל דה"א דל"מ הפקר משום כ"מ דאמר רחמנא ל"ת וכו' קמ"ל דיוצא לחירות דל"א א"ע ל"מ והטעם משום דאינו רק איסור עשה בעלמא ל"א א"ע ל"מ כמ"ש, ובעלמא ס"ל א"ע ל"מ והכא שאני ונקיט המפקיר ולא קמ"ל המשחרר עבדו במקום שאסור לשחרר דמהני וה"א דמשו"ה מהני דילפי' לה לה מאשה דמהני כמ"ש אבא מאוה"ג זצ"ל, קמ"ל דגם במפקיר מהני מטעמא שכתבנו ע"פ פ"י שלהי גיטין וא"ש נכון מאוד: ומזה נפקא לרמב"ם עיקר הדין וכ' כן בשחרר דנפק' לי' מסוגי' ש"ס דר' יוסף אמר רב המפקיר עבדו, ומ"ש המשחרר עבדו ואם שחררו שהפקירו, דהא כ' אח"כ ואם שחררו משוחרר וכופין את רבו לכתוב לו ג"ש ש"מ מ"ש תחלה ואם שחררו היינו מפקירו וזהו עיקר האיסור שמוציאו מעבדות לחירות וא"ש: ונחזור למקום שיצאנו משם דרמב"ם ס"ל דאיסור דאוריית' הוא וכן טוש"ע וכ"כ הרא"ש מפורש בברכות ובמ"ק פ' א"מ וכן ס"ל לתוס' ברכות ופסחים ומוכח מסוגי' דברכות דמצוה דרבים דרבנן שיש בה זיכוי לרבים דוחה לאיסור דאוריית' אבל מ"מ אפשר לומר דוקא איסור קל כזה ולא מ"ע ממש או איסור גמור לא נדחה מפני דרבים אפי' יש בה זיכוי לרבים וצ"ע לדינא: ג) מצוה דרבנן כזו דדוחה לדאוריית' ס"ל לתוס' פסחים אפי' שלא בעידנא דחי דאלימא כ"כ, ותוס' מכח ראי' מסוגי' דגיטין כ' כן, וכבר כתבנו דראי' זו צלע"ג, מ"מ מפני שעמדנו בקושי' על תוס' לא נדחה דברי תוס' ח"ו, אלא דר"ן ר"ה חולק בלא"ה על תוס' הנ"ל דהא הקשה שם דהו"ל לש"ס לומר דלא דחי שופר ליו"ט משום דאינו בעידנא ולא ניחא לי כמ"ש שבולי לקט בשם ר"ת מצוה דרבים שאני, ואפשר דוקא שופר שאין בדחי' זו זיכוי לרבים דלמא מתני' ביחיד תוקע לעצמו אבל ביש בה זיכוי דרבי' מודה ויש להאריך, ובתשובה א' הארכתי בהאי כללא דבעידנא ואכ"מ, כי לא באנו אלא לבאר הדין אי מצוה דרבנן דרבים דוחה לדאורייתא ובארנוהו בעזה"י, ובאתי אל העיון ומעשה כתיבה ד' פ' בהעלותך את הנרות תר"ל לפ"ק פה פ"ב יע"א הק' אברהם שמואל בנימין ב"הג מהרמ"ס זצ"ל: תשובה עד לדזיו לי' שלום, מאוהב שלום מכל טוב לא יחסר קורטב לחביבי ידיד נפשי תלמידי הרבני המופלג בתורה וביראת ה' טהורה ותיק מלא עתיק מעיין ומעמיק הנגיד הנכבד המפואר כש"ת מו"ה יונה אבעלעס מכון שבתו בעיר פעסט יע"א: בערב פסח בשעת חפזון, לבער כל חמירא בשריפה, הגיע לידי מכתב מעכ"ת מגלה עפ"ה כתיבה נעימה ואמירה יפ"ה, ולא הי' אפשר אפילו לקרוא בו קריאה של חיבה והנחתיו מן הצד ובנתיים רבו הטרדות ויצא הדבר מלבי עד היום כאשר חפשתי חפש מחופש בין המכתבים מצאתי את שאהבה נפשי מכתב מע"כ ני', פניתי כשעה חדא לשים עין עליו ובאתי אל העיון כאור בוקר ויצאתי בתשובה מאהבה בקוצר אומר הנה תלמידי י"נ ני' קרא תמה על תמיהת הדג"מ או"ח ס' תק"ז ס"ק ג' על המג"א שהבין מתוס' פסחים ה' ע"א בחד תי' דכל שאינו יוכל להנות מיד ממלאכת ביעור וכדומה אסור לעשות ביו"ט כמו נו"נ שאין קרבין ביו"ט, ודג"מ כתב דאין זה כוונת תוס', אלא כמו שכת' תוס' בביצה, כז' משום דעיקרו לגבוה וגם אינו יכול להנות מיד והה"נ בחמץ ה"ט כיון דעיקרו למצוה ואינו יכול להנות מיד ואיכא תרתי לגריעותא, ומע"כ תמה איך אפשר דצורך מצוה כצורך גבוה הוא הא מוציאין את הקטן ואת הלולב ביו"ט אלמא צורך מצוה לא כצורך גבוה הוא, ואיך נאמר כיון דעיקרו למצוה הגם שנהנה לבסוף הנאת או"נ דע"י שתחלתו לצורך מצוה מגרע גרע מאלו לא הי' לצורך מצוה מתחל' והנאה באה אח"כ אלו תוכן דבריו בשינוי לשונו בסידור יותר נכון, והנה כן הי' יכול להקשות על תוס' ביצה וכ"כ תוס' בשבת תחלה דמה"ט אין שורפין תרומה טמאה משום דעיקר שריפה משום מצוה, ותוס' דחה זה משום דמיד בתחלת שריפה גם להנאתו היא משא"כ בנו"נ דהנאה באה לו אחר זריקה ותנופה בשתי הלחם, והא מצות שריפת תרומה ככל מצות דעלמא שאינם לצורך גבוה וקשה כהנ"ל למה יגרע משום דמכווין למצוה ועיקר להכי אתכוין, אבל קושיא מעיקרא ליתא דהא דמוציאין את הלולב וספר תורה ותינוק כולם מצות היום וצורך היום נינהו מקרי צ"ק אבל שריפת תרומה לאו צורך היום הוא דאפשר קודם או אח"כ, ועיי' זה מג"א סי' תמ"ו, ואפי' מאן דס"ל ביעור חמץ מקרי צ"ק, עיי' תוס' כתובות ז' הגם דאפשר לשרפו קודם משום דעכ"פ עכשיו שחמץ לפניו צ"ק דיומא הוא שלא יעבור בב"י בכל רגע ורגע, משא"כ מצוה דשריפות תרומה דלא שייכא ליומא כלל, ומ"ש תוס' בפסחים בחמץ הגם דבחמץ איכא צורך היום וכ"ש אי הי' מצות ביעור ביום ראשון דוקא דהוא צ"ק כמ"ש מג"א, סי' תמ"ו מ"מ כ' תוס' שפיר דהא אזיל לר"ע דל"ל מתוך וכיון דעיקרו לשם מצוה ולא להנאה אסור כמו נו"נ למ"ד דאין קרבין ביו"ט דס"ל דעיקר הוא לגבוה ולגבוה ל"א מתוך לכ"ע דממועט מלכם ועיי' תוס' ביצה סוגי' דמתוך וסרה תלונתך על הדג"מ, וכבר הרגיש במחצית השקל דתוס' ביצה ושבת לאו מה"ט דא"א להנות מיד אתי עלה בטעמא דנו"נ אלא דמשמע לי' למג"א מלשון תוס' פסחים דמשום שא"א להנות מתחלה הוא, ודג"מ מערב ומדמה ב' טעמים להדדי ונכנס לחלק בג' חלוקי דינים, ואם כי אין לתמה כ"כ על המג"א דמקצורי דברי תוס' פסחים לא משמע לי הכי, מ"מ אפשר לכוין בתוס' כמ"ש הדמ"ג מלחדש דין חדש מתוס' אשר כמעט אין לו טעם מה לי אם יוכל להנות מיד או בסופו סוף כ"ס מלאכת או"נ היא, וגם ראי' דמביא מנ"ונ יש לדחות כמ"ש תוס' שבת וביצה וכמ"ש הדג"מ: וגם לפי הבנת המג"א בתוס' פסחים, י"ל קושי' מג"א מדמרבי' עלי' עצים הגם דאסור להנות מתחלה עד דמקלי קלי, י"ל דמ"ש תוס' כיון דתחלה א"י להנות דוקא בחמץ דאסור בהנאה מדאורייתא ואחר שנשרף ופנים חדשות בא לכאן ונעשה מצותו גחלתו מותר אבל בוודאי אסור ליקח חמץ ולשרפו כדי שיהנה ממנו אחר שישרף דנהנה ממנו בעודו בעין מיד כשלקחו לשרפו והו"ל כאי אפשר וקמכוין, והנאה אחר שנשרף ממילא בלא כוונה בשע' שריפה אתי' וכיון שא"א לו לכוין בשעת שריפה בתחלת מעשה על הנאה שבסוף לכן לא מקרי משו' הנא' שבסוף מלאכת או"נ להתיר השריפה תחלה בשביל הנאה שבסופה, וכן נו"נ אסור לשחוט אלא לצורך גבוה אבל מוקצה מדרבנן גם אם הנאת מוקצה אסור כשהוא בעין עד דמקלי מ"מ לא אסרו כ"כ שלא ידליק להנות אחר דמקלי קלי וגם נתבטל וא"ש, ומ"ש דאסור ליקח חמץ מתחלה כדי להנות אח"כ דנהנה בעודו בעין עיי' כזה ברדב"ז