כתב סופר אורח חיים קלח

בהמה מותר הגם דאיכא רוב לאיסור יחידאי הוא, ואנו אין לנו אלא כטוש"ע, ממילא נשמע כל דאיכא רוב טריפות דאסור לשחוט ביו"ט, ואין להקל כלל אפי' בשעת הדחק לצורך שמחת יו"ט, וגם במחצה אין להתיר בקל להיות כי הב"ח חוכך להחמיר והראנו לדעת כי כן ס"ל לד"מ וכן הוא לדעת פ"י וש"א, ומ"ש ש"א ולחלק יצא בין מחצה טריפות מעיקר הדין ובין מחצה טריפות משום חומר' הוא הולך לשיטתו בתשובה שאחרי' דכל דמותר מדאוריית' אמרינן הואיל ומתוך שמותר מדאוריית' ויש לפקפק טובא והארכתי במק"א ואכ"מ יותר, הנלפע"ד כתבתי וה' יצילנו משגיאות ויראנו מתורתו נפלאות, הכ"ד אוה"נ דש"ת חותם בברכה. פ"ב יום ו' עש"ק ד' סיון תרכ"ז לפ"ק: הק' אברהם שמועל בנימין ב"הג מהרמ"ס זצ"ל: תשובה עג ארשום פה מה שהעלתה מצודתי בדין אי מ"ע דרבים דרבנן דוחה לל"ת דיחיד דאורייתא: מקור דין זה יוצא מסוגי' ש"ס ברכות מ"ז ע"ב דמקשה על ר"א דשחרר עבדו והשלימו לעשרה היכי עביד הכי ומשני מצוה שאני והדר מקשה מהב"ע היא ומשני מצוה דרבים שאני וכ' שם תוס' ורא"ש דמוכח מכאן דאתי עשה דרבנן דרבים ודוחה איסור דאורייתא דהא ר"א שחררו לצרפו לעשרה ותפלה מצוה דרבנן הוא, ועיי' תוס' פסחים נ"ט שהוכיח מסוגי' זו דעשה חמורה דוחה אפי' ליכא בעידנא ועשה דרבים חמורה היא, ומוכח דמצוה דרבים דרבנן דוחה לדאוריית' אפי' בעידנא, ובתשובה א' עמדתי בתמיה על תוס' פסחים דהא אפשר שיהי' בעידנא כגון דהתנה שלא יהי' השחרור חל רק בשעה שמצרפו והוי בעידנא, דהא עד שלא צרפו יוכל לחזור בו אפי' לר"ל דס"ל ר"פ האומר בקדושין דמקדש אחר למ"ד יום לא תוכל לחזור דס"ל כל שמחוסר זמן כמעשה דמי דממילא אתי, ולל"ב שם גם ר"י הכי ס"ל, הכי שאני דעד דלא מצרפו לא חל השחרור ואם לא יצרפו לא יהי' משוחרר וליכא איסור לכ"ע עד שיצרפו דהא עד שמצרפו יוכל לבטל השחרור כשלא יצרפו והוי בעידנא לכ"ע, ואם לא משמע מתוס' מסתימת ש"ס דהכי הוי מעשה דכל כי האי הו"ל לפרש, א"כ קשה לאמת דמתרץ דרבים שאני ודחה אפי' שלא בעידנא, הא וודאי פשיטא כל דאפשר למיעבד בעידנא גם מצוה דרבים צריך לעשות בעידנא, והא הי' ר"א יוכל לעשות בעידנא ע"ד שכתבנו וע"כ צ"ל למסקנא באמת הכי הי' מעשה ששחרר עד"ז שתלה השחרור במעשה הצירוף א"כ לא הוכיח תוס' מידי מעיקרא דעשה דרבים דוחה שלא בעידנא דהא האי מעשה ע"כ בעידנא הוי כיון שאפשר בעידנא וצלע"ג: ותוס' פסחים מביא עוד ראי' מש"ס שילהי חולין דגלי קרא שלח תשלח מ"מ ה"א דאתי עשה דמצורע דחמיר' ודחה עשה דשלוח הגם דליכא בעידנא, הנה משם לא מוכח אלא דעשה דאוריית' דחמירא דחה לעשה דשלוח הקן דאוריית' דל"ב בעידנא, אבל עשה דרבים דרבנן דדוחה לדאורייתא שלא בעידנא דאלים דרבנן דרבים כ"כ לא מוכח משם מ"מ תוס' הכי ס"ל מכח ראי' ראשונה: והנה הרא"ש בברכות כ' ודוחק לומר דבפרשת זכור הי', ואולי בה"ג ניחא לי' בדוחק זה, אבל נ"ל לחזק ראי' תוספ' ורא"ש, דקשה לי מדמקשה על ריב"ל ממעשה דר"א אפשר דריב"ל לא אמר דינו רק לצרפו לעשרה לתפלה דרבנן ולעשרה דבהמ"ז דהוא ג"כ דרבנן וכן ס"ל ללבוש דזימון רק דרבנן וקרא רק אסמכת' ואולי דוקא במלתא דרבנן ס"ל כיון דעבד מחוייב במצות כאשה מצרף למילי דרבנן, אבל מעשה דר"א בפ' זכור הי' ולדאוריית' גם ריב"ל ס"ל דלא מצטרף וכ"כ האי ל"א ריב"ל וצ"ע לכאור' ועכצ"ל דאה"נ הי' יוכל לתרץ כן, אלא דלרווחא דמלתא אפי' תימא דמעשה דר"א לתפלה הי' מ"מ א"ש דתרי הוי שחרר חד ונפיק בחד ואגב רצה להשמיענו הך דינא דתרי לא מצטרפו וכן סגנון ש"ס בכ"מ דהי' יוכל לתרץ באונן באוקימת אחרית' אלא דרצה להשמיענו דין חדש, ומוכח ממילא מהאי דמקשה והיכי עבוד הכי עד דמסיק מ"דר שאני כ"ז בתפלה דרבנן ואפי' מצוה דרבים דרבנן דוחה לאיסור דרבנן דלא כבה"ג: ובאנו ע"י דברים אלו למקום יישוב ליישב סתירת הסוגי' דבגיטין ל"ח מתרץ מצוה שאני ולא מקשה מהב"ע היא כמו דמקשה בש"ס ברכות ויושבנו בדרכים שונים במק"א, וכעת יאמר ע"פ הנ"ל בהקדם מ"ש הר"ן גיטין דליכא בלעולם ב"ת רק איסור בעלמא והוא כ' אפי' איסור דרבנן דוחה לאיסור זה וקשה למה ידחה דרבנן לאיסור דעלמא דאוריית' סוף כ"ס זה דאוריית' וזה דרבנן, ואפשר כוונת הר"ן דלעולם ב"ת אסמכת' היא וכ"כ ריטב"א גיטין שם, ורשב"א ור"ן דטרחו בקושי' זו לס"ל דאיסור דאוריית' הוא אבל י"ל דלאו איסור גמור הוא רק איסור קל דאוריית' ומצו' דאוריית' כמו פ' זכור בדין שידחה לאיסור עשה קל בעלמא, והי' ניחא לש"ס גיטין לתרץ מצוה שאני וי"ל מעשה דר"א בפ' זכור איירי מאיזה טעם שיהי' עכ"פ רצה לתרץ דריב"ל אפי' אי מעשה דר"א לתפלה הי' שפיר מקשה והכי עביד הכי איך אפשר דאיירי לענין תפלה ומתרץ מצוה שאני חזר ומקשה מהב"ע היא איך אפשר שידחה מצוה דרבנן לאיסור עשה דאוריית' והוצרך לאסוקי מצוה דרבים שאני וא"ש נכון: היוצא לנו מב' סוגי' הנ"ל דגיטין ודברכות כל דאיכא מ"ע דאורייתא דחי לאיסור דלעולם ב"ת גם דליכא מצוה זו מצוה דרבים כן מוכח מסוגי' דגיטין דמתרץ מצוה שאני והיינו דמוקי לדר"א בפ' זכור אבל מצוה דרבנן אינה דוחה לאיסור זה אבל היכא דאיכא מצוה דרבי' דחי לאיסור עשה דאורייתא כן מבואר מסוגי' דברכות ומצאתי און לי מרמב"ם פ"ט מהלכ' עבדים הלכ' ו' שכ' וז"ל ומותר לשחררו לדבר מצוה ואפי' למצוה של דבריהם כגון שלא היו יו"ד בבהכנ"ס משחרר עבדו ומשלים בו המנין וכן כל כיוצא בזה, ועיי' לח"מ מזה שכ' כגון שלא היו יו"ד וכיוצא בזה השמיענו דוקא מצוה דרבים הא דלא היו עשרה בבהכנ"ס וכיוצא בו מצוה דרבים עיי"ש, ויש הרגש בלשון הרמב"ם דדייק טפי בלשונו הזהב בחסר ויתיר, למה כ' ומותר לשחרר לדבר מצוה, ושוב כ' אפי' למצוה דדבריהם כגון וכו' ולמה פסקה לתרי, ולמ"ש באו דבריו בדיוק היטב הדק, תחלה כ' ומותר לשחרר לדבר מצוה אפי' אינה דרבים, והדר כ' ואפי' לדבר מצוה דרבנן כגון למצוה דרבים דוקא עיי' כי נכון הוא: והצל"ע ממ"ש הרמב"ם בפי' מהלכ' אבל דמת לו מת ביוט"ש מתאבל דיו"ר דאוריית' ויו"ט שני דרבנן כשיטת בה"ג דעשה דרבים דרבנן לא דחי מצוה דיחיד דאוריית', וצ"ל דמעשה דר"א ששחרר עבדו בפ' זכור הי', ובהלכ' עבדי' כ' דמותר לשחררו אפי' למצוה דרבנן כגון לצרפו לעשרה וכן בטוש"ע יו"ד סי' רס"ו כ"כ ובסי' תשצ"ט פסק לעיקר כבה"ג ודעמי' וצ"ע: ונ"ל דס"ל לרמב"ם דאיסור עשה דשחרור קיל כמ"ש הר"ן לכן נדחה מפני עשה דאוריית' הגם דלאו דרבים היא ומצוה דרבים דרבנן דוחה ג"כ משום דאיסור עשה בעלמא היא, אבל אבילות י"ר דאוריית' עשה גמורה לא נדחה מפני יוט"ש דרבנן, וכן י"ל ס"ל לבה"ג וא"ש: שוב מצאתי ראיתי מ"ש הרא"ש פ' אלו מגלחין סי' נו"ן לחלק בין מצוה דרבי' שיש בה זיכוי לרבים ובין מצוה דרבים היינו שמחוייבים בה רבים ואין בה זיכוי לרבים כמו יט"ש שאין זיכוי לרבים במה שהוא מבטל מצוה דרמי' עלי', וי"ל דכן ס"ל לרמב"ם ועיי' מג"א סי' תמ"ו, דמצוה דרבים היינו שיחיד מוציא את הרבים י"ח, הגם שעכשיו אינו מוציא רבים דהא גם בתוקע לעצמו מקשה ש"ס ר"ה לדחי עשה דשופר לל"ת ואי בתוקע לעצמו ביחיד ל"מ ש"ס מידי אטו מתני' בתוקע להוציא רבים איירי וע"כ כל שאפשר להוציא רבים מקרי עשה דרבים היינו לענין דלא בעי בעידנא אבל שיהי' עשה דרבנן דרבים דוחה לדאוריית' בעי דוקא שיהי' בה זיכוי לרבים: וזאת תורת העולה מדברינו, א) דאין עשה דרבנן דרבים שאין בעשיי' זו מצוה לזכות רבים אלא שהיא מצוה דרבים מחוייבים בה דוחה לאיסור או עשה דאוריית', וכן ס"ל לבה"ג רי"ף רמב"ם ורמב"ן, ותוס' ברכות יחידאי הוא דרא"ש הגם שבברכות כ' דלא כבה"ג מסוגי' דשם, במ"ק פ' א"מ סי' נו"ן כ' די"ל דשאני התם דזיכה את הרבים, ועיי' סי' כ"ד דמשמע דמודה דאין עשה דרבנן דוחה אלא דחולק משום דאבילות י"ר דרבנן, ובסי' שצ"ט מביא המחבר ב' דעות וכ' שנוהגים דאין מתאבלי' ביוט"ש וכ' הרמ"א משום דנקטי' דאבילות י"ר דרבנן, לאפוקי דלא נימא דדחי מצוה דרבים דרבנן מצות אבילות י"ר דאוריית' אלא משום דנקטי' דאבילות י"ר דרבנן: ב) מצוה דרבנן שיש בה זיכוי לרבים דוחה לאיסור ומצוה דאוריית' כן מוכח מסוגי' דברכות לפי תירוץ הרא"ש פ' א"מ סי' נו"ן וכן ס"ל לרמב"ם ממ"ש פ"ט מהלכ' עבדים לצרפו לעשרה וכ' אפי' למצוה דרבנן ודחיק לי' דמעשה דר"א בפ' זכור הי' או מכח ראי' דידי דע"כ סוגי' דהתם רצה לתרץ דר"א אפי' לצרפו לתפלה דרבנן וכ"כ בטוש"ע סי' רס"ז ביו"ד ויש לדחות גם בשיש בה זיכוי לרבים אינו דוחה רק לאיסור עשה דלב"ת שאינה עשה ממש אלא איסור עשה בעלמא כמ"ש הר"ן גיטין וכמו שהוכחנו דס"ל לרמב"ם מדכ' תרתי דלמצוה שרי, ואפי' למצוה דרבנן כגון לצרפו לעשרה, ש"מ דס"ל משום מצוה דאוריית' אפי' שלא למצוה דרבים, ובדרבנן דוקא למצוה דרבים, ואי ס"ל דמ"ע גמורה היא למה נדחה מפני כל מצו' דאוריית' אפי' ליכא דרבים מאי אולמ' ועכצ"ל דס"ל דאיסור בעלמא הוא וכ"כ טוש"ע ככתבו וכלשונו, ואין לומר דס"ל דאין איסור בשחרור רק מדרבנן וקרא דלעולם ב"ת אסמכת' בעלמא הוא כמ"ש ריטב"א בגיטין ולא מוכח מסוגי' דברכות ומרמב"ם דדחי מצוה דרבנן שיש בה זיכוי לרבים אלא איסור דרבנן כזו דלב"ת, חדא דלשון ר"י אמר שמואל כל המשחרר עבדו עובר בעשה לא משמע דמדרבנן קאמר אלא שיש בה איסור עשה באמת לר"ע וכן ר"א דאמרו דלעולם ב"ת חובה י"ל מדרבנן, אבל משמואל לא משמע