כתב סופר אורח חיים קלז

כשרים הם, ולדעתי יש לב"ח תנא דכוותי' ס"ל ממ"ש הד"מ סי' תצ"ח לחלק בין עגל שנולד לעוף הנדרס דעוף הנדרס יש לו חזקת כשרות, ומביא ראי' ודמיון ממה שאוסר הג"א במחצה טריפות והמג"א הקשה הא בעוף הנדרס ליכא רק רוב, דהא חזקת כשרות ליכא דהא הוא חזקה שאינה מבוררת כמ"ש תוס' ורא"ש חולין סוגי' דרוב ועיי' מחצית השקל שכן ביאר כוונת המג"א, ונ"ל ליישב ולקיים חלוקו של הד"מ דבעוף הנדרס איכא תרתי רוב כשרות וחזקה שאינה מבוררת הגם שאינה חזקה מ"מ חזי לצרופי לאולמי הרוב, אבל בעגל שנולד ליכא חזקה רק רוב ועיי' הג"ה מהרל"ח באו"ח סי' תל"ז שכ' כעין זה דחזקה שאינה מבוררת חזי לצרופי עיי"ש: אלא דצ"ל כיון דנדרס ואיכא ריעותא עד שהצריכו בדיקה ואם לא נבדק אסור הרי אתרע רובא דרוב בהמות כשרות, וצ"ל דס"ל דבדיקה זו אחר מעל"ע לא נאמר במשנה רק ר' חנינא בן אנטיגנס הוסיף דצריכה בדיקה ואינה אלא חומרא דרובם כשירות אחר מעל"ע, וגם איכא חזקה שאינה מבוררת בהדי רוב דמשלים מיעוט טריפות המצוי בנדרס הגם שבכ"מ צריכים לבדוק מחומרא דרבנן מ"מ לענין שלא לשחטה ביו"ט לא החמירו ועכ"פ אנן נקטי' מספק לקולא, אלא לפ"ז עוף הנדרס בתוך השנה דליכא אלא רוב לחוד דליכא אפי' חזקה שאינה מבוררת יהי' אסור לשחוט כמו עגל שנולד ולא משמע כן מסתימת הראשונים ופוסקים ולא לשתמט מי שאמר כן ולכן חילוקו של הד"מ עדיין צ"ע: עכ"פ נראה כי ס"ל לד"מ דבנדרס איכא רוב דכשרים כדס"ל לב"ח וס"ל נמי לד"מ דבמחצה אסור כהג"א דהא מדמה עגל שנולד להא דהג"א ש"מ דס"ל דבמחצה טריפות אסור דלא כב"י והב"י בש"ע לא כ' כלום מזה דבמחצה טרפות מותר לשחוט, דאזיל לשיטתו דס"ל דלא גרע מחצה טרפות מנדרס דיש בו רעותא וקו"ח הוא מדמקילי' בעוף הנדרס ה"ה וכ"ש במחצה טריפות אבל הד"מ דס"ל דבנדרס איכא רוב כשרים צ"ל למה לא הביא שיטת הג"א דבמחצה אסור, ודוחק דסמך על מ"ש בעגל הנולד דצריך שיפריס וצ"ע: המורם מדברינו כי במחצה טריפות לא ברירא אם מותר לשחוט דלב"י מותר ולד"מ וב"ח אסור ועיי' פ"י ביצה ובש"א סי' ס"ד האריך והרחיב הדיבור והוכיח מכח דקשי' לי' למה לא ניחוש בספק משום איסור מלאכת יו"ט דאוריית' כמו דחיישי' לבדוק משום ספק טריפות מכח זה העלה דבדיקה אחר מעל"ע רק דרבנן דרוב כשרים, וצ"ל לדבריו דמ"מ מצוי יותר מסרכות בריאה דסמכי' ושוחטי' דרוב כשירות כמ"ש רש"י, וצ"ל דחשש שמא יפקעו אינו חשש יותר מחשש דעוף הנדרס דאל"ה איך פשיט לי' ר' זירא להחמיר מל"ק דצריך לבדקן עיי' בו היטב, והנה הפר"ח סי' תצ"ח כ' דליכא חשש איסור דאורייתא דאיכא מתוך, ודבריו צריכים ביאור להצד שימצא טריפה ליכא אפי' צ"ק, וצ"ל כיון דבשעת שחיטה אין מבורר אם טריפה הוא זה עצמו שמא יהי' כשר הוי השחיטה צ"ק, וכ"כ בצל"ח ביצה ביתר ביאור וזה כוונתו, וצ"ל בכוונת פר"ח דהא דמספק לר' ירמי' אם חיישי' לרעות' שמא אסרו משום שיומנע משמחת יו"ט וכ"כ צל"ח שם, ולפ"ז לק"מ קושי' ש"א איך מספק לר' ירמי' למה לא ניחוש בספק דאורייתא למ"ש פר"ח וצל"ח איסור דאורייתא ליכא משום מתוך וליכא רק ספק איסור דרבנן שמא אסרו משום שמחת יו"ט ואין הוכחה דבדיקה זו מדרבנן היא והרי כ' הש"א בעצמו דר"ן ע"כ ס"ל בדיקה זו מדאוריית' מדכ' דספק דאוריית' הוא מהיכא תיתי לנו לעשות פלוגתא בזה בין הראשונים: והנה מ"ש הפר"ח דברובם טריפות מסתבר דאסור לשחוט אלא שלא שמע כן ולמד זכות משום מתוך וצריך להבין הלא גם בתחלת דבריו כ' בפשיטות דמשום מתוך סומכים להקל ולהתיר, נראה דס"ל דיש לחלק היכא דרוב טריפות אפשר דאסרו משום מניעת שמחת יו"ט, וזה דוחק כיון דרוב טריפות א"א באחריתא מה משום אמנועי שייך כיון דכולן נכנסו לבית הספק ומה לי רוב או מחצה, לכן נ"ל דיש לחלק בין מחצה לרוב במחצה טרפות כיון דספק שקול הוא שמא ימצא כשירה ספק זה הוא צ"ק וגם אם ימצא טריפה בשעת שחיטה שחט על הספק דאפשר דתמצא כשירה כמו טריפה, אבל ברוב טריפות כיון דקרוב דיהי' טריפ' לאו צ"ק הוא כן נראה לו לחלק אלא שאין המנהג כן לכן מסיק הגם דאיכא רוב טריפות מ"מ צ"ק מיקרי שאומרים על כ"א שמא זה מן המיעוט כשירות, ואחר העיון היטיב נ"ל דבהא מלתא פליגו רי"ף ורמב"ם וטוש"ע: הנה הרי"ף לא העתיק כלל איבעי' דר"י והוא תמוה ולא נמצא יישוב ע"ז, ואני בעניי הכינותי יישוב נכון, דיש לעיי' לשיטת רש"י חולין ט' ע"א דמחזיקין מאיסור אמה"ח לאיסור נבילה, וצ"ל למה לא חוששי' לספק טריפה ומחזיקי' מאיסור אמה"ח לאיסור טריפה וכבר הרגיש בטורי אבן חגיגה והפשוט כמ"ש משום דרוב כשרות ורובא וחזקה רובא עדיף, לפ"ז נפולה דצריכה בדיקה ולפי דס"ל לר"ן דספק דאוריית' היא דבדיקה זו דאוריית' דספק שקול הוא לשיטת רש"י מחזיקין מאיסור אמה"ח לאיסור טריפה מספק נפולה ועד שלא נבדקת בחזקת טריפה היא ואיך מבעי לי' לר"י מהו לשחטה ביו"ט, וע"כ לנו לומר דר' ירמי' ס"ל בהמה בחייה וה"ה עוף לא לאברים עומדים, ועיי' תוס' חולין שם שכ' לרש"י ר"ה שם ע"כ ס"ל בחיי' לאברים עומדת, והנה הרי"ף בפ"ק דחולין כד מביא לדר"ה מפרש מפורש ושום שכל כפי' רש"י דמחזיקי' מאיסור אמה"ח לאיסור נבילה, ומדמייתי להלכת' לדר"ה ש"מ דס"ל להלכת' בהמה בחיי' לאברים עומדת וא"ש דהשמיט לאיבעי' זו דר"י לא מבעי לי' רק משום דס"ל דלאו לאברים עומדת, אבל למ"ד לאברים עומדת ליכא מקום לאיבעי' זו דוודאי אין לשחטה ביו"ט ומלתא דפשיטא הוא דא"צ להאמר: ויש לעשות סמוכים לדברינו ביישוב הרי"ף מדהעמיד ר"י אבעי' דילי' על עוף הנדרס ולא מבעי לי' בבהמה שנפלה דמוקדם במתני' דאלו טריפות ונראה לי דבמכווין מבעי' לי' בעוף משום ריעותא דנפולה מחצה לאיסור' אבל בבהמה דאיכא גם בדיקת הריאה דמצוי בצירוף שניהם נפולה דמחצה טריפה ומיעוט המצוי דסרכו' הוי רובא לאיסור בהא לא קמבעי לי' ולכן העמיד האיבעי' רק בעוף דליכא רק ספק השקול וא"ש, ומינה הרי"ף להלכת' דס"ל בחיי' לאברים עומדת גם בעוף משום ספק נפולה מוחזקת באיסור, והיכא דרובא או חזקה לאיסור גם ר"י ל"מ לי' וא"ש נכון בעזה"י: והנה הרמב"ם כ' בהמה שנפלה דייק ונקיט בהמה שנפלה והאיבעי' היא בעוף הנדרס והרמב"ם שינה וכ' בהמה שנפלה והוא תמוה ולא מצאתי מי שחלי והרגיש בזה וצ"ע, ונ"ל דרמב"ם רבותא קמ"ל אפי' בהמה שנפלה דאיכא תרתי חשש נפולה ובדיקת הריאה דמצוי' מ"מ מותר לשחטה הגם דרובא לאיסור, ולכן נקיט בהמה דאי הוי נקיט עוף ה"א דווקא עוף מותר לשחוט דל"ח לריעות' משום דמחצה לאיסור קמ"ל אפ' בהמה דרובא לאיסור מותר לשחוט, וצ"ל הא דהעמיד ר"י האיבעי' בעוף או משום דרחב"א אמר דינו על מתני' דעוף וצריכה בדיקה נקיט האיבעי' בעוף ומייתי עלה מתני' דעוף ומה שאמר עלה רחב"א ויותר י"ל דקמ"ל דאפי' בעוף מבעי לי' אי אסור לשחטו, ורמב"ם דפסק להתיר נקיט אפי' בהמה מותר לשחטה: וטוש"ע פסקו להקל בעוף הנדרס ולא העתיק המחבר לשון הרמב"ם בהמה שנפלה ודרכו להעתיק לשון הרמב"ם וכאן שינה מבהמה לעוף, נראה דבמכווין שינה המחבר, ונראה לי דס"ל דבבהמה איכא רוב לאיסור אסור לשחוט משא"כ בעוף וס"ל כשיטת תוס' דלא מחזקינן מאיסור אמה"ח לאיסור נבילה ואיכא בעוף רק ספק השקול ולא אתחזק איסור, או ס"ל כמ"ש רשב"א יבמות ל"א דלא מחזקי' רק מאמה"ח לנבילה שסופה למות אם לא יעשה מעשה המוציא מידי נביל' אבל לאיסור אחר כמו התם ספק גירושין או ספק קדושין עיי"ש כי כן גם אי מחזקים מאיסור אמה"ח לנבילה אבל מאיסור טריפה לא או אפשר ס"ל לטור ומחבר דקיי"ל בהמה ועוף בחי' לא לאברים עומדים מן כל א' מן הדרכי' שכתבנו ס"ל דבעוף ספק השקול ולא אתחזק אסורא הוא דלא כמ"ש בשיטת הרי"ף, אבל ס"ל כשיט' הרי"ף בהא דכל דאיכא חזקה או רוב לאיסור לא מבעי לבעל האיבעי' דוודאי אסור לשוחטה ביו"ט ולכן כתבו רק עוף הנדרס ולא בהמה דלא כרמב"ם: ויש לומר מלתא בטעמא בפלוגתא דרמב"ם דמתיר בבהמה אפי', וטוש"ע דמתירי' דווקא בעוף, דבאמת שיטת הרמב"ם דמתיר אפי' בבהמה בעי טעמא למה לא נחזיק ריעות' ביו"ט במקום רוב, וצ"ל כמ"ש הפר"ח משום מתוך דאיכא צ"ק ולכן פסק הרמב"ם לקולא וס"ל אפי' במקום דאיכא רוב לאיסור כיון שאפשר שתמצא כשירה מקרי צ"ק וכן דייק לנו לשון הרמב"ם דכ' כיון דאפשר שתמצא כשר כוונתו אפי' הוא ע"צ רחוק כיון שהוא באפשרות שתמצא כשר מותר דגם זה איכא צ"ק, ויש להסביר דרמב"ם לטעמו לפמ"ש הה"מ ריש הלכ' יו"ט דס"ל לרמב"ם כשיט' רש"י הא דבעי צ"ק רק דרבנן והקילו כ"כ כל שאפשר שיהי' ראוי' אפי' ע"צ רחוק מקרי צ"ק, זהו טעמא ונמוקו של רמב"ם דמתיר אפי' בבהמה: וטוש"ע דס"ל דוקא בעוף או משום דס"ל דספק לא מקרי צ"ק כלל וכן ס"ל ע"כ לר"ן דכ' דהאיבעי' לא אפשט' וספק דאוריית' לחומרא ע"כ דס"ל דמשום ספק שמא תמצא כשר ל"מ צ"ק אם נמצא טריפה לבסוף, והא דפסקו להקל מטעמא דרא"ש דנפשט' האיבעי' מר"ל, ומשם לא נפשט רק בספק אבל היכא דאיכא רוב לאיסור לא נפשוט, וגם ר"י לא מסופק רק בספק משא"כ בבהמה דאיכא רוב לאיסור ועוד גם אם ס"ל דספק שמא ימצא כשר מקרי צ"ק ולכן מתירי' לשחוט ודוקא בספק מקרי צ"ק אבל רוב לאיסור לא מקרי צ"ק כ"כ האי לא מקלינן דס"ל כשיטות תוס' ורא"ש ורוב ראשונים דצ"ק דאוריית' או דספק ל"מ צ"ק או עכ"פ היכא דרוב לאיסור ל"מ צ"ק ומבואר שיטת הרי"ף ורמב"ם וטוש"ע כ"א לשיטתו ולטעמו הולך, והוא ביאור נכון בעזרת החונן דעת ומורה דרך נלך: וזאת תורת העולה מדברינו היא העולה, לפי שיטת הרי"ף כל שיש רוב לאיסור או חזקה לאיסור ל"מ כלל דאסור, ולשיטתו אפי' בעוף הנדרס אסור לשחוט, וכן הוא שיטת טוש"ע דבהמה נפולה אסור לשחוט, אלא עוף מותר משום דל"ל דהוחזק לאיסור כמ"ש, אבל ס"ל כרי"ף דכל דאיכא רוב או חזקה לאיסור דאסור, ורמב"ם דס"ל דאפי'