כתב סופר אורח חיים קלה

שאלה דניתן ליתבע וע"כ דס"ל לש"ס גם בשאלה שייך חששא דר"י והא דנקטו פלוגת' בהלוואת יו"ט לרבותא דרבה דאפי' בהלוואה ס"ל דמותר או דקמ"ל דהלוואה באיסור ניתנה ליתבע או משום מ"ש הש"ג דמקח באיסור אי עביד מהני או כמ"ש הש"ך דגזל מיהא הוי: אלא דצ"ל מנא לש"ס להקשות בפשיטות על ר"י וס"ל דה"ה בשאלה ס"ל דלא ניתן ליתבע דלמא דוקא בהלוואה, ונ"ל דמוכח מרבה דס"ל ניתן ליתבע משום דאתי לאמנועי משמחת יו"ט ואי חששא דר"י שמא יכתוב לא שייך רק בהלואה ובשאלה לא למה ימנע משמחת יו"ט דלא יהיב לי' מעיקרא ואמר בלשון שאלה דניתן ליתבע ויהיב ליה וניחא ליה למוכר יותר בלשון שאלה דיוכל ליתבע מיד, וע"כ דגם בשאלה איכא ה"ט שמא יכתוב כשניתן ליתבע ואם נאמר דלא ניתן ליתבע בהלואה משום שמא יכתוב ה"ה בשאלה לא ניתן ליתבע דמ"ש ואתי לאמנועי משמחת יו"ט ושפיר מקשה לר"י מהשוחט את הפרה וזו ראי' מהימנא ועיין: וע"פ הוצאה זו מוכח מתוך הסוגי' דהלוואת יו"ט אסורה כמו בשבת דאלת"ה אלא ביו"ט התירו הלוואה משום דאתי הקונה למנוע משמחת יו"ט כיון שיצטרך לשלם מיד, א"כ לא מוכח מרבה דאיכא חשש שמא יכתוב או ניתן ליתבע בשאלה כמו בהלוואה והא דחושש רבה דאתי לאמנועי הגם שיוכל לומר לשון שאלה משום דממ"נ איכא משום אתי לאמנועי אי יאמר הלוואה ולא ניתן ליתבע לא יתן לו המוכר ויהיה מנוע משמחת י"ט ואי יאמר שאלה אתי לאמנועי מצד הקונה ולא ירצה לקנות כדי ליפרע מיד וע"כ דס"ל לש"ס דביו"ט ג"כ דוקא שאלה מותר, ולא חששו בזה משום אתי לאמנועי משמחת יו"ט מצד הקונה ומוכח מרבה דגם בשאלה אי ניתן ליתבע איכא חשש אתי למכתב וכדכתיבנא ומוכח דפשיט' לש"ס דהלוואה ביו"ט אסורה כמו בשבת ועיין: ויש לדחות קצת ראי' זו די"ל הלוואה ביו"ט שרי ובאמת לא מוכח מרבה דשייך חשש שמא יכתוב בשאלה רק בהלווא', והא דהקשה ש"ס על ר"י ממתני' דשוחט הפרה וחלקה בר"ה, כיון דהלוואה ביו"ט שרי ומתני' סתמא קתני וחלקה בר"ה ולא קתני באיזהו לשון אמר אי הלוואה או שאלה וסתם הקפת החנות לזמן מרובה הוא מקשה שפיר על ר"י, בוודאי אי הלוואה אסור ביו"ט אין דוחק לומר מתני' בשאמר לשון שאלה דהא הלוואה אסור ביו"ט אבל אי הלוואה ביו"ט שרי דוחק לומר מתני' בשאמר דוקא לשון שאלה והבן: והנה מקום אתי לחזק ראי' דידי בהקדם מ"ש חי' הר"ן בשבת הנדפס מחדש מדקאמר ואם הי' חודש מעובר משמט יש ראי' לפי' רש"י דהשאלה יש לה זמן דאי יש לה זמן אמאי משמט הא לא קרינן בי' לא יגוש כדאמרי' בפ"ק דמס' מכות המלוה לחבירו לעשר שנים אין שביעית משמטת דל"ק בי' לא יגוש אלו דבריו ז"ל, ועיי' ב"ח ח"מ סי' ס"ז שהוכיח מכח קושי' זו דמלוה סתם שהיא ללמ"ד יום משמט דאלת"ה קשי' ממתני' למה משמט ועיי' ש"ך ותומים ודחיתי מאי ראי' זו דהא ביו"ט אסור להלות רק בשאלה דיוכל לתובעו כ"ז שירצה ועכשיו מצאתי ראיתי כן בחי' ר"ן, וחדי נפשאי במציאה זו, ומ"מ דברי הב"ח מוכרחים לתוס' דס"ל דשאלה ג"כ לזמן מרובה: ולפי שיטת רש"י וע"פ ר"ן הנ"ל מתני' ע"כ איירי בשאלה הדר' ראיה דידי' מדמקשה לר"י מעיקרא הא מתני' ע"כ בשאלה איירי ולא שייך שמא יכתוב וע"כ גם בשאלה איכא הך חששא ולא ניתן ליתבע ופשיט' לש"ס כן מרבה דמתיר משום אתי למנועי ואמר בלשון שאלה וע"כ דגם בשאלה שייך הך חששא ומינה דהלוואה ביו"ט אסור וש"נ תרתי כדכתיבנא באורך, ובקיצור יש להוכיח דהלוואה ביו"ט אסור דמתניתין ע"כ קאי בשאמר לשון שאלה דלזמן מועט הוא ומתני' סתמא קתני וחלקה בר"ה ככל הקפת החנות דלא ניתנה ליתבע סתמא מיד, ש"מ דהלוואה בלא"ה אסור ביו"ט והקפת חנות ביו"ט סתמא כפירושו באופן המותר ביו"ט בשאלה לזמן מועט ואין דוחק במתני' כלל וזו ראי' ברורה לשיטת רש"י, אלא לתוס' דס"ל שאלה ג"כ לזמן מרובה ע"כ צ"ל דסתם הלוואה משמט כשיטת הב"ח, לפי זה אזדא ראי' שלי כמובן אלא לשיטת תוס' ליכא סברא כלל לומר דביו"ט הלוואה מותר כדי דלא אתי לאמנועי משיו"ט מ"ש שאלה מ"ש הלוואה דשניהם לזמן מרובה ועדיף שאלה דאיכא היכר כנ"ל ועיי' בכ"ז: ומצאתי בזה מקום יישוב לשיטת הרמב"ם הלכ' שמיטה דפסק להך מתני' השוחט את הפרה והראב"ד משיג עליו דהוא נגד הירושלמי דשביעית דמוקי מתני' כר"י דס"ל ראשון ראשון משמט והא קיי"ל כרבנן, ונ"ל עפמ"ש הב"י סי' ס"ז בחד טעם דהקפת החנות אינו משמט דהוא לשנה או לשנתים והוי כמלווה לעשר שנים דאינו משמט, ומ"ש הב"י דהשוחט הפרה שאני מלבד דירושלמי מדמה שוחט את הפרה להקפת החנות גם גוף סברתי אינה ברורה ועיי' תומי' ולפע"ד דיש לומר הקפת החנות ביו"ט שאני דהלוואה לזמן מרובה אסור וסתם הקפה ביו"ט שיתבע כל אימת שירצה או שיאמר בפירוש שאלה ומתני' כרבנן את', ואין בזה דוחק כיון דלזמן מרובה אסור ביו"ט וירושלמי דמוקי כר"י דוקא י"ל ס"ל הלוואה ביו"ט שרי מטעם שכתבנו, לכן דחיק ליה לתרץ מתני' בשאמר לשון שאלה, אבל מש"ס דידן מוכח דס"ל הלוואה ביו"ט אסור כמו שהוכחנו אין דוחק דמתני' דהשוחט בשאלה איירי דביו"ט א"א בלא"ה וא"ש הרמב"ם דהעתיק המשנה כצורתה וסתמא כפירושו בשאלה לזמן מועט ולא דמי' כלל להקפת החנות וא"ש נכון בעזה"י: ומינה דרמב"ם ס"ל דהלוואה ביו"ט אסור ומעתיק בהלכ' שבת דין שאלה והלוואה, ובהלכ' יו"ט דין הלוואה דניתן ליתבע כ"א במקומו בלשון המוזכר במתני' ובגמרא וכן בטוש"ע, ושבת ויו"ט בשניהם שווים מה דאסור בשבת אסור ביו"ט ומה דמותר ביו"ט מותר בשבת, כנ"ל פע"ד אחר העיון וכתבתי על הספר ובדיו. כאור בוקר ב' דר"ח מרחשון תרכ"ח לפ"ק: הק' אברהם שמואל בנימין ב"הג מהרמ"ס זצ"ל: תשובה עא טוב שם משמואל, רב פעלים מקבציאל, קובץ ע"י מלא וגדוש בתורת יקותיאל ה"ה ב"א י"נ תלמידי הרב המאו"הג מורג חרוץ ובקי כש"ת מו"ה שמואל עהרענפעלד נ"י אבדק"ק סיקס יע"א: ביום טוב הייתי בטוב לב, אין טוב אלא תורה, היא לנו לאורה, התענגתי מזיז דבריך הנעימים לי, ושמתי עיני על דברי תורתך אשר הגיעו אלי בעיו"ט, ותהי ראשית מלאכתי מלאכת הכתיבה היום כאור בוקר כי למחר עמוס עלי ללמוד ברבים ולהשמיע ד"ת ביום יא"צ של אבא מאו"הג זצ"ל ואח"כ רבו הטרדות בתחילת הזמן יותר מטרדת התמידים, ולחביבותי אליך נתתי לך הקדימה וראשון משובח להשיב לך על ספיקתך לשיטות הסוברים דכזית פת בשבת ויו"ט דאורייתא אם אין לו אלא כזית פת של איסור אם מצוה זו דוחה לאיסור כמו עשה דוחה ל"ת, ודעתך דעת תורה נוטה דאינו דוחה ודומה לך, בדמיונך לדמות מלתא דא למלתא דמתאמרה דמאנס שותה בעציצי דוקא בראוי' לו משום דאם אמרה לא בעינה וכו' ומסביר ש"מ דבכ"מ דתלי' בהנאתו ולטובתו מחוייב למחול על הנאתו וטובתו לכבוד שמים, והה"נ בעונג שבת ושמחת יו"ט וכמו שמותר להתענות בשבת ת"ח אלו דבריך: אחר שימת עיני על דבריך כמעט רגע ראיתי כי אין דמיונך עולה יפה להא דאמרה לא בעינא התם טובתה והנאתה רשות הוא וברצונה תלי' ותוכל למחול על הנאתה ממילא צריכה למחול ולומר לא בעינא, אבל העונג שבת ושמחת יו"ט מצוה שיהי' מתענג ושמח לב ואין שמחה אלא באכילה ושתייה ולדסוברים דכזית פת דוקא דעיקר אכילה הוא פת דסעד לב ועל הלחם יחיה וכו' והעונג והשמחה היא היא מצוה פשיטא שא"י לומר שמוחל על זה והריני כאלו אכלתי והחילוק רב ופשוט, והא דמתענה ת"ח משום שעונג הוא לא דמי שנפשו עגמה עליו וירא לנפשו לא יערב עליו אכילה ושתי' וגורמים לו צערא דנפשי' ולב אבל תחת לב שמחה והתענית שמחה הוא לו ועכ"פ האכילה והשתי' מגרע גרע לכן מותר להתענות, ואינו מן המדומה למי שיש לפניו דבר איסור דוודאי נהנה ולבו שמח באכילה זו לולי שהוא אסור לו מפני שאינו רוצה לעשות עבירה, וכיון שהותר לו כדי לקיים מצות ה' הוא ית"ש אסר והוא שרי למה יצטער ולא יהנה כיון שמחוייב הוא ומצוה תחשב לו וכ"ז פשוט וברור לפע"ד: ואחר בינותי מעט עלה במחשבה לפני דדבר זה אם מ"ע דשויו"ט דוחה לאיסורא דאיכא בפת, תלי' בשיטות הראשונים, כאשר אגיד, הנה קיי"ל במלתא דאסורא דתלי' בהנאת גרונו, דמיד כשהגיע לגרונו חייב, והעלה בתשוב' פנים מאירות כיון דמיקרי אכילה שבתורה ה"ה דיוצא י"ח מצות מצה וכדומה באכילה גרונו, ושם נאמר ג"כ דבברכת המזון דתלי' בשביעה אינו מחוייב עד שיאכל למעיו והוציא כן מרא"ש ברכות: ובתשובה א' העליתי דמצות אכילת שויו"ט דוקא הנא' מעיו בדרך רוב האוכלים ואין מתענגים ושמחים באכילת גרון לחוד כעין בהמ"ז דכתיב ואכלת ושבעת דבעי אכילת מעיו דוקא וכ"ש הוא דלא מקרי תענוג ושמחה רק כשאוכל למעיו לפ"ז כשאוכל פת האסור לא הוי בעידנא דאסורא קעביד בעוד שלא נכנס למעיו ומצות דשבת ויו"ט ליכא עד שנכנס למעיו כנ"ל: אלא דבר זה אי מקרא כה"ג בעידנא תלי' בשיטות דתוס' גיטין מ"א ע"א ד"ה לישא שפחה ובב"ב י"ג ס"ל דכה"ג לא מקרי בעידנא הגם דצריך למעשה תחלה כיון שלא נגמר המצוה עד לבסוף והעבירה כבר עבר, וכן הה"נ אכילה זו של איסור כבר עבר כשנכנס בגרונו וקיום המצוה וגמרה ליכא רק כשנכנס למעיו אבל נמ"י ב"מ פ"ב בשם רנב"ר לא ס"ל הכי דכל שצריך למצוה בסוף מעשה לקיים המצוה לבסוף במחשבה תחלה מקרי בעידנא, הה"כ כאן הוא בעידנא כנ"ל: והנה מ"ש תשוב' פ"מ דיוצא ידי מצוה בהנאת גרונו הי' נ"ל בתחלת הרעיון ראי' דלא כוותי' מדמקשה תוס' סוכה ר"פ לולב הגזול ל"ל מיעוט דאי במצוה של טבל תיפוק לי' דהוא מהב"ע והניח בתימא,