כתב סופר אורח חיים קלד

משום ש"י איכא ביו"ט משום דמחזי כמתקן, ש"מ דס"ל דמשום מחזי כמתקן לחוד לא הי' אסור כמו ולד הטומאה דמותר משום דל"ש בשבת משום ש"י ש"מ דל"ל לרא"ש לחלק בין ולד לאב הטומאה כמ"ש הה"מ, וכיון דרי"ף ורמב"ם לא פסקו להא דרבה אפי' בשבת, גם הרא"ש מודה דמשום מתקן לחוד ליכא כמו ולד הטומאה, וכיון דמילתא דרבנן הוא וגם הה"מ לא כ' רק דאפשר לצדד להחמיר, כל המקיל בזה לא הפסיד, וכ"ש אם עבר וטבל דל"א דל"מ טבילתו כדי שלא יהי' מחזי כמתקן אם נאמר דמהני, ומלבד שאין להחמיר לתתו במתנה לגוי דחומרא דאתי לידי קולא הוא לפמ"ש סי' ש"ז הא דמותר לתת במתנה לגוי הגם דאסור לתת מתנה בשבת משום דלצורך מצוה הוא ועיי' מחצית השקל הגם דמעיקר הדין מותר כיון שרוצה להחמיר על עצמו הוי כלצורך מצוה, וכ"ז אם רוצה להחמיר שלא לטבול וכ"ז שלא טבל יש בו מצוה לצורך אכילה בשבת, אבל כשכבר טבל ואינו מחוסר מעשה טבילה ומזומן לפניו לאכול, בוודאי רחוק לומר כל שרוצה להחמיר על עצמו צורך מצוה הוא, ובתשוב' אחת העליתי דליכא איסור כלל לתת במתנה לנכרי בשבת דוקא לישראל אסור מצד הקונה, לפ"ז יוכל הרוצה להחמיר ע"ע כרצונו אפי' כבר טבל, ואין בידו עול, הנלפע"ד כתבתי פה פ"ב יע"א אה"ח דסוכות תרכ"ז לפ"ק ובעה"ח: הק' אברהם שמואל בנימין ב"הג מהרמ"ס זצ"ל: תשובה ע בטור וש"ע או"ח סי' ש"ז נקטו להלכה דלא יאמר בשבת הלוני דהוא לזמן מרובה וחיישי' שמא יכתוב, אלא השאילני, והוא ממתני' שבת ר"פ השואל ועלה ספק בלבי אם גם ביו"ט אסרו הלואה מה"ט או דוקא בשבת וכן נראה מדפליגי ר"י ורבה שם בהלואת יו"ט אי ניתנה ליתבע ואי הלוואה אסורה בלא"ה ביו"ט למה פליגו בהלואה באיסור הו"ל למנקט שאלת יו"ט אי ניתנה ליתבע והרי ר"י גם בשאלה ס"ל דלא ניתנה ליתבע כמ"ש תוס' ורשב"א מזה נראה דביו"ט מותר בהלואה, אלא דטעמא בעי הלא גם ביו"ט שייך הך גזירה דלמא אתי למכתב, כמו בשבת ואי דשאני שבת דחמירא דאיסור סקילה גזרו משא"כ יו"ט איסור לאו, הא לפי הגרס' שלפנינו רבה אמר ניתן ליתבע וביבמו' פ"ב ע"א מבואר דרבה ס"ל כל בדאורי' מה לי איסור לאו מה לי איסור כרת ולגרסת רי"ף ורא"ש כאן רבא אמר ניתן ליתבע הא ביבמות קמ"ט אמר רבא מה לי איסור לאו וכו', וי"ל לפי שמפרש רש"י קושי' ש"ס יבמו' פ"ב האמר רבה דאמר לקמן קי"ט מה לי איסור לאו וכו' נראה דקושי' ש"ס שם רבה אדרבה מלקמן קי"ט וגרס לקמן קי"ט רבה י"ל דגרס בב' מקומות ביבמות רבא ועיי' הגה' ש"ס שהרגיש בשינוי הגרסאות ועיי' נב"י קמא חאו"ח סי' ק"כ דנוסחא אמיתי' רבא מדהשיב לר"נ עיי"ש, ולפי"ז א"ש בדיוק נקטו הלוואת יו"ט דר"י ורבה שניהם ס"ל הלואה ביו"ט מותר דבמתני' לא קתני דהלוואה אסור רק בשבת וס"ל ביו"ט דקיל לא גזרו, כן עלה במחשבה לפני בתחלת הרעיון: ואחרי בינותי קצת ראיתי דא"א לומר כן דהא ר"י ס"ל דהלוואת יו"ט לא ניתנה ליתבע משום שמא יכתוב ורבה לולי משום דאתי לאמנועי משמחת יו"ט הי' מודה דלא ניתן ליתבע משום דאתי למכתב הרי ס"ל לתרווייהו דלחשש זה שמא יכתוב גם ביו"ט חששו וא"כ ל"מ לר"י דהלוואה אסור ביו"ט, ואפי' לרבה דס"ל דניתן ליתבוע משום שמחת יו"ט אבל הלוואה דלא שייך להתיר משום אתי לאמנועי משמחת יו"ט אסור מחשש שמא יכתוב וצ"ל ע"כ הא דנקטו הלוואת יו"ט לרבותא כחא דהתירא הגם שהוא לזמן מרובה ג"כ מ"מ ס"ל לרבה דניתן ליתבע משום דלא אתי לאמנועי משמחת י"ט, ואי הוו נקטו שאלת יו"ט ה"א דוקא בשאלה מתיר דל"ש כ"כ חשש שמא יכתוב כיון דלזמן מועט הוא לפי' רש"י ולתוס' משום דיש לו היכר ועיי' רשב"א שטרח להסביר למה בשאלה אוסר ר"י, ואיכ' רבות' רבתא למאן דס"ל ניתן ליתבע וקמ"ל כחא דהתירא כצ"ל, ולהלכתא לפי הגרס' ביבמות רבא דס"ל מה לי איסור לאו וכו' בוודאי גם ביו"ט הלוואה אסור כמו בשבת, דהלכתא כרבא שהוא בתרא, ואפי' לפי הגרסא ביבמות רבה ואפשר דנקטינן להלכתא כמאן דס"ל לחלק בין איסור לאו לכרת, היינו שיש לומר הכי לתרוצי קושי' כמו שמקשה ביבמות פ"ב מ"ש רישא מ"ש סיפא וכן שם קי"ט, אבל אנן לעצמנו לא נוכל לחלק ולומר דוקא בשבת דחמיר חששו ולא ביו"ט דקיל, וכ"ש כאן דמצינו דר"י ורבה שניהם ס"ל דגם ביו"ט גזרו שמא יכתוב, הגם די"ל דהם ס"ל בכ"מ מה לי איסור לאו וכו' ואנן לא קיי"ל הכי, מ"מ הגם דאפשר לומר דממתני' לא מוכח רק דבשבת גזרו, מנ"ל לומר דביו"ט דקיל לא גזרו, וכ"ש לפי הגרסא כאן רבא, ועכצ"ל דס"ל כל בדאורייתא מה לי איסור לאו דיו"ט משבת ממילא פסקינן בכ"מ מה לי איסור לאו כיון דרבא הכי ס"ל ועיי': וכאשר בינותי בספרים מצאתי לבעל הלבוש בסי' תקכ"ה שכ' וז"ל הלוואת יו"ט לא אסרו אלא גזרו בה שמא יכתוב וגם ניתנה ליתבע בב"ד שנזקקין לו בב"ד אחר יו"ט אם מסרב לפרוע, וטעמא דאי אמרת לא נתנה ליתבוע לא יהיב לי' מתחילה ואתי לאמנועי משמחת יו"ט עכ"ל, מדבריו למדנו דס"ל דהלוואת יו"ט מותר, ונראה דדייק כן מדקתני הלוואת יו"ט ניתנה לתבע ש"מ דהלוואה מותר וגם נתנה ליתבוע, וכ' טעמא דמלתא דלא גזרו ביו"ט שמא יכתוב משום דאתי לאמנועי משמחת יו"ט נראה דס"ל דמה"ט מותר הלוואה ביו"ט, והוא תמוה דהא טעם לא שייך רק דמשו"ה ניתן ליתבוע דאי לא ניתן ליתבוע מעיקרא לא יהיב לי', אבל להתיר הלוואה משום אתי לאמנועי אין לו מובן איך עי"ז ימנע משמחת יו"ט, ונ"ל לקיים דבריו ע"פ שיטת רש"י ונקטו כוותי' רוב ראשונים לחלק בין שאלה להלואה דשאלה לזמן מועט ויוכל ליתבוע מיד לא אתי למכתב כ"כ, וי"ל כל דאפשר לו לתובעו מיד כל אימת שירצה ומיד במוצאי יו"ט עי"ז מי שאין לו לפרוע ומיד ימנע מליקח בשאלה, לכן אסרו הלווא' ביו"ט מי שיודע בעצמו שאין לו לפרוע מיד יאמר הלוני ויהי' לו זמן זמנים לפרוע, וכן י"ל לר"י הגם דס"ל דלא ניתן ליתבוע ולא חש משום אתי לאמנועי עי"ז משמחת יו"ט או משום דס"ל כשניתן ליתבוע יש לחוש יותר שמא יכתוב, יותר מהלוואה לזמן מרובה כשלא ניתן ליתבוע ולכן התירו הלוואה משום שמחת יו"ט ולא ניתן ליתבוע או דס"ל אם לא ניתן ליתבוע לא אתי לאמנועי משמחת יו"ט דמשו"ה לא ימנע ע"פ הרוב למיהב לי' מעיקרא דמסתמא מאמינו שלא יעשה עולה ויפרע לו כדי לצאת יד"ש, או אפשר שיניח טליתו אצלו, אבל כשיהי' צריך דוקא לומר בלשון שאלה ימנע השואל עצמו כשלא יהי' לו לפרוע מיד והוא יתבע אותו וחיוב עליו להחזיר מיד כי זמן פרעון וחזרה מיד במוי"ט, וצ"ל הא בשבת אסרו הלוואה ולא חששו דאתי לאמנועי מעונג שבת, דמשום עונג שבת לא חששו כ"כ וכן לא מצינו בכל מקום שהתירו משום עונג שבת רק משום שמחת יו"ט כיון דתורה התירה כל מלאכת אוכל נפש לצורך יו"ט ועיין ר"ן ביצה גבי שמא ירבה בשבילו, וא"ש דברי הלבוש והבן: ובפתחי ספרים ראיתי בספר אלי' רבא וזוטא דמביא ראיה דגם ביו"ט אסור להלות ממ"ש הד"מ סי' תקכ"ה דשבת ויו"ט שווי', ראיה זו אינו מכיר דשם קאי לענין ניתן ליתבע ס"ל דשבת ויו"ט שווין דניתן ליתבע, אבל מאיסור הלואה ביו"ט לא איירי גם מ"ש ב"י סי' ש"ז אין ראיי' דציין על דניתן ליתבוע בשבת ויו"ט מבואר בסי' תקכ"ה, אבל שיהי' יו"ט דומה לשבת לענין איסור הלוואה לא קאמר, אבל ראה זה מצאתי בש"ג שלהי ביצה ומובא בש"ך ח"מ סי' ק"ח דאחת מן הראיות דמביא דמקח הנעשה באיסור שבת ויו"ט מהני מדפליגו בהלוואת יו"ט אי ניתנה ליתבע והא הלואת יו"ט איסורא הוא והש"ך דחה ראייתו עכ"פ מוכח דס"ל לש"ג דהלואה ביו"ט אסור והש"ך שתיק לו בזה, ולפמ"ש בטעמא דמלתא שהתירו ביו"ט משום דשאלה לזמן מועט אתי לאמנועי משמחת יו"ט וזה לפי' רש"י י"ל ש"ג ס"ל כתוס' דגם שאלה לזמן מרובה ושאלה משום היכר הוא א"כ ליכא טעמא להתיר ביו"ט משום אתי לאמנועי משמחת י"ט, ולפי דנקטו רוב ראשונים לעיקר כשיטת רש"י י"ל דביו"ט משום אתי לאמנועי משמחת יו"ט לא אסרו הלואה כשיטת הלבוש ועיי': ויש לחזק ראי' אלי' רבא מדס"ל לר"יו שבד"מ לענין ניתן ליתבע בשבת ויו"ט שווי' דמותר בשניהם וכ"כ ב"י סי' ש"ז ש"מ דס"ל דליכא לחלק בין שבת ויו"ט דהיינו כמו דביו"ט ניתן ליתבע משום אתי לאמנועי משמחת יו"ט כן התירו בשבת משום עונג שבת דאלת"ה מנ"ל למאן דס"ל דהלוואת יו"ט ניתן ליתבע דה"ה בשבת דלמא משום עונג שמחת יו"ט דוקא התירו ולא משום עונג שבת ש"מ דס"ל דאין לחלק ולמדים זה מזה ה"ה דאין לחלק ולומר דמשום שמחת יו"ט התירו הלוואה ולא משום עונג שבת: אלא דצ"ל מנ"ל באמת בפשיטו' למילף שבת מיו"ט לענין ניתן ליתבע י"ל דמוכרח הוא מסוגי' ש"ס דמקשה למ"ד ניתן ליתבע ממתני' דמניח טליתו ואי ניתן ליתבע וכו' ואי ס"ל לרבה דניתן ליתבע דוקא ביו"ט משום שמח' יו"ט ובשבת משום עונג שבת לא התירו לק"מ ממתני' דקאי בשבת וע"כ דס"ל לש"ס בפשיטות דכל מה שהתירו בזה ביו"ט גם בשבת לא אסרו ומינה כמו שאסרו הלוואה בשבת כן ביו"ט דל"ש : ועוד אביא לי ראי' דגם ביו"ט הלוואה אסורה, הנה הרשב"א הוכיח דגם בשאלה ס"ל לר"י דלא ניתן ליתבע משום שמא יכתוב הגם דשאלה לזמן מועט ואיכא היכר מדמקשה ש"ס ממתני' דמניח טליתו ש"מ דלא ניתן לכתוב, והא מתני' בשאלה איירי עיי' בו, וראי' זו אינה מוכרחת לפי ס"ד דמקשן מוכח באמת ממתני' דאפילו בשאלה יש לחוש שמא יכתוב כשניתן ליתבע עד דאיכא תרתי שאלה ולא ניתן לכתוב וכדמתרץ לי' משום דלא יצטרך למיזל בדיני ודייני ולא מוכח ממתני' מידי י"ל גם ר"י לא ס"ל דחייש' רק בהלוואה ולא בשאלה, אבל נ"ל ראי' יותר מדמקשה ש"ס על ר"י משוחט את הפרה ואי בשאלה ס"ל לר"י ניתן ליתבע לק"מ י"ל מתני' דינא קמ"ל דמשמט באופן שאמר לשון