כתב סופר אורח חיים קלג

מוכרחים אנו לומר דטעמא דנתנו בשבת ל"ש ביו"ט דכל שהוא משום מלאכה ל"ג ביו"ט, וטעמא דיו"ט משום שמא ישהה ל"ש בשבת שהוא לזמן קצר, וקיי"ל כל זמן קצר ל"ח לתקלה, עיי' יו"ד סי' נ"ז ועפ"ז א"ש דברי מהרש"א עיין היטב: ומינה דמוכח דר"י ורבא דל"א כטעמא דרבה דאפי' בשבת ל"ל חשש דשמא יעבירנו דאי בשבת אית להו רק דלא גזרו יו"ט אטו שבת והוצרכו לטעם אחר ואמרו טעם דשייך בין בשבת בין ביו"ט הא ע"כ טעמא דידהו לא אמרו רק לשבת ולא שייך ליו"ט דאלת"ה קשה הא בברייתא קתני טעם אחר ביו"ט ולא קתני טעמא דידהו דשייך בין ביו"ט בין בשבת, ועכצ"ל דטעמא דידהו משום מלאכה ליכא ביו"ט ובריית' טעמא דיו"ט נקיט והם אמרו טעמא דשבת וטעמא דיו"ט משום שמא ישהה, ומדלא אמרו בשבת כרבה ע"כ דל"ל דרבה כלל אפי' בשבת ושפיר עשו הרי"ף והרמב"ם דהשמיטו טעמא דרבה גם בשבת או משום דל"ש בהול בט"כ כמו בשופר ומגילה, או משום דלאו כ"ע טרידו בט"כ, ועיין שעה"מ הלכ' שופר שכ' דצ"ל דחיישי' בט"כ שיטבול בלילה ואין רבים שכיחי' שיזכירוהו, וצ"ל דגזרי' יום אטו לילה, וי"ל דאינך אמוראי לא ניחא להו בזה דגזרינן משום דיש טובלים בלילה ולגזור ביו"ט אטו לילה יהי' מאיזה טעם שיהי' עכ"פ מצאנו טעם לשבח להא דל"ל לרי"ף כרבה אפי' בשבת והוא יישוב המיישב דעת לפע"ד ועיין: וע"פ דברי שעה"מ האלו נ"ל להסביר בטוב טעם, דגזרו לרבה בט"כ יו"ט אטו שבת וכו' וכ' תוס' דלא הוי גזירה לגזירה דכולה חדא גזירה היא, והיינו משום אי לא הא לא קיימא הא, וצ"ל הא בלולב ושופר ל"ג י"ט אטו שבת ואי דלא רצו לעקר כל המצוה או במקום מצוה ל"ג כ"כ משא"כ בט"כ, מ"מ כיון דאי לא הא לגזור ביו"ט לא קיימא גזירה בשבת שיבוא לתקוע גם בשבת לא הועילו חכמים בתקנתם כ"כ, ויש לדחוק, אבל לפי דברי שעה"מ דבט"כ לא שייך שיזכירהו א"ש במרווח די"ל בוודאי אין לגזור יו"ט אטו שבת דכ"ע לא יטעו וידמו מלתא די"ט לשבת אלא יש לחוש ליש טועים ויאמרו כמו דמותר ביו"ט כמו כן בשבת ויתקעו בשבת ויבואו הטועים להעביר ד"א, וזה ל"ש בשופר ולולב דרוב לא יטעו אלא יזכרו הטעמים שירצו להעביר ד"א ברה"ר דרוב לא טרידו אבל בט"כ דחיישי' לט"כ בעת דאין רבים שכיחי בשוק יש לגזור יו"ט אטו שבת וא"ש: עוד הקשה הרא"ש על הרי"ף דלא פסק כטעמא דרבא משום מחזי כמתקן דהוא בתרא, וראיתי בחי' אבא מאוה"ג זצ"ל יישוב לזה ע"פ קושי' רז"ה ריש מכילת' על דאמר ר"נ ביו"ט אית לנו מוקצה ולא בשבת מהא דאמר רבא טבילת אדם הואיל בשבת שרי ביה"כ נמי שרי, והרי"ף דפסק כר"נ לכן לא פסק להא דרבא כאן דלדידי אית לי' הואיל דבשבת שרי ולא קיי"ל כוותי' אלו דבריו הקדושים זצ"ל וש"י: ולדידי נראה בהקדמ' מה דקשי' לי על רבא דלדידי' צ"ל בוולד הטומאה לא מחזי כמתקן, ולעיל ט' ע"א בגלגל עיסה מעיו"ט מתרץ רבא לאבוה דשמואל דבח"ל אסור הגם שאפשר באוכל והולך ואח"כ מפריש כיון דאם קרא לה שם וכו' עיי"ש, והלא שם רק תיקון מדרבנן הוא ואפשר בלא תקון כלל ומ"מ אסור משום מחזי כמתקן כ"ש בט"כ שנטמא בוולד הטומאה שיהי' בו משום מחזי כמתקן ורבא נראה דס"ל כאבוה דשמואל וסתר עצמו וצל"ע, מזה נראה לי ראי' למ"ש הרמב"ם דיש בהפרשת תו"מ וחלה משום מוציא מרשות לרשות ג"כ וא"ש, אבל לרש"י דכ' משום מתקן לחוד קשה, ונ"ל ע"פ המבואר בסוגי' דתחלה לא ס"ל לרבא הואיל ושוב הדר בי' ובתחלה דלא ס"ל הואיל ע"כ הא ס"ל טעם אחר באיסור דט"כ ולא משום מתקן, אז ס"ל כל שיש בו משום מחזי כמתקן גם בדרבנן שייך משום מחזי כמתקן וס"ל כאבוה דשמואל באיסור הפרשת חלה בח"ל, ואחר דהדר בי' ס"ל בטעם ט"כ משום מחזי כמתקן וצ"ל ולד הטומאה לא מחזי כמתקן וה"ה בחלת ח"ל ליכא משום מתקן וגם מהא דאבוה דשמואל הדר בי' כן י"ל הקצרתי: והנה הרי"ף שם פסק כאבוה דשמואל ומביא ראי' מסתמא דש"ס לקמן ל"ז ע"א דקאמר על ר"י וה"מ פירי דטבילי מאתמול וכו' ועי' רא"ש לעיל ט' וכיון דסתמא דש"ס ס"ל כל דאיכא משום מחזי כמתקן גם בדרבנן איכא ממילא א"א לומר דבט"כ אסרו משום דמחזי כמתקן, דא"כ גם בולד הטומאה יהי' אסור וע"כ דאין בט"כ משום מחזי כמתקן, ומיושב הרי"ף דלא פסק כרבא שהוא בתרא כיון דסתמא דש"ס ל"ז ע"א ע"כ דלא כרבא ועיין, ורמב"ם דפסק בחלת ח"ל כרי"ף ופסק טעמא דרבא לשיטתו אזיל דס"ל דבהפרשת חלה איכא ג"כ משום מוציא מרשות לרשות כמקח וממכר, ולא תלי' שני דינים אלו זה בזה והבן: והנה הרא"ש יצא לדון בדבר חדש, בטבילת כלי חרס חדש, לטעמא דר"י ור"ב מותר לטבול ביו"ט. ולטעמא דרבה ורבא אסור לטבול ביו"ט והלכת' כרבה בשופר ומגלה והלכתא כרבא דהוא בתרא ומשני טעמים אלו אסור להטביל כ"ח ביו"ט, והקשה הש"א הא הרא"ש ע"כ ס"ל טכ"ח דרבנן דאל"ה גם לר"י ולר"ב כמו באב הטומאה א"כ איך כ' דלרבה ורבא אסור הא לרבה ע"ש בוולד הטומאה לא שייך חשש שמא יעבירנו דדרבנן הוא ולא בהיל וכן לרבא ולד הטומא' ל"מ כמתקן ומ"ש כ"ח חדש דהוא דרבנן דאסור לטבול לדידהו והיא קושיא עצומה: והנה מ"ש דלרבה אסור י"ל דס"ל לרא"ש הא דבוולד הטומא' לא שמא יעבירנו לא משום דעל דרבנן לא בהול כ"כ וצ"ל דבמגלה בהילי יותר הגם שהוא דרבנן איידי דחביבא לעלמא, ורא"ש ס"ל דוולד הטומאה מפני שאפשר לאשתמושי בי' חולין מיהת לא בהול כ"כ משא"כ כ"ח חדש דא"א לאשתמושי בי' לאכילה כלל, עוד י"ל בקונה כלי חדש בהול טפי לטובלו כדי להשתמש בו מחדש ביו"ט לשמחת יו"ט כן י"ל, אבל מה דהקשה לרבא מ"ש מוולד הטומאה צ"ע ליישב: ואחר העיון נ"ל, דבאמת צריך הסבר מ"ש ולד טומאה דרבנן דלא מחזי כמתקן מאב הטומאה כיון דבטעות אינשי דלא ידעו ומחזי להו כמתקן מ"ש להו טומאה דאורייתא או דרבנן, ונ"ל להסביר בטוב טעם ודעת, בשנאמר דעיקר הדבר שחוששי' דמחזי להו כמתקן יוצא להם טעות זה ביו"ט משום דבשבת אסור להטבול משום שמא יעבירנו וכבר כתבנו ובארנו לעיל דבשבת כ"ע מודים לטעם זה, אלא דלא ס"ל כרבה דגזרי' שבת אטו יו"ט וכולה חדא וגזירה זה לא ס"ל רק רבה, ורבא דאמר משום דמחזי כמתקן, משום דבשבת אסור משום שמא יעבירנו ויטעו המונים בטעמא דמלתא ויאמרו דיש בזה איסור מלאכה כמתקן כלי שידוע להם שאסור לתקן בשבת וקרוב להם טעם זה מטעם שמא יעבירנו, ואם יהי' טבילת כלים מותר ביו"ט מחזי להם כמתקן כלי ביו"ט ויאמרו כי מותר לתקן כלים ביו"ט כנ"ל, והא"ש כ"ז באב הטומאה דאסור בשבת משום שמא יעבירנו, אבל ולד הטומאה דמותר בשבת דל"ש שמא יעבירנו דלא בהול עליו כ"כ מטעם שכתבנו בכו כיון דאפשר לאשתמושי בי' לא בהול כ"כ לטבול, וכיון דמותר בשבת ממילא לא יעלה על דעתם דהוא כמתקן כלי שאין מקום שמביאים לידי טעות כזה כיון דגם בשבת מותר כנ"ל להסביר הדבר לאישורו: ומיושב קושי' ש"א הנ"ל דכ"ז בטבילת ולד הטומאה דל"ש בשבת שמא יעבירנו גם משום מחזי כמתקן ליכא, אבל טבילת כ"ח דבשבת אסור משום שמא יעבירנו דבהיל יותר מבוולד הטומאה כמ"ש ממילא גם ביו"ט אסור משום מחזי כמתקן וא"ש נכון: ובמאי דכתבנא אתיא לן שפיר מ"ש הרא"ש דלרבה ורבא אסור לטבול כלים חדשים ביו"ט דקיי"ל כרבה וכרבא, וקשה לפי מה שבארנו לעיל דכוונת הרא"ש ע"כ דקיי"ל כרבה משום ש"י בשבת דלא מוכח דפליגו כל אמוראי על רבה רק ביו"ט אבל בשבת מודים לו, א"כ איך כ' הרא"ש דלרבה אסור לטבול ביו"ט הא ביו"ט לא קיי"ל כרבה בט"כ, אלא דאסור משום טעמא דרבא דמחזי כמתקן וצ"ע: ולדברינו הקודמים א"ש דכוונת הרא"ש כך היא דקיי"ל כרבה בשבת ומזה נצמח טעמא דרבא דמחזי כמתקן כיון דבשבת אסור משום שמא יעבירנו כמ"ש, ממילא אסור טכ"ח ביו"ט כיון דבשבת אסור טכ"ח משום ש"י, גם ביו"ט אסור משום דמחזי כמתקן וגרע מוולד הטומאה כדכתיבנא, ומדוייק כן בלשון הרא"ש שכתב ומשני טעמים אלו משמע בצירוף ב' טעמים יחד אסור דאי כוונתו לכל א' מן הטעמי' או משום ש"י, או דמחזי כמתקן אסור הול"ל לשון קלילא וברור טפי, ולשני טעמים היינו לכל א' מן הטעמי' ומדכ' ומשני טעמים אלו משמע משני טעמים יחד, ולמ"ש בדיוק כ' כן דבצירוף שני טעמים משום ש"י בשבת ונצמח ממנו דמחזי כמתקן ביו"ט אסור לטבל כלים חדשים משום דמחזי כמתקן ועיי' היטב: ויש להקשות על דברינו דעיקר טעמא דרבא דמחזי כמתקן הוא משום דבשב' אסור משום שלא יטעו דיש בו משום מתקן א"כ לא מקשה מידי על רבא אי הכי אדם נמי דשאני ט"כ כיון דבשבת אסרו משום ש"י יש מקום לטעות דמשום מתקן אסור ואסרו ביו"ט נמי, אבל טבילת אדם בין בשבת בין ביו"ט מותר דליכא משום ש"י ואין מקום לטעות עד דמחזי כמתקן, ורבא עצמו דדחוק אנפשאי משום מי איכא מידי ולא מתרץ עצמו כהנ"ל, ע"כ דס"ל דחיישי' למחזי כמתקן אפילו בלא טעמא דשמא יעבירנו בשבת דלא כמ"ש: וי"ל ה"ט דרי"ף ורמב"ם דלא פסקו לטעמא דרבה בשבת מנא להו דכולהו אמוראי ל"ל טעמא בשבת דלמא דוקא ביו"ט ל"ל למגזר אטו שבת, וכתבנו שזו היא כוונת הרא"ש בהקשותו על הר"יף, ולמ"ש עתה י"ל מדלא מתרץ את עצמו שאני ט"כ דקרוב לחוש למחזי כמתקן הואיל בשבת אסור משום שמא יעבירנו משא"כ באדם רחוק למגזור דאין מקום לטעות, ש"מ דס"ל לרבא גם בשבת ל"ח ש"י בט"כ, וכיון דרבא דהוא בתרא ל"ל טעמא דרבה בט"כ אפי' בשבת נקטו ריף ורמב"ם כוותי' להלכת' ועיי': והנה הה"מ כ' דאפשר לטע' משום דמחזי כמתקן הגם בוולד הטומא' ל"מ כמתקן לאו משום דדרבנן הוא אלא משום דחזי לאשתמושי בי' משא"כ טכ"ח ועיי' מג"א סי' שכ"ג שכ' שזהו טעמא של הי"א אפילו אי טכ"ח דרבנן, ולפמ"ש והוכחנו דכוונת הרא"ש דמטעמ' דרבה לא אסר ביו"ט דביו"ט לא קיי"ל כרבה בט"כ, אלא בצירוף דבשבת איכא