כתב סופר אורח חיים קלב

ולכן אמר ר"י במגלה טעם אחר ורבה אמר היינו טעמא דמגלה דס"ל דחייש' שמא מתוך בהילות המצוה ישכח ויעבור ד"א כנ"ל נכון: והנה לחוש בטבילות כלים שיהי' בהול וישכח ויעבור רחוק הוא דאין מצוה כ"כ, ובש"מ הרגיש בזה וכ' דמ"מ קצת מצוה איכא, וכ' ובהא לא קיי"ל כרבה כוונתו דל"ש בהילות כ"כ, וזה כמ"ש הש"א אלא דש"א ס"ל דליכא מצוה כלל בטבילות כלים ביו"ט ומ"מ רבה חייש שיהי' בהול וש"מ ס"ל דאיכא קצת מצוה, מ"מ אינו דומה לשופר ולולב דהם מצוה דיומא משא"כ טבילת כלים דאפשר קודם יו"ט לא בהול כ"כ ורחוק חשש זה בטבילת כלים דישכח מתוך בהילות מבשופר ולולב, והנה טעם דיטעה דמותר להעביר ל"ש בט"כ לא מבעי אם ליכא מצוה כלל איך יטעה דמותר להעביר גם אי איכא מצוה מ"מ ליכא למיחש שיטעה דמותר להעביר לפי מה שכתבתי בסמוך דלא חיישי' לטעות בדין רק במקום שיש לו מקום לטעות כמו בשופר ולולב דעושה לצורך מצוה דבר האסור לו וזה לא שייך בטבילת כלים דליכא איסור כלל למאן דס"ל דליכא איסור בטבילת כלים: ואחר הוצעה והקדמה זו נבוא ליישב פירוש רש"י ושיטתו דס"ל דרבה ג"כ ע"כ ס"ל דאיכא בט"כ משום מתקן אלא ניהי דאסור בכל שבתות השנה משום מתקן מ"מ לצורך יו"ט לא היו מעמידים דבריהם ואפי' ביו"ט שחל בשבת ועיו"ט שחל בשבת וכמ"ש מהרש"ל דמשום מחזי כמתקן לא היו אוסרים לצורך יו"ט וכ"כ מהרש"א ביישובו שיטת הרי"ף ורמב"ם דכל משום מלאכה ל"ג לצורך יו"ט ועיי' צל"ח פסחי' במתני' גבי הזאה, ולכן התחכם רבה לומר טעמא דמתני' בעיו"ט שחל בשבת משום שמא יעבירנו היינו בוודאי משום שיהי' בהול וישכח ל"ח, אבל מכיון שבכל שבתות אסור משום מחזי כמתקן, ובשבת שחל בו עיו"ט או בשבת ויו"ט אם יהי' מותר לו ויראה עצמו עושה מה שאסור בכל שבתות משום צורך יו"ט או מצוה ויש במקום לטעות דמותר ג"כ להעביר וחיישי' שמא יעבור ד"א ברה"ר, והא"ש במדלים בדלי טמא דל"ש מתקן וכן בוולד דלא שייך משום מתקן ומותר בכל שבתות השנה ממילא ליכא חשש שמא יעבירנו בעיו"ט או יו"ט שחל בשבת והן הן דברי רש"י כיון דליכא משום מתקן באלו גם משום שמא יעבירנו ליכא ולא צ"ל למ"ש תוס' דבאלו לא שייך שמא יעבירנו, וכן בהשקה לא צ"ל כמו דדחוק תוס' ומיושב שיטת רש"י ע"ד נכון וסלול בעזה"י: ונבוא ליישב קושי' ש"א על הרא"ש דכ' דטעם זה דש"י אמור בשופר ולולב ומגלה, והקשה הא כל אמוראים דחולקי' על רבה ל"ל בשופר וכו' רק משום ש"י וע"כ דחולקים על רבה בטבילת כלים דליכא מצוה ולא בהול ורבה ס"ל גם בט"כ דבהול, ונקיטנא מקצת מדברינו דרא"ש ס"ל כפשוטו אליבא דרבה משום שהוא בהול בט"כ יעביר ד"א כמו בשופר ול"ל לחלק, ול"ק לי' על האמוראי דפליגו על רבה בטבילת כלים ומודו לי' ע"כ בשופר וכו' י"ל ר"י לשיטתו דאמר במגלה ט"א ולא משום ש"י דס"ל דשמא יעבירנו בשופר ולולב שיטעה בדין דיהי' מקום לטעות כיון שמותר לו לעשות שבות דתק"ש וטלטול דלולב דמותר ג"כ להעביר משא"כ במגלה, ובט"כ לא שייך שיטעה בדין דט"כ מותר דל"ל כלל דמחזי כמתקן ואפי' בכל השבתות מותר ומשום בהול ל"ל אפי' בשופר ולולב וכן אינך אמוראי דל"ל דרבה מה"ט פליגו, וכיון דנקטי' להלכתא כרבה בתק"ש ולולב ומגלה ג"כ וכ"כ הרי"ף בכ"מ במגלה כרבה וע"כ משום דישכח מתוך בהילות גם כאן אית לנו למפסק כרבה משום דבהול, הגם דאמוראי פליגו מנ"ל דפליגו דס"ל דלא שייך כאן בהול כ"כ דלמא משום דגם בשופר ולולב כר"י בטעמא ס"ל ומיושב קושי' ש"א: אלא דעדיין קשה הא רבא הוא דאמר בר"ה ר"פ יו"ט כדרבה ומסיק היינו טעמא דלולב ומגלה ס"ל גם במגלה כרבה וע"כ משום דבהול, ומ"מ בט"כ נאיד מדרבה, ועכצ"ל דס"ל דבט"כ ל"ש בהול כ"כ כמו בשופר ולולב ומגלה והדרא הקושי' דאין ראי' ממה דקיי"ל כרבה בשופר לולב ומגלה ה"ה בט"כ הרי רבא דל"ל כוותי' וע"כ דמחלק בין בהילות דשופר ואינך לט"כ ועיין: ולכן היותר נ"ל דכוונת קושי' הרא"ש ניהי דאמוראי כולהו ל"ל כרבה בט"כ אין מוכרח דס"ל בט"כ לא שייך טעמא דשמא יעבירנו אלא דל"ל למגזר כ"כ יו"ט אטו שבת משום קושי' שהקשו על רבה ולא ניחא להו בכל השנויים לכן נאדו מדרבה והוצרכו לחדש טעם אחר משום יו"ט ושייך ג"כ בשבת, אבל בשבת נ"ל דמודו כ"ע דאיכא ג"כ טעמא דרבה והוקשה לרא"ש עכ"פ בשבת קיי"ל כרבה והרי"ף השמיט טעם זה גם בשבת וכ"ש דקשה לפמ"ש מהרש"א דרי"ף מביא טעמא דר' יוסף משום שבת דל"ש ביו"ט, בוודאי קשה לענין שבת הי' לו להביא טעמא דרבה, דמנ"ל דכולהו אמוראי חולקים על רבה בשבת כן י"ל, וארווח לן בדברינו אלו ובדברינו הקודמים דמיושב קושי' הט"ז על קושי' הרא"ש הא רבה ור"י הלכה כרבה הא כולהו אמוראי חולקים על רבה, ולמ"ש דקושי' הרא"ש דבשבת מנ"ל דחולקים על רבה בעיקר גזירת ש"י אלא דל"ג יו"ט אטו שבת, וכ"ז י"ל לרבה ורבא, אבל ר"י הא לדידי' ג"כ צ"ל דגזרו דלאו ב"ס אטו דב"ס ומקשי' ומשנינן כמו לרבה ואי ס"ל גזירה שמא יעבירנו בשבת הו"ל לומר בכולהו כרבה וגזרינן י"ט אטו שבת דהא גם לדידי' צריך לשנויי כמו לרבה וע"כ דר"י ל"ל כלל גזירה דש"י בט"כ, וי"ל דלכן שביק הרי"ף טעמא דרבא בשבת משום דר"י ע"כ גם בשבת פליג על רבה ול"ק על הרי"ף לכאור' משו"ה כ' הרא"ש הא רבה ור"י הלכה כרבה ולא מצינו חולק על רבה בשבת רק ר"י והלכה כרבה נגדו, וכ' עוד דטעם זה אית' בשופר לולב ומגלה, רצה בזה מלבד האי כללא דרבה ור"י הלכה כרבה ג"כ קשה הי' פסקינן טעם זה בשופר לולב ומגלה דלא כר"י דאמר במגלה טעם אחר, וטעמא דר"י בלולב ושופר משום שיטעה בדין זה ל"ש במגלה וגם כאן בט"כ ל"ש ולשיטתו שפיר ס"ל בט"כ גם בשבת ל"ח אבל לפי דקיי"ל כרבה התם גם במגל' משום שהוא בהול נקטי' גם בט"ר מטעמא דרבה, ורבא דס"ל במגלה כרבה ונאיד מטעמא דרבה בט"כ משום דל"ל גזירה יו"ט אטו שבת אבל בשבת מנ"ל דל"ל ומיושבים כל הקושיות על הרא"ש ע"ד פלפלא טבא חריפתא ועיי' היטב: ואחר שבארנו קושי' רא"ש על הרי"ף נשית פנינו ליישב הא דלא פסק הרי"ף כהא דרבה בשבת וכן קשה ביותר על הרמב"ם דכ' בהלכ' שבת טעם דרבא ולא כ' טעמא דרבה ג"כ, ואקדים מה דקשי' לי טובא בסוגי' דש"ס מייתי ת"כ דר"ב מבריית' והיא קושי' לרבה ור"י ורבא דל"א כרב' והם נגד הבריית' דמפורש כר"ב, הו"ל לש"ס להקשות עלייהו מבריית' זו, גם צ"ל דמייתי ת"כ דר"ב ולא אמר לימא מסייע לי' דקתני כוותי' בבריית' ומה חידש לנו ר"ב וכ"ז מידי דבעי עיון ליישב ויגעתי ומצאתי מקום יישוב ואקדים אקדמות מילין: והנה צל"ע על טעמא דר"ב שמא ישהה וחיישי' לתקלה הא תקלה עצמה תנאי היא כבש"ס פסחים כ' ע"ב דב"ש חיישי לתקלה וב"ה לא חיישי ואיך אמר ר"ב טעמא במתני' אליבא דב"ה הא ל"ח לתקלה גבי זילוף, וגם על הבריית' קשי' לי דאמר טעמא משום תקלה גם אם נימא בריית' כב"ש אתי' דחיישי לתקלה הא לב"ה ע"כ צריך טעם אחר אחד מן הטעמים האמורים דשייך גם כן לב"ש ולמה נקיט בריית' טעם דשייך רק לב"ש ול"א יותר טעם השווה בין לב"ש בין לב"ה וצ"ע: וליישב הברייתא י"ל עפמ"ש תוס' חולין פא"ט ע"ב לחלק בין זמן קצר לזמן מרובה עיי"ש, י"ל דבריית' נקט טעם זה דשמא ישהה וחיישי' לתקלה בכלי שנטמא לטבול ביו"ט חיישי' לתקלה לזמן מרובה, ובשבת דעלמא לזמן קצר ל"ח ואתי' ברייתא גם לב"ה דמודו לזמן מרובה דחיישי' ודוקא בזילוף דזמן מועט היא ל"ח ועיי' רש"י פסחים דב"ש חיישי' אפי' לזמן מועט וא"ש הברייתא אלא אי קשי' לי על ר"ב דאמר שמא ישהה ואפי' לשבת דזמן מועט הוא, וזה ודאי דוחק שא"א לסבול לומר דר"ב רק על י"ט אמר דהא קאי על שבת דכולהו אמוראי אמרו כלים בשבת לכ"ע לא מ"ט וע"ז סובב הולך ר"ב ג"כ וקשה כהנ"ל תינח לב"ש לב"ה מאי איכא למימר דל"ח לתקלה לזמן מועט וצ"ע: ולא ידעתי פתר לקושי' זו רק דר"ב ס"ל דע"כ ל"ח ב"ה לתקלה לזמן מועט רק לשפוך יין תרומה שנטמא דיש הפסד דיין ודבעלים במקום פסידא ל"ח לתקלה לזמן מועט, אבל כאן בטבילת כלים דליכא פסידא דאפשר לו לטבול קודם יו"ט ושבת חיישי' לתקלה כל שאפשר ואפי' לזמן מועט כנ"ל, והא דמייתי ש"ס ת"כ דר"ב הגם די"ל ברייתא אמר טעמא ליו"ט דחיישי' לתקלה לזמן מרובה מנ"ל לזמן מועט כל דליכא פסידא חיישי' לתקלה, י"ל דבאמת לא מייתי ת"כ לחשש תקלה לזמן מועט, אלא למה שחידש ר"ב כאן דחיישי' שישהה ליום פנוי, אבל לחוש לתקלה לזמן מועט אין ראי' מברייתא, והא"ש דל"א לימא מסייע לי' לר"ב, דר"ב טובא קמ"ל מה דלא נשמע מברייתא דאפי' לזמן מועט חיישי' לתקלה וזה לא נשמע וא"ש, והא"ש ג"כ דל"ק על אמוראי דלא אמרו כר"ב מברייתא דגם הם אית להו טעמא דברייתא ביו"ט אבל בשבת לזמן קצר לא ס"ל כר"ב, דב"ה לא חייש לתקלה לזמן מועט, ול"ל דבליכא פסידא גם ב"ה מודה, דר"ב הוצרך לחדש כן משום דל"ל טעמא דידהו בשבת, והם בחרו להם טעם אחר, וי"ל לאמת גם רבה לא ס"ל דגזרי' יו"ט אטו שבת, וכד דייקת דקושי' ראשונה תינח בור ברה"ר השיב רבה ואמר לי' גזרי' בור בחצירו וכו', וקושי' שני תינח שבת וכו' יו"ט אטו שבת לא רבה אמר רק סתמא דש"ס מקשה ומפרק עד דלא ידע מברייתא דשמא ישהה ודרך שקלא וטריא הוא, ולאמת י"ל וצ"ל דרבה ס"ל ביו"ט משום שמא ישהה כמפורש בברייתא ורבה לא אמר טעמא רק בשבת דלית לי' שמא ישהה לזמן יקצר ואפילו בליכא פסידא: והרווחנו בזה דליכא ראי' למ"ש המהרש"א אליבא דרי"ף ורמב"ם דס"ל דטעמא דר"י ורבא כל שהוא משום מלאכה ליכא ביו"ט משו"ה מביאים ב' טעמים וראי' מהרש"א חלושה וגם לא ביאר כל הצורך למה טעמא דר"ב לא שייך בשבת ג"כ ולדברינו איכא ראי' דכל שהוא משום מלאכה ל"ג ביו"ט דאי טעמא דרבה ור"י ורבא שייך בי"ט ג"כ הדר תקשי מברייתא דמפורש טעמא דשמא ישהה ואין לומר כמ"ש דטעם זה שייך רק ביו"ט ולא בשבת והם אמרו טעם לשבת, עדיין קשה כיון דצריך לשבת טעם אחר מיו"ט וטעם זה דשבת שייך גם ביו"ט למה נקטה ברייתא טעם דשייך רק ביו"ט ולא בשבת, ע"כ