כתב סופר אורח חיים קלא

ויתיר לעצמו להבעיר דא"כ גם חשש שמא יוציא איכא עיי"ש, וע"פ הקדמה זו אומר אני הא דלא חיישי' שיטעה בדין ויתיר לעצמו דהיכא דאין לו מקום לטעות ל"ח שיתיר לעצמו במקום האסור לו, ולא חיישי' רק שיעבור משום בהילות המצוה לאו אדעתי' וזה לא שייך במוציא כמ"ש תוס', וכ"ז בשבת דכ"ע אין מוציאי' השופר והלולב לא יתיר לעצמו אבל ביו"ט דכ"ע מוציאי' השופר משום מתוך כדתנן מוציאי' את השופר ואת הלולב וכו' רק ספק זה אסור להוציא משום דאין בו צורך קצת ולא שייך מתוך וכיון דכ"ע מוציאי' לצורך מצוה, וגם זה הספק מחוייב במצוה בקל לו לטעות שגם הוא מותר להוציא ולא ידע לחלק בין ספק לוודאי והא"ש שכ' התוס' דגם ביו"ט שייך משום שמא יוציא היינו מר"הי לרה"ר דיש כאן בספק זה מקום לטעות כמ"ש והבן, ודברי תוס' מדוקדקים מזוקקים שבעתים בעזה"י: בדברינו אלו מצאתי מקום יישוב לקושי' ש"א סי' ס"ג לפמ"ש תוס' דגם ביו"ט גזרי' היכא דליכא מתוך, א"כ תקשי לב"ש דל"ל מתוך האיך היו תוקעי' ביו"ט ועיי' שעה"מ הלכ' שופר שהקשה ג"כ כקושי' זו על מהרמ"פ ופר"ח עיי"ש, ולמ"ש מיושב קושי' ש"א על תוס', דמשום מעביר ד"א ליכא ביו"ט גם לב"ש דד"א מותר מה"ת ביו"ט ומ"ש תוס' דגם ביו"ט יש לגזור היינו משום מוציא מר"הי לרה"ר, ולפי דברינו האחרוני' דהיינו טעמא דחיישי' שיטעה הספק שמותר לו להוציא כיון דלכ"ע מותר להוציא משום מתוך דאיכא צ"ק ויטעה הספק גם לדידי' מותר וכ"ז לדידן דאית לן מתוך, אבל לב"ש דל"ל מתוך דלכ"ע אסור להוציא אין מקום לטעות להתיר לעצמו ביו"ט כמו לדידן בשבת דלא חיישי' לטעות בדין כן לב"ש ביו"ט ומיושב קושי' ש"א בטוב טעם ודעת בעזרת החונן דעת: היוצא לנו מבאורינו דברי תוס' דס"ל דמעביר ד"א ברה"ר ביו"ט מותר מדאוריית' וכבר הראתי לדעת כי כן שיטת הריטב"א שבש"מ ביצה וראה זה מצאתי בספר עבודת הקודש לרשב"א ז"ל בדיני אוכל נפש סי' זי"ן שכ' וז"ל נשים הממלאין מים מן המעיין לא יכסו את הכד בבגד שמא יפול ותביא אותו בידה מרשות הרבים לר"הי עכ"ל השייך לעניינו והנה הי' לו הגרס' כגרס' שלפנינו בש"ס ביצה ומדמפרש דחיישי' שמא תביא אותו מרה"ר לרש"הי, ולא כ' שתביא אות' ד"א ברה"ר דמכווין ביותר בלשון ש"ס דאתי לאתויי היינו ד"א וכדמפרש הש"מ ומהרמ"ל ש"מ דס"ל לרשב"א דד"א ברה"ר ליכא איסור דאוריית' ביו"ט ומשום איסור דרבנן לא היו גוזרי' וזו ראי' מוכרחת דהכי ס"ל ועיי': ועוד לנו ראי' מדהשמיטו הראשונים ופוסקי' חוץ רשב"א בעבודת הקודש הא דאתי לאתויי ש"מ דמחקו גרסא זו שלפנינו משום דס"ל דמשום מעביר ד"א ליכא ביו"ט, ואין לומר משום דס"ל כרש"י דלא בעי צורך קצת רק מדרבנן וכמ"ש הש"מ לדעת רש"י דלשיטתו אזיל, הא רוב ראשוני' חולקים על רש"י וס"ל דצ"ק מדאוריית' בעי ומדלא לשתמט לדעת ראשונים ופוסקים להביא חשש זה ש"מ דס"ל דד"א ביו"ט לאו דאורייתא' ומשום דאתי לאתויי מרה"ר לרשה"י לית להו דלא חששו לזה כמו דלא חששו בשופר ולולב משום הוצאה מרשות לרשות מטעמא שכ' תוס' סוכה דאיכא הכירא, או כמ"ש רש"י דכ"פ ליכא בהוצאה רק איסור דרבנן, בכרמלית בקרפוף ובגינה, לכן ברוב המקומות אמרי' דיש לחוש להעברת ד"א ברה"ר ולא חוששי' להוציא מרה"י לרה"ר עיי"ש, ועיי' מג"א סי' תק"ו ס"ק י"ו, מ"ש בטעם השמטה זו וכבר השגנו עליו לעיל ולהיות כי בארנו כי תוס' חולין וריטב"א בש"מ ביצה ורשב"א בעבודת הקודש הכי ס"ל דליכא במעביר ד"א ברה"ר ביו"ט איסור דאוריית' וכן נראה מהשמטת הפוסקים דין וחשש זה דאתי לאתויי הכי נקטי' הגם דש"מ בשם מורי לא ס"ל הכי, הנלפע"ד כתבתי פה פ"ב ב' כ"ט תשרי תרכ"ז לפ"ק ובעה"ח לפ"ק: הק' אברהם שמואל בנימין ב"הג מהרמ"ס זצ"ל: תשובה סט בדין טבילת כלים חדשים בשבת ויו"ט: הנה מקור דין זה דטבילת כלים חדשי' יוצא מראש ביצה י"ח שכ' לטעמא דמביא הרי"ף משום שמא יסחוט ומשום שמא ישהה מותר לטבול כלים חדשים ביו"ט, אבל לשני טעמים דרבה ורבא אסור להטביל כ"ח ביו"ט וכן פסק הטור סי' שכ"ג דאסור להטביל כלים חדשים בשבת והב"י הכריע דהלכת' כרי"ף ורמב"ם דמותר להטביל ובש"ע מביא ב' דעות בזה ועיי' טו"ז ומג"א: והנה הרא"ש הכריע כטעמא דרבה דרבה ור"י הלכה כרבה וגם נזכר טעם זה בשופר ולולב ומגלה, וגם הלכה כרבה דבתראי הוא, והט"ז הקשה הא כלל זה דרבה ור"י הלכה כרבה במקום דר"י לבד פליג על רבה אבל כאן הא כל אמוראי ל"ל דרבה, ומ"ש הרא"ש דטעם זה נזכר בשופר וכו' הקשה הט"ז דוקא לענין שבת קיי"ל כרבה אבל לגזור יו"ט אטו שבת בהא לא קיי"ל כרבה, ובש"א הקשה הא אלו אמוראי דפליגו בטבילת כלים על רבה ל"ל טעם אחר בשופר ולולב ומגלה רק משום שמא יעבירנו, ועכצ"ל דס"ל בט"כ ל"ש שמא יעבירנו דאינו בהול כ"כ דליכא מצוה כ"כ עיין בו: ונבוא אל המאוחר ליישב קושי' הש"א בשנקדים תחלה ליישב קושי' מהרש"ל על רש"י דכד מייתי ש"ס לדרבה ומקשה ומפרק ממדלי בדלי טמא כ' דאין דומה לשווי' שמשיקי' ואין מטבילין דמחזי כמתקן משא"כ במדלי' בדלי וכו' וכ"כ שזה טעמא דולד הטומאה כיון דדרבנן הוא ולא מחזי כמתקן, והוא תמוה הא לרבה ל"ל משום מתקן, ומהרש"ל נדחק דמשום טעמא דמתקן לחוד ומשום שמא יעבירנו לחוד לא אסרו ועיי' מהרש"א: ולא מצאתי יישוב נכון המיישב דעת, ואני בעניי הכינותי מקום יישוב, ואקדים מ"ש פ"י במגלה בפלוגתא דר"י ורבה במגלה דר"י אמר מפני שעיניהם של עניים נשואות וכו' ורבה אמר במגלה הטעם שמא יעבירנו, והעלה הפ"י דר"י ס"ל חשש דשמא יעבירנו הוא שיטעה בדין דמותר להעביר לצורך כדס"ל לר"א דמכשירי מצוה דוחה וכ"ז במצוה דאורייתא אבל במצוה דרבנן כמו מגלה לא יטעו דדוחה איסור דאורייתא, ורבה ס"ל דחשש שמא יעבירנו מתוך בהילות המצוה ישכח ויעבירנו וזה שייך גם במגלה, אלו דבריו ז"ל עיי"ש: וע"פ דבריו יש להבין מ"ש הרמב"ם בהלכ' שופר דחיישי' שמא יעביר ד"א ברה"ר ושמא יוציא מרשות היחיד לרה"ר, ובהלכ' לולב כתב רק שמא יעביר ד"א ברה"ר וכן במגלה, והנה מ"ש בהלכ' שופר ב' חששות ורבה ל"א רק שמא יעבירנו, נ"ל דס"ל כר"ן בסוכה דרבה חדא מנייהו נקיט וה"ה דחיישי' שמא יוציא מרשה"י וכו' אלא דקשה למה בלולב ומגלה לא כתב רק שמא יעבירנו, וי"ל קצת ע"פ דברי הפ"י, ויש להוסיף דבלולב לא שייך שיטעה בדין לפמ"ש רש"י סוכה ר"פ לולב וערבה דחיישי' שילך אצל בקי ללמוד הנענועים וברכה נראה דוודאי כ"א יודע ליטול הלולב ואתרוג דרך גדילתם, אלא שאין כל אחד בקי בנענועים וברכה וילך אצל בקי ללמדו וכיון דנענועים וברכה רק מדרבנן רחוק שיטעה בדין דמותר להעביר ד"א משום דרבנן משא"כ בשופר ילך אצל הבקי שהוא אינו יודע לתקוע ורוב בני אדם אין יודעי' מעשה התקיעה, ולצאת י"ח דאורייתא יטעה שמותר להעביר ולהוציא, ואקדים עוד מ"ש פ"י ביצה דהי' מקום לומר דחשש שמא יעבירנו משום דיטעה שהדין כן הוא אלא למ"ש התוס' סוכה דמשו"ה ל"ח לשמא יוציא מרשה"י לרה"ר דאית לי' הכירא ואי שיטעה בדין מה מהני היכר, וע"כ מדל"א משום שמא יוציא ע"כ דל"ח לטעות בדין עיי"ש, ולפ"ז י"ל בוודאי בשופר איכא תרתי משום בהילות המצוה ישכח עצמו ויוציא וגם יטעה בדין דמותר להוציא ולהעביר משום מצוה דאוריית' משא"כ בלולב משום נענועים דרבנן לא יטעה דמותר להוציא ולהעביר וכ"ש במגלה דרבנן, ולכן נקיט רבה בכ"מ משום שמא יעבירנו לחוד דשייך גם בלולב ומגלה דמכח בהילות ישכח ויעביר, ובשופר איכא משום שמא יוציא מרשה"י דלא מהני היכר משום דיטעה דמותר משום מצוה דאורייתא, וי"ל בזה קושי' תוס' וראשונים למה בשופר חששו יותר וגזרו אפי' במקום ודאי מצוה אפי' בזמן שבקיאים וכ' תוס' משום שבות דתק"ש חמירא, ולמ"ש א"ש דבשופר איכא למיחש יותר גם אם השופר מונח ברה"י שמא יוציא שיטעה בדין וגם איכא תרתי שמא יטעה ושמא ישכח במונח ברה"ר משא"כ בלולב ליכא חשש רק כשמונח הלולב ברה"ר ומשום שמא ישכח מכח בהילות וזה ל"ש כ"כ ולכן ל"ג רק במקום ספק ולא ודאי מצוה כנ"ל מלתא בטעמא לשבח והא"ש דכ' הרמב"ם בהלכ' שופר תרתי שמא יוציא מרשה"י לרשה"ר ושמא יעביר דתרתי שייכ' בשופר ומוכח כן דבשופר איכא יותר חשש מכח קושי' תוס' הנ"ל, אבל בלולב ומגלה לא כ' רק משום שמא יעבירנו דמשום שמא יוציא ע"פ שיטעה בדין ל"ש בלולב ומגלה מטעמא דכתיבנא, ורבה דרצה לומר היינו טעמא דלולב ודמגלה משו"ה נקט בשופר ג"כ רק משום שמא יעבירנו, ובאמת איכא עוד טעם וחשש יותר בשופר שמא יוציא כנ"ל ע"פ דברי פ"י בהוספה תוס' מרובה משלנו ועיין: אלא באמת דברי פ"י מפוקפקים אצלי דמ"ש דיטעו בדר"א דמכשירי' דוחי' רחוק הוא ולא דמי' להא דש"ס פ' הנזקין טעה בדר' ירמי' כמובן, ועוד ע"ה זה הטועה בזה לא ידע ג"כ אם מגלה דרבנן או דאוריית': ולקיים דבריו הוספתי מיא וקמחא דוודאי כל שאין לו מקום לטעות לא יטעה להתיר האסור מדעת עצמו, אלא כיון דתק"ש שבות ואסור בכל שבתות השנה אלא במקום מצוה לא העמידו דבריהם, וע"ה זה שרואה עצמו וכ"ע שעושים מידי דאסור בכל שבתות השנה אלא במקום מצוה מותר יטעה דה"ה דמותר להעביר ד"א לצורך מצוה ולא ידע לחלק כי תקיעת שבות מותר משא"כ מעביר ד"א דאורייתא, וכן בלולב דאסור בטלטול ובמקום מצוה התירו לטלטל עיין ר"פ לולב וערבה ובתוס' שם, וכיון שרואה שמותר לו לטלטל במקום מצוה יטעה דגם להעביר מותר, וכ"ז בשופר ולולב משא"כ במגלה דאין איסור כלל בקריאה ובטלטול, אין לו מקום לטעות דמותר להעביר