כתב סופר אורח חיים קל

דאסור דנולד ממש הוא יותר משברי כלים, וכדומה גם לרמב"ם דס"ל דממציא אש משום מלאכה גם זה מלאכה גמורה היא שממציא דבר חדש בצירוף חום האפר ומין הבוער בצ"ה, ואין חום האפר שאין בו תערוב' גחלי אש, אבל אם יש בו אש להדליק מגחלת בוערות נ"ל דמותר הגם שאין בגחלת שלהבת קשורה וע"י הצ"ה השלהבת יוצא ונדלק העץ שבו אין בזה משום מוליד ד"ח כיון שיש כאן אש שבגחלת ובמתני' קתני אין מוציאין את האור ויש קצת במשמעות הלשון להמציא שלהבת ג"כ אסור, אבל הרמב"ם שינה וכ' אין מוציאים את האש וכו' נראה במכווין שינה לפרש כוונת המשנה דאין איסור אם יש כאן אש אבל אין בו שלהבת להמציא שיהי' שלהבת עולה, והא דאין נופחי' במפוח דמתני' שלאחריו משום מעשה אומן, ובאמת במפוח של ב"ב ס"ל לר"פ דמותר ועיי' ד"מ והג"ה רמ"א סי' ק"ד דמותר לכסות האש בכלי והוא ממהרי"ל, והוא כדי להדליק ממנו לכשיצטרך ובש"מ ביצה ל"ד ע"ב כ' דלהוליד אור הוא אפשר מאתמול שיניח וישמור גחלים מאתמול, מכ"ז נראה דלהוציא מגחלת שלהבת שדולק ובוער אין בזה משום מוליד ד"ח, ולראב"ד ליכא משום נולד כמו ביצה ולרמב"ם לית בזה מלאכה שאסור אפי' מדרבנן: ויש לעיי' דאפשר לחלק בין גחלים לוחשות לעוממות עיי' פסחים ע"ה ע"א וע"ב כל הסוגי' דשם והמסקנא דרבי ס"ל דצולין הפסח ע"ג גחלים היינו לוחשות אש סתמא מקרי אבל עוממות ל"מ אש סתמא עיי"ש, לזה י"ל באפשר מגחלים עוממו' אין להדליק צ"ה דמוליד אש דלא הי' ויש לחלק נהי לענין פסח וקטורת וכדומה לאו אש סתמא מקרי בלשון הקרא, מ"מ לענין מוליד דבר חדש גם מעוממות ל"מ מוליד ונולד ד"ח כי לא חסר רק נפיחא בעלמא או דבר שע"י תצא והעיקר בעולם, וכן משמע ממהרי"ל שברמ"א שמכסי' הגחלים בכלי או באפר מוכן אם אינו מכבהו, וכן משמע משיט' מקובצת הנ"ל, אבל להדליק ע"י תחיבה באפר חם פשיטא לי לאסור וכן לחכך הצ"ה בברזל חם מלובן כמו בתנור ברזל (שפארהערד) לא נ"ל דשרי: הנלפענ"ד כתבתי בעיון מעט מזעיר, וחוזר אני על הראשונות, בתנאי שלא אמר מרא דאתר' בה דבר ולא חצי דבר, ומימי לא אמרתי דבר דבר הלכה למעשה במקום שיש רב מורה בהלכה כ"ש במקום שיש איש גברא רב בישראל שלו ככה, ופר"מ י"נ ני' מאלקיו ישא ברכה למשמרת שלום ה' עוז זו תורה לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום, הכ"ד טרוד מאוד אוה"נ דש"ת חותם בשים שלום. פ"ב ד' א' דר"ח תמוז דהאי שתא תר"ל לפ"ק: הק' אברהם שמואל בנימין ב"הג מהרמ"ס זצ"ל: תשובה סח מצאתי ראיתי בספר בינה לעתים על הלכ' יו"ט פ"א הלכ' ד' שנכנס לבית הספק מעביר ד"א ברה"ר ביו"ט אי אסור מדאורייתא הואיל וילפי' מבנין אב למלאכת יו"ט משבת דכל המלאכות האסורות בשבת אסורות ביו"ט, או כיון דקיי"ל דד"א ברה"ר הלכת' גמירא לן, וקיימא לן נמי דאין למדין מהלכה וא"כ אין למדין יו"ט משבת לענין ד"א כיון דבשבת גופי' אינו רק הל"מ עיי' בפנים: ולפום רהיטא הי' נ"ל מש"ס ביצה למ"ד ע"א מוכח דיש איסור ד"א מדאמרינן ביו"ט דאמור התם תכסיי' בנכתמא זמנין דנפל ואתי לאתויי והיינו ד"א ברה"ר ש"מ דמעביר ד"א ביו"ט דאוריית' דאי דרבנן ודאי אין למגזר כולי האי דלמא אתי לאתויי ויעשה איסור דרבנן כ"כ לא גזרו, אלא דרש"י לא גרס שם כלל האי זמנין דנפל וכו', וי"ל מה"ט לא גרס לי' משום דס"ל ד"א ביו"ט מותר עכ"פ מדאוריית', ונ"ל שזהו כוונת מהרמ"ל דמחק הך זמנין דנפל שכ' וז"ל נ"ל דל"ג זה בגמרא דלשון זה ל"ש כ"א גבי שבת דאסור ד"א ברה"ר משא"כ ביו"ט וכן בספרים אחרים, וכן רש"י לא הזכירו עכ"ל, מדכ' בפשיטות דלשון זה ל"ש כ"א גבי שבת דאסור ד"א ברה"ר משא"כ ביו"ט ולא כ' טעם דשאני יו"ט משבת משום מתוך, וגם מדכ' דלשון זה ל"ש ביו"ט כוונתו דאתי לאתויי שהוא לשון של מעביר ד"א ברה"ר זה ל"ש ביו"ט דליכא איסור ד"א ביו"ט ומה דמספק' לבינה לעתים פשוטא למהרמ"ל: אלא שראיתי אחרי רואי בש"מ בשם מורי דמלשון רש"י נראה שאינו גורס זמנין דנפל וכו' דאזיל לטעמי' דס"ל דכל הוצאה מותר משום מתוך אפי' בלא צורך קצת מדאוריית' וכן בהעברת ד"א ברה"ר ואע"פ שחכמים אסרו דבר שאינו צורך היום אפי' הכי לא מצי אמר זמנין דנפל וכו' דהיא גופה דרבנן ואנן ניקום ונגזור בי' אבל לפי שיטת הגאונים שכל שאינו צורך קצת אסור מדאוריית' א"ש אלו דברי ש"מ מדבריו נראה מפורש כי פשיטא לי' דד"א ביו"ט דאוריית' כמו מוציא מרה"י לרה"ר ולהעביר בלא צ"ק תלי' בפלוגת' רש"י וראשוני' אי בלא צ"ק דאוריית' או דרבנן בהוצאה בכל מלאכות וה"ה להעביר ד"א ברה"ר בלי צ"ק, וגם פשיטא לש"מ דאי נפל הוכתמא ומעבירו ברה"ר אין צורך קצת בהוצאה זו כיון שאינו מונח על הכלי ולרש"י אסור מדרבנן ולהחולקים אסור מדאוריית', ומ"ש הש"מ עוד בשם ריטב"א וז"ל וגם הריטב"א ז"ל לא גרס לי' משום דכל שהוא שלם מותר להוליכו ביו"ט כמה שירצה, ואין החשש אלא שמא שיבר ויוליך השברי' בידו שהם נולד והוא אפי' בטלטול כ"ד אסור עכ"ל, לא אוכל להבין דמ"ש דכל שהוא שלם מותר להוליכו ביו"ט כמה שירצה למה יהי' מותר כיון שאין בו צ"ק, וגם אי אזיל בשיטת רש"י דצ"ק רק מדרבנן בעי וליכא למגזר כ"כ מ"מ בוודאי לא שרי להוליכו ד"א רק דל"ג כ"כ האי כמ"ש ש"מ בתחלה, ועיין מג"א סי' תק"ו ס"ק י"ו ד"ה אמרי' בגמר' שכ' בפשיטות שאינו יודע איסור ביו"ט הלא הוצאה מותר ביו"ט בפרט בכלי הצריך לו, ודבריו נפלאו ממנו מאחר שנפל ואין הכלי מכוסה בו הוי הוצאה שלא לצורך כלל, כדס"ל לש"מ דאין בהוצאה זו צורך כלל ומשו"ה קשי' לי' ליש"ש השמטה זו שלא כתבו מדין זה כלל וצ"ע: ובכוונת הריטב"א שבש"מ נ"ל דס"ל שאין בהולכה זו איסור ושרי דס"ל שאין בד"א ביו"ט איסור כלל ואפי' מדרבנן, ואפשר טעמו דס"ל כרש"י דכל מלאכה בלא צ"ק מותר מדאוריית' ומעביר ד"א כל עיקרו אינו מדאוריית' וכל דשייך מתוך מותר אפי' בלא צ"ק אפי' מדרבנן ועיי': ועיין תוס' חולין פ"ד ע"ב ד"ה ואין ספק שתי' בתי' ראשון דבספק יש לחוש שמא יעבור דמשום מתוך ליכא אם אשה היא עיי"ש מוכח דתוס' ס"ל דד"א ביו"ט דאורייתא דאי דרבנן בוודאי אין מקום למגזר במקום מצוה שמא יעבירנו ויעבור בדרבנן, ועיי' רש"י סוכה ר"פ לולב וערבה דל"א רבה שמא יוציא דכשיוצא מכרמלית וקרפ' ליכא רק דרבנן ול"ג משו"ה ותוס' הסכי' כי תירוץ זה נכון ג"כ, וגם אי ס"ל לתוס' דגזרו משום דרבנן מ"מ אין מובן מה דאמרו רבנן לר"י תק"ש יוכיח דאין ודאי דוחה שבת וספיקא דוחה יו"ט הלא ודאי דאין דוחה שבת משום גזירה ש"י ויעבור על דאוריית' משא"כ ספיקא ביו"ט ליכא רק חשש איסור דרבנן, וע"כ דס"ל לתוס' דמעביר ד"א ביו"ט דאוריית' כן נראה לכאורה: ואחר העיון היטב הדק נ"ל דנהפוך הוא דמדברי תוס' אלו ראי' דס"ל דאין ד"א ברה"ר ביו"ט איסור דאורייתא דכד דייק' בלשון וסידור תוס' בקושית ותי' שם תמצא דקדוק עצום דבקושי' כ' וז"ל והא טעמא דשופר בשבת משום שמא יעבירנו ד"א ברה"ר והא ל"ש ביו"ט, ולפי הפשוט ל"ש ביו"ט דהא ביו"ט מותר משום מתוך, ובתי' כ' וז"ל דשייך נמי בי"ט דאם אשה זה אסור להוציא וכו' ואין להתיר מטעם הואיל והותרה הוצאה לצורך יו"ט דהיינו דוקא היכא דהוא צורך קצת וכו' וצ"ל הא מתחלה לא הקשה דלא שייך ביו"ט רק משום מתוך וזה מלתא דפשיטא מה לתוס' באריכות כ"כ בתי' דאין לומר משום מתוך שהותרה לצורך, הו"ל לקצר בתי' דשייך נמי ביו"ט דאם אשה הוא זה הטומטום הוי שלא לצורך קצת, וכל האריכות ללא צורך ושפת יתר הוא, ועוד מן ההרגש ביותר בתוס' דמתחיל בקושי' בגזירה ש"י ד"א ברה"ר ומסיי' בתי' באיסור וגזירה להוציא דכ' דאם אשה וכו' אסור להוציא וכפל עוד הואיל והותרה הוצאה היינו מוציא מרה"י לרה"ר וכ"ז מידי דבעי יישוב וצ"ע: ולכן נ"ל מזה ראי' דס"ל לתוס' בפשיטות דליכא איסור דאוריית' במעביר ד"א בי"ט ולכן הקשה בפשיטות הא טעמא בשבת משום שמא יעבירנו ד"א בשבת וזה לא שייך ביו"ט ולא כתב טעם למה לא שייך משום מתוך אלא דל"ש כלל ביו"ט דאין במעביר ד"א ביו"ט איסור ועכ"פ איסור דאורייתא ליכא ולא שייך למגזר, והעלה בתי' די"ל דשייך נמי ביו"ט דאם אשה הוא זה הטומטום אסור להוציא היינו מרה"י לרה"ר דאסור ג"כ ביו"ט כמו בשבת וכ' ואין להתיר מטעם הואיל והותרה הוצאה לצורך דבעי צורך קצת אבל הכא ליכא צורך היום כלל, ואפרש שיחתי הגם דל"א רבה גזירה שמא יוציא אלא שמא יעבירנו וזה ל"ש ביו"ט, וי"ל לפמ"ש רש"י בסוכה דמשו"ה ל"א שמא יוציא מרה"י דלפעמים כשמונח בכרמלית או בקרפף ליכא איסור דאוריית' לכן אמר טפי משום שמא יעביר ד"א, וי"ל כ"ז מעיקרא לא היו גוזרי' משום מוציא, אבל מאחר שגזרו משום שמא יעבור ד"א דשכיח טפי אם כן גם משום שמא יוציא במקום שאסור מדאוריית' יש לחוש ובספיקא יש לגזור ביו"ט משום שמא יוציא, או י"ל דתוס' בחולין בתי' קמא אזיל בתי' הר"ן סוכה דה"ה דהי' יוכל לומר שמא יוציא אלא חדא מנייהו נקיט וכן משמע קצת ברמב"ם הלכ' שופר דנקיט תרתי שמא יוציא מרה"י ושמא יעביר ד"א ברה"ר עיי"ש, והא"ש דבקושית נקיט תוס' גזירה שמא יעביר דאמר רבה מפורש דלא שייך ביו"ט כלל, ובתי' כ' דמ"מ משום שמא יוציא שייך ביו"ט ג"כ היכא דליכא צ"ק כ' הכא כנ"ל: ועוד יש אתי מקום לומר עפמ"ש תוס' סוכה דלכן ל"א רבה משום שמא יוציא דאית לי' הכירא ויהי' ניכר וכ' פ"י ביצה י"ח דהי' מקום לומר טעמא דחיישי' שמא יעבירנו דיטעה דמותר להעביר, אלא לפי תי' תוס' דלכן ל"א שמא יוציא דאית לי' הכירא מוכח דלא חיישי' שיטעה