כתב סופר אורח חיים קכט

מכשירים ועשה פשר דבר לר"י בין מכשירים שאפשר לא"א, ובירושלמי בב' מקומות אלו לא נמצא פשר דבר זה לר"י ולא מפרש מקראות לרבנן ולר"י מאין נפקא להו, ועיין שבת ר"פ תולין בתוס' שם דכ' תחילה דר"א לא דרש תיבת הוא ודחה מנ"ל לר"י דדרש כן, ועיין רשב"א שם שאחז בזה, ונ"ל עיקר דר"א לא דרש הוא, והא"ש דירושלמי ס"ל דלר"י גם מכשירים שאפשר לעשותם מעיו"ט מותר כדס"ל לר"א, וש"ס דידן דס"ל דר"י ס"ל בשא"א דוקא מותר, לכן דייק מ"ט דמוליד ביו"ט מה שאפשר בעיו"ט, וגם לר"י אסור וירושלמי תלה זה בדר"י ורבנן דלר"י מותר הגם שאפשר מעי"ט וא"ש נכון: והנה מהה"מ נראה שאין בזה איסור רק מדרבנן דכן משמע מלשונו דכ' וז"ל ונראה שאם הוציאוהו מותר לשמש בו ולא אסרוהו אלא מפני שאפשר וכו' מדכ' ולא אסרו' משמע דרבנן אסרוהו ומדאורייתא שרי, ומשו"ה בעבר ועשה מותר, ונסתלק השג' הט"ז סי' תק"ב סק"א, והרע"ב כ' אין מוציאי' וכו' משום דמוליד ודמי למלאכה, נראה דס"ל דליכא איסור רק מדרבנן, דלא כט"ז הנ"ל דפשיטא ליה דאיכא איסור דאורייתא להמציא אש, ובאמת מסתימת ושטיחת לשון רמב"ם משמע דדאורייתא הוא, דכ' וז"ל דלא הותר ביו"ט אלא להבעיר מאש מצוי אבל להמציא אסור משמע מדכ' דלא הותר וכו' דדאוריית' הוא, דאלו דרבנן הול"ל דאסרו ביו"ט מה שמותר מה"ת, משמע דלא הותר בקרא רק מאש מצוי: ומלבד משמעות לשונו, יש לי ראי' דמלאכה דאורייתא היא ממתני' דביצה דקתני תחילה פלוגתא דר"א ורבנן לענין מוקצה והדר תני ואין מוציאין את האור וכו' משמע דדין זה אליבא דכ"ע גם לר"א איתי' וגם קתני במתני' של אחרי', ועוד אמר ר"א משמע בדין שלפניו דלא קתני דר"א חולק דמודה לזה, ועיי' ב"ק ע"א ע"ב, וקשה הא ר"א ס"ל ר"פ תולין דמכשירים שאפשר ג"כ מותר א"כ ר"א ל"ל הא דאין מוציאין את האור וכו' וצ"ע לכאו': ומאז נתקשתי כה"ג ממתני' זו למ"ד דאין מלבנין רעפי' משום שצריך לחסמן כמבואר שם ל"ד ע"א והיינו משום דהו"ל מכשירים וגם לר"י אסור דאפשר לחסמן מעיו"ט ומסתימ' מתני' משמע דר"א מודה דאסור ללבן רעפי' והא לר"א אפילו אפשר מעיו"ט מותר, לקושי' זו מצאתי יישוב עד"פ קצת דמאן דאמר משום שצריך לחסמן ולא ניחא משום שצריך לבודקן דאמר טעם ברור וחמיר יותר, אבל מודה לר"א משום שצריך לבודקן, וי"ל עוד דלא ניחא לי' משום שצריך לבדקן עפמ"ש הפר"ח סי' תצ"ח וצל"ח במקומו למ"ד משום שצריך לבדקו ליכא רק חשש טורח ביו"ט שלא לצורך, דמשום הבערה איכא מתוך וספק זה שמא לא יפקעו הו"ל צ"ק וזה דלא כר"ן שם, ועיי' ש"א סי' פ"ג וי"ל משו"ה נאיד מ"ד משום שצריך לחסמן דלא ניחא לי' דיאסרו משום טרחא בעלמא אבל לר"א דשמותי הוא דל"ל מתוך ס"ל ג"כ דאסור משום שצריך לבדקן ויהי' איסור דאוריית' ובזה יישבתי קושיי' החמורה של החו"י סי' מ"ד צריך לבדקן ע"כ ס"ל גם טעם דצריך לחסמן דמפורש ומוכח מבריית' דא' שופת הקדירה דאין לנו רק טעם דחיסום, ולמ"ש א"ש דרצה לומר טעם דשייך גם לר"א ומשום חיסום ל"ש לר"א דס"ל מכשירי' שאפשר ג"כ מותר, ומ"ד צריך לחסמן לא ניחא כלל לרבנן משום טרחא לכן אמר לרבנן משום חיסום ולר"א משום בדיק' ובפלפול הארכתי ביישוב קושי' יש"ש על הרא"ש ואכ"מ: נחזור למקום שבאנו משם דקשי' על הרמב"ם דאיסור הוצאת האור משום מלאכה שאפשר לעשות' קשי' לר"א מ"ט, ואין לנו רק דס"ל דמלאכה זו דאוריית' וס"ל כתוס' שבת דר"א לא ס"ל דמכשירי' שאפשר מותר רק במלאכה דרבנן אבל בדאורייתא מודה לר"י: ואפשר משו"ה נאיד הראב"ד לפרש כרמב"ם, דס"ל כרשב"א בשבת דנראה לו יותר דר"א לא דרש כלל תיבת הוא ואפי' בדאוריית' מתיר אפי' אפשר לעשות מעי"ט והא קשי' לי' כקושייתנו לכן כתב דמשום נולד אסור: אלא דנשאר לנו בקושי' על רשב"א בעבודת הקודש בדין אפי' ושחיט' סי' ו' כ' בטעמא דרמב"ם משום דהו"ל מכשירי' דאפשר לעשותם שאסור, והוא כ' בשבת דנראה לו עיקר דר"א אפי' בדאורייתא מתיר, וצ"ל דבעבודת הקודש אזיל בשיטת תוס' ע"כ מש"כ בשבת לבסוף דיש לדחוק דהכי קאמר דר"א עדיפא מדר"י גם את"ל דר"י אוסר בשאפשר גם בדרבנן וצ"ע: ודע דמרשב"א מוכח דס"ל דיש בזה איסור דאורייתא מלבד משמעות לשונו ומלבד הראי' שהבאנו המשמעות מתני' דר"א מודה בלא"ה מוכח דס"ל לרשב"א דדאורייתא הוא, לפמ"ש הרשב"א בשבת די"ל דר"א עדיפא דאפי' את"ל דר"י אפי' בדרבנן ס"ל דאסור ר"א לא ס"ל הכי, ולאמת דיש לנו ר"א דס"ל בדרבנן מותר באפשר מנ"ל לעשות פלוגתא בזה בין ר"י לר"א מסתמא גם ר"י הכי ס"ל דבדרבנן אפי' בשאפשר מותר ואם כי במתני' י"ל דאתי' כרבנן דר"י דמכשירי' אפי' שא"א אסור וה"ה בדרבנן דמ"ש אלא לר"א ור"י מותר בדרבנן כיון שבא"א מותר בדאוריית', וכ"כ רשב"א בשבת ה"ט דמקיל ר"א בדרבנן בשאפשר דבא"א אפי' בדאוריית' מותר עיי"ש וא"ש מתני', אבל קשי' על הרשב"א דכ' כן להלכת' והא קיי"ל כר"י ומנ"ל דר"י אוסר אפי' בדרבנן דלא כר"א ולעשות ג' פלוגתו' אלא ע"כ דס"ל דמלאכה דאורייתא הוא ועיי': והנה הט"ז הקשה לטעמא דרמב"ם יהי' מותר להוציא אור כדי לחמם כמ"ש בסי' תק"א, ומתני' סתמא תנן אין מוציאי' והעלה מכח קושי' זו דלאו משום מכשירי' אסור אלא דלא התירה תורה מלאכ' הוצאות האור ונדחק במ"ש הרמב"ם משום שאפשר להוציא מאתמול, והנה מלבד שדבריו דחוקים בלשון הרמב"ם הרי הרשב"א כ' כרמב"ם כמ"ש הה"מ, ושם מפורש ושום שכל דמטעם מכשירי' הוא דז"ל מפני שהוא מוליד ואפשר לו מעיו"ט וכל שאפשר לו מעיו"ט ואינו אוכל נפש אסור ואפי' מכשירי האוכל עכ"ל, הרי מפורש דלא כט"ז, ומ"ש דמתני' סתמא תנן א"מ את האש, וי"ל אין מוציאין וכו' דומי' דאין מלבנין הרעפי' דמפורש כדי לצלות עליהן ורישא נמי כדי לצלות ולבשל אבל מדורה לחמם שרי: ועוד נ"ל דכשמוציא כדי לחמם בו אסור לרמב"ם משום נולד, עפמ"ש הה"מ ומפרשו בלח"מ לחלק בין נהנה מגוף הנולד, ועי' הסברא נכונה וברורה יותר ברור מללו במחצית השקל דשברי כלים נהנה מגופו שמבשלים ואופים בו וכן ריח אבל מוציא אש שמדליק בו העצים לבשל אינו נהנה מגופו כה"ג לא אסרו נולד לפ"ז מוציא אש לחמם בו אסור לרמב"ם ג"כ מדרבנן משום נולד, ורמב"ם דכ' דאסור משום מלאכה כדי לבשל בו דליכא משום נולד ודייק לי' לשון ש"ס דקאמר משום דמוליד ביו"ט מה שהי' יוכל לעשות בעיו"ט כמ"ש הלח"מ והיינו במוציא לאפות ולבשל כמו ואין מלבנין את הרעפים כדי לצלות דקאי גם על אין מוציאין את האור, ואין מלבנין בוי"ו העיטוף, מטעם זה דמלאכה שאפשר מאתמול דאוריית' הוא, ולהחם בו ג"כ אסור משום נולד כביצה ושברי כלים וכדומה והוא מדרבנן ולא איירי מתני' והא דלא כ' הרמב"ם הך דינא דלחמם בו אסור משום הנאת נולד כיון שאינו מפורש במתני' ובגמר' והלך לדרכו בקודש בכ"מ שאינו כותב מה שאינו מפורש בגמרא: אבל הדבר מוכרח דאל"כ אלא לחמם שרי לגמרי ואין בו נדנוד איסור אפי' משום נולד מדרבנן קשה גם לבשל ולאפות ע"י הדלקת עצים ממנו יהי' מותר משום מתוך שהותר לחמם בו דהוי או"נ הותר נמי כדי להדליק עצים כדי לאפות כמ"ש הר"ן פ' המביא לענין בקוע עצים הואיל דשרי לבקוע כדי לחמם כן שרי כדי לבשל משום מתוך ועיי' סי' תק"ב בט"ז ומג"א ס"ק ב', וע"כ דגם לחמם בו יש איסור מדרבנן מיהת וכיון דאסור להוציא אש אפי' לחמם הגם שאין בו איסור רק מדרבנן מ"מ סוף כ"ס מלאכה שלא לצורך היא דאם עבר ועשה אסור לו משום איסור נולד עשה מלאכה שלא לצורך ועבר מדאוריית' ממילא אחר שאסרו רבנן לחמם שוב מלאכת הוצא' אור לא הותרה לאו מלאכת או"נ היא מדאוריית' ממילא כדי לאפות ולבשל אסור משום מכשירים שאפשר לעשותם מאתמול דלא שייך מתוך שהותרה לאו"נ, ואפשר ה"ט דראב"ד ל"ל כרמב"ם דס"ל כיון דלהחם בו מותר מדאוריית' הגם שעכשיו אסור מדרבנן מיקרי מלאכת או"נ וממילא מותר אפי' לבשל משום מתוך ועיי' זה בשאגת ארי' בססי' ס"ד לענין הואיל ועיין תשוב' זקני מאוה"ג זצ"ל סי' ה' ויש להאריך: ואחר הוצעת דברינו אלו נבאר מה דינו של הצינדהעלצעל להבעיר בו ביו"ט, הנה לדחקו או לחככו בשום דבר שע"י חמום החכוך מוציא אור ודולק, ל"מ להדליקו כדי להדליק ממנו עצים לבשל ולאפות דאסור בין לרמב"ם לפי טעמו בין לראב"ד לפי טעמו דמוליד ומוציא אש גמור דאין בו אלא כח אש שיוצא ע"י חמום החכוך בדבר כמו מחכך עצים ואבנים זה בזה שיש בהם כח אש ומוציא מכח אל הפועל ע"י חמום החכוך או הכאה זה ע"ז, ולהוציא מהנ"ל כדי להדליק עצים כדי לחמם בו יש באפשר לצדד להקל לרמב"ם לפמ"ש הר"ן דעצים לחמם הוי כאו"נ עצמו כמו בישול הבשר ובקוע העצים כעושה מלאכה באו"נ עצמו כן אפשר ההעלצל הזה להדליק בו עצים לחמום הוי ההעלצל כעצים לבשל דקרוב לאו"נ ואינו מכשירי' ועיי' הה"מ רפ"א מיו"ט וכן להדליק מצינדהעלצל טאבאק או ציגארן יש לצדד להקל מטעם הנ"ל, ויש לחלק בין מדליק עצים לחמם דמי יותר למלאכ' בישול ובקוע עצים הוא כאו"נ עצמו ושייך להדלקה משא"כ כאן מדליק תחלה הצ"ה וממנה מסיים ומדליק העצים לחמם או הטאבאק לעשן ויש לקרב הרחוקים או לרחק ולא אאריך יותר מאחר שכבר בארנו והוכחנו דלרמב"ם כל שנהנה מגוף מציא' האור מודה לראב"ד, לכן להבעיר הצינדהעלצל כדי להדליק בו עצים לחמם אסור לרמב"ם דה"ל כמבשל בשברי עצים דאסור כיון שמבשל בו הו"ל כאוכל, הה"נ להדליק העצים שהם האו"נ שמחמם בו והוי הנאה קרובה וכן וכ"ש להבעיר בו טאבאק שאסור משום מוליד לכ"ע ועיי': ועל ספיקתו דפר"מ ני' לתחוב הצינדהעלצל באפר כירה מוכן חם פשיטא לי דאסור הגם דאפר חם וכח תולדת אש בו, מ"מ אין כאן אש רק בכח האפר חום האש ומוליד דבר חדש ל"מ לראב"ד