כתב סופר אורח חיים קכח

רפואה שוה לכל נפש והוסיף שם ע"פ שיטת הרמב"ם דאוסר מוגמר מטעם כיבוי ולא משום שא"ש לכל נפש ובשתי' טאבאק ליכא רק הבערה והחוש מעיד וא"כ אין למחות ביד הנוהגים היתר ופוק חזי מאי עמא דבר ע"ש, ובברכי יוסף כ' שיש להזהר שלא יבוא לידי כיבוי אלא שאין לגזור ולאסור משו"ה שאין לנו לעשות גזירות מלבינו, ועיי' פרמ"ג סי' תקי"א במשבצות ובאבן אברהם ובסי' תקמ"ד, הכלל רבו המתירים על האוסרים, ועיי' שערי תשובה סי' תקי"א מכמה גאוני גדולי העולם שמתירים דבר זה. ובכ"ז רגיל אני לומר שכל מי שרוצה ביו"ט צריך שידע ולימוד תחילה הלכ' יו"ט לכהפ"ח דינים השייכים לזה למען ידעו להזהר כי בקל יכשל ויאוים ח"ו, כי צריך להזהר בהרבה דברים ואלו פן שלא לבוא לאיסור כיבוי, הגם שע"י שדוחק הטאבאק והאש באצבע ליכא משום כבוי דא"מ וגם פ"ר ליכא כמ"ש בתשובת דרכי נועם שהבאתי בסמוך, אבל קרוב לבוא לידי כיבוי כשמכסה כלי פפיי"ף במכסה דעק"ל שבו ולפעמים המכסה אינו מנוקב ונקביו סתומים ועי"ז נכבה האש, ודבר זה שכיח, וגם שא"מ מ"מ פ"ר הוא כשכל נקבי הכיסוי סתומים, גם לפעמים מוסיפים טאבאק כשכבר נשרף רובו של הטאבאק והגיע לסופו מוסיף והולך עליו והתחתון עוד בוער באש וכבה התחתון ע"י שמוסיף גורע התחתון כידוע, עוד צריך להזהר שלא לשפוך חוצה מה שנשרף ועודו בוער באש ולפעמים דורסים על מה שזרק חוץ לכלי, ובאלו הציגארן אשר חדשים באו לא נודעו לאבותינו, רגילים להסיר הנשרף באצבע או לדוחפו בקיר וכ"פ נופל אש וניתק ממנו ניצוצות שיש בהם ממש ויש בו משום כיבוי, גם צריך ליזהר שלא ליקח גחלת מן מדורת האש להדליק בו כי מיד כשהוא נוטל הוא מכבה כמבואר ברא"ש ביצה כ"ב ובש"ע סי' תקי"ד, ולהדליק בנייר עיי' פרמ"ג סי' תקי"א שאסור לקרוע הנייר ביו"ט, ואם כתובים בו אותיות יש לאסור משום מוחק עיי"ש, וצריך זריזות וזהירות להשמר מכ"ז לאחר שהורגל בכל אלה בכל השנה בימות החול: ויש שנוהגים איסור ביוט"ר והיתר ביוט"ש, לדעתי אין לך זלזול גדול ביוט"ש יותר מזה וכחול משווים בדבר הנראה, אם לא שנאמר מכיון דלא עישן ביוט"ר שוב ביוט"ש קשה עליו ביותר והוא לו לצער כשיהי' מונע בו ב' ימים זאח"ז ולעונג הוא לו ביותר כשכבר צמא וגם צריך יותר כדי לעכל המזון מב' ימים וכן בי"ט אחר שבת יוט"ש הוא יום ג' שרי מהאי טעמא וכיון שצערו יותר ביוט"ש מראשון שוב לא נראה כמזלזל ביוט"ש כנ"ל נכון: ודע שבשבת אחר יו"ט צריך השותה טאבאק ביו"ט זריזות ושמיר' והרחקה ביותר בל יכשל ח"ו כי בקל יכול לבוא לידי מכשול שישכח שהוא שבת, שאין לו דבר מה להזכירו כי מורגל הוא בבגדי יו"ט ושבת ומטות מוצעות ושלחנות מכוסי' במפות ובקל לבוא לטעות לעשן כמו ביו"ט ושומר נפשו יצניע במקום מוצנען כלי הפפיי"ף והטאבאק וכל הצריך לזה במקום שלא יבואו שמה בשבת: ולתשלום הענין עיי' שעה"מ הלכ' לולב פ"ז הלכה כ"ה שהאריך למעניתו למי שנזהר שלא לשאוב טאבאק ביו"ט אם מותר לטלטל הכלי ששואבים ממנו, והעלה כיון דלאחרים שרי לטלטל גם לדידי' לאו מוקצה הוא, וכ' מילתא בטעמא כיון דדרך הוא שמכבדי' למכובדים ולא הקצה מדעתו וכיון שראוי' לכבד בו אחרים גם לדידיה מותר לטלטל עיי"ש באורך: ותמה אני על בעל שעה"מ איך שכח דבר עצמו, שהעלה בהלכ' אישות פ"ז הלכה י"ב דפוס ברין דף מ"ג ע"א ד"ה שוב אחר זמן רב בא לידי וכו' והעלה שם דהנמנעים להדליק הטאבאק בנר של חלב דאסור ליתן למי שנוהג היתר שידליקנה דעובר משום לפ"ע כיון דלדידי' איסורא הוא עיי"ש. ולדברינו ה"נ מי שנוהג איסור ביו"ט בעישון טאבאק אסור לו ליתן לאחר ולהלוות לו הכלי וכ"ש לכבד אותו בו וסתר דבריו בהלכ' לולב דפשיטא לי' דמותר לכבד אחרים שנוהגים בו היתר וצ"ע: והנה השעה"מ בהלכ' אישות נכנס בספק אם יש בו משום לפ"ע ופשיט לי' מדמצא בשיטה כ"י דמקשה באומרת טמאה אני תהיה אסורה לשמש עמו משום לפ"ע ומתרץ דמשמשת עמו בע"כ. ש"מ דאל"ה היתה אסורה משום לפ"ע הגם דלדידי' התירא הוא ומזה דן בנידון זה ובכל כיוצא בו. ולפע"ד אין משיטה זו ראי' דשני ושני באומרת טמאה אני היא יודעת בנפשה דכן הוא כמו שאומרת והוא א"י אם האמת אתה וא"צ להאמין לה והוא מותר עמה, אבל היא אסורה לשמש עמו כיון שיודעת בנפשה שאסורה עליו גם אם גבי דידה ליכא איסור משום שווי' נפשה חד"א כמ"ש רבינו אליעזר בתוס' דאיסור' גבי דידי' הוא מ"מ אסורה לשמש עמו משום איסורא דידי' שמכשלתו ואיכא לפ"ע לולי שהוא מכריחה שהיא משועבדת לו וא"צ להאמין לה, וכן כל כיוצא בו, אבל בספק של שעה"מ היכא דלדידיה אסור דסובר כאוסרי' ולאחר התירא דקים לי' כמתירין, לא נפשוט מהא דהא לפי דעת חבירו היתר גמור הוא הגם דהוא ס"ל דאסור הוא מ"מ אפשר מותר לתת לאחר המתיר כיון שיוצא י"ש לפי דעתו ואפי' איסור שוגג אין לו, ולא דמי לאיסור לפ"ע להכשילו באיסור שאם היה יודע היה פורש ממנו או שהוא אסור ועושה באיסור וליכא תרי עברי דנהרא ואין דמיונו של שעה"מ עולה יפה במח"כ ופסיקתו לא אפשיטא וצ"ע: ומלתא דפשיטא לי מי שמחמיר ע"ע ולעיקר דינא ס"ל דמותר אלא שרוצה לצאת ידי כולם דוודאי מותר לתת לאחר דאינו מחמיר ע"ע, ובנדון שתי' טאבאק ביו"ט דרבו כמו רבו המתירין, ויש מחמירין על עצמן לצאת ידי ספק ולחוש למיעוט המחמירים או שירא לנפשו שיבא לידי מכשול כיבוי וכדומה, נ"ל דמותר לתת למי שאינו חש לכ"ז, וכמדומה רוב ככולם דנמנעים משו"ה הוא ולכן מותר לו לכבד לאחרים וממילא מותר לו לטלטל ג"כ כנלפע"ד, ויש להאריך בספיקת שהע"מ לעת הפנאי אם יגזור ה' עלי לחיים, הכ"ד פה פ"ב י"ח מ"ח תרכ"ו לפ"ק. הק' אברהם שמואל בנימין ב"הג מהרמ"ס זצ"ל: תשובה סז לדזיו ליה שלם, שלמא רבא מן שמיא, וחיי אריכא, לה"ה י"נ הרבני המופלג בהפלגת התורה וירא' קדומה נפלא' מתנהג בחסידות, מדבר נגידות, הנגיד כש"ת מו"ה אברהם אבלי ראפאפורט נ"י בשבת תחכמוני אויהעל יע"א: ביום ב' שבוע זו בבואי מחדר הוראתי ד"א של הלכה בישיבה גדולה לאלקים בני אל חי, הגיע לידי מכתבו היקר עם כסף הקדשים אשר הונף והורם לאחב"י בארץ הקדושה דעתי ועצתי בענין השלוח יראו עיני מעלתו במכתב הרב המופלג מו"ה דוד ניימאן נ"י העוסק ובא לפנינו בענייני א"י זה כמה שנים, ולכבודו כי רב פניתי אתמול איזהו שעות בין הפרקים לעיי' בשאלתו לעצמו על סמך מ"ש כי לא יצאה הוראה בזה ממר' דאתרא י"נ חביבי הרב הגאון הגדול המפורסם צדיק ונשגב שמו בנש"ק אב"ד ור"מ דקהלתו נ"י, אגלה לו דעתי הענייה בקוצר אומר, והוא נפשו היפה נכנס לבית הספק אם מותר להדליק ביו"ט צינדהעלצעל ע"י שתוחב אותו באפר כירה חם שאין בו אש רק חום אש, אם יש בזה משום מוליד אור ביו"ט שבמתני' בפ"ד דביצה ל"ג ע"א וכ' לי טעמו להתיר וטעם שכנגדו החולק עליו, והנני להשיבו דבר על ספיקתו ואציע מה שהעלתה מצודתי בעיון מעט בביאור שיטת רמב"ם וראב"ד: הנה הרמב"ם פ"ד מהלכ' יו"ט כ' א"מ את האש מן העצים וכו' כ"ז וכיוצא בו אסור ביו"ט שלא הותר ביו"ט אלא להבעיר מאש מצוי' אבל להוציא אש אסור שהרי אפשר להמציא אותה מבערב, וכ' הלח"מ דמשמע ליה לרמב"ם טעם זה דלא כמ"ש הראב"ד משום נולד מדקאמר משום דקמוליד ביו"ט, ביו"ט ללא צורך דהאי קאי ביו"ט ע"כ דרצה לומר בזה דמוליד ביו"ט מה שהיה אפשר לו מעיו"ט והו"ל כמכשירים שאפשר לעשותם מעיו"ט דאסור גם לר"י, ואני מצאתי לו ראי' לרמב"ם בירושלמי פ"ק דמגלה במתני' אין בין יו"ט לשבת וז"ל תני בשם ר"י אף מכשירי או"נ התירו, מה ביניהון ר"ח אמר לחדד ראשו של שפוד ביניהון, ר"ח ברי' דר"א הוציא אש מאבנים ביניהון עכ"ל, הרי מפורש דס"ל דהוצאת אש מאבנים הוא משום מלאכה והוא מכשירי או"נ ותלי' בפלוגתא דר"י ורבנן דמכשירים וכרמב"ם וצ"ע על הראב"ד, וצ"ל לראב"ד דמשמע ליה מלשון ש"ס דילן דקאמר משום מוליד ולא אמר משום מלאכה דמכשירי' דאפשר לעשות' הוא ש"מ דחולק על הירושלמי בטעמא דמלתא דאין מוציאי' ונקטי' כש"ס דילן, ורמב"ם בא לעשות שלום בין התלמודים ודייק לי' ג"כ קצת מלשון ש"ס דילן דקאמר מפני שמוליד ביו"ט דמשום מלאכה שאפשר לעשות מעיו"ט הוא כמ"ש הלח"מ הגם שלשון שמוליד לאו לישנא מעליא היא ומ"מ טוב לאחוז בטעמא דירושלמי: אלא דצ"ע לפי דס"ל לרמב"ם דהו"ל כמכשירים שאפשר לעשותם מאתמול וגם לר"י אסור ואיך תלה בירושלמי זה בפלוגתא דר"י ורבנן הא גם לר"י כל שאפשר מאתמול אסור, ובוודאי רחוק לומר דבהא פליגי ש"ס דילן עם הירושלמי אי מקרי זה אפשר לעשות מאתמול, דבאמת לולי שאמרה הרמב"ם לא היה פשוט לומר שזה מקרי אפשר כ"כ כמובן, ודייק הרמב"ם כן מלשון ש"ס דילן מדקאמר מוליד ביו"ט משמע משום דאפשר מאתמול וירושלמי ס"ל דאין זה בסוג אפשר כ"ז דחוק ורחוק וצ"ע: ואחר התבוננת מעט מצאתי מקום יישוב לקושי' זו, דבאמת הא דר' מודה במכשירים שאפשר מאתמול אינו מפורש בר"י, אלא ש"ס פ"ק דמגילה ובביצה כ"ח ע"ב מפרש כן לר"י דדרש ג"כ הוא ולא