כתב סופר אורח חיים קכז

הנר בב"הכנס דבכל יום מצוה להדליק ובכל יום מצוה הגם דלא בא מחמת יו"ט עצמו אלא מצות כ"י היא מ"מ לא דמי' לנדונ"ד כמובן וכן בחמץ שכ' המג"א סי' תמ"ו שכיון דמצוה לבער בע"פ לאו צ"ק הוא ביו"ט עיי"ש דביעור חמץ הוא מקיים בע"פ שוב ליכא מצוה בפסח ולאו מצות היום היא, וא"ש שיטת הרא"ש וטוש"ע כנ"ל, ועיי' תוס' ביצה י"ב דמותר להוציא קטן למולו משום מצוה גם דלאו י"ט קגרים אלא דבזמנו הוא: ואחרי דברים הדברים אלו נבוא לדון בנדון שלפנינו להדליק נר יא"צ ביו"ט לפי שנוהגים שלא להשתמש בו ומניחים אותו מן הצד דלא להשתמש בהו כמו נר של מצוה, לכאורה אפי' בליל יו"ט אסור להדליק דנר זה לאו לכבוד יו"ט הוא ולא לצורך יו"ט והוא ממש נר אבטלה דנקטינן לאסור משום דאמר ר"י לא תשרי, ואפשר במעמידו בחדר שאוכלים בו הגם שאין נוהגים להשתמש בנר זה, מ"מ מוסיף עוד אור בחדר ונהנה ממילא, ועיי' יש"ש דמייתי מג"א סי' תקי"ד ס"ק י"ב, וכששכח להדליק בלילה, או שכבה' ולחזור ולהדליקו ביום, נראה לפענ"ד להתיר ג"כ דנר יא"צ נ"ל מחשב מצוה מאחר שכבר נוהגים בו והוא לכבוד אבות ע"פ קרא נר אלקי' נשמת אדם, ועיי' ד"מ או"ח סי' תר"י בשם הכל בו, שהמנהג שכל א' מדליק בי"הכ לכפר על אביו ועל אמו וכ"כ בהג"ה רמ"א עיי"ש, ונראה שמנהג זה להדליק יא"צ נתייסד לתועלת נשמת האבות ויש בזה מצות כיבוד אב ואם, ואמת בתשובת מהרש"ל ססי' מ"ו דמייתי מג"א סי' ר"ס ס"ק י' משמע דליכא מצוה רק משום דכבר נהגו הוא כצורך גדול, ולכן מתיר בב"הכנס ע"י נכרי, מזה נראה קצת המצוה לית בי', ואינו מוכרח, ולפ"ז יש להתיר כמו נרות דב"הכנס דכתבנו כיון דמצות נר ב"הכנס מצוה דיומא הוא לא דמי לנדרים ונדבות, ה"ה נר יא"צ אם נחשבהו למצוה מצוה דיומא הוא דזמנה ביום שמתו בו אבותיו דוקא ושרי, ועוד נראה מדחשיב לי' תשובת מהרש"ל לצורך גדול כיון דהרגילו בו כ"כ וקפדו טובא דמתיר המהרש"ל להדליק בב"הש עי"נ, ועכשיו מקפידים בנר זה מאוד ממש יותר משארי מצות, אם לא יוכל להדליק נר זה ביו"ט כששכח להדליק מבעיו"ט או שכבה או ביו"ט אחר שבת או ביו"ט שני יהי' מצטער טובא על דבר זה, יש להתיר משום שמחת יו"ט, ויש בזה תרתי משום מצוה וגם שמחת יו"ט מתרי טעמא שכ' הרא"ש, כנלפענ"ד והא ר"י עצמו אמר לא תאסור דלא ברירא ליה לאיסורא לכן יש לסמוך על כל הנ"ל להתירא ומ"מ למעשה נ"ל יותר להדליקו בב"הכנס ואפי' אין שם אדם דמצוה בוודאי איכא ככל נר של ב"הכנס וכן הוריתי אז לפי שעה, הנלפענ"ד כתבתי בעזרת החונן דעת, הכ"ד אוה"נ דש"ת חותם באהבה. פ"ב ג' ט"ו מ"א תרכ"ב לפ"ק: הק' אברהם שמואל בנימין ב"הג מהרמ"ס זצ"ל: תשובה סו בענין שתי' טוטין (טאבאק) ביום טוב המג"א סי' תקי"ד כ' שדעתו לאסור כמו מוגמר שאינו שוה לכל נפש, ובתשוב' דרכי נועם סי' ט' האריך מאוד והעלה להתיר ועיקר טעמו דאינו דומה למוגמר דשתי' טוטין שוה לרוב בני אדם ובתר רוב אזלינן, ובק"נ ספ"ב דביצה מביא תשובה הנ"ל וחולק עליו שאין בכל דבריו ממש, ודוחהו בדברים בעלמא במח"כ, וראיתי בברכי יוסף סי' תקי"א אות ב' מביא הק"נ וכ' עליו והרואה יראה שאין דבריו מוכרחים כי הטאבאק הוא שוה לכל נפש משא"כ מוגמר, ומ"ש דהוא שוה לכל נפש עינינו רואות כמה בני אדם שאינם שותים טאבאק, וצ"ל כוונתו שאינו דומה למוגמר שאינו שוה לרוב, ועיי' ברכי יוסף סי' תקס"ז ועיי' פ"י שבת ל"ט ע"ב שהעלה מתוס' שם מדכ' דרחיצת כל הגוף אינו שוה לכל נפש הגם שהיו רגילים הרבה ברחיצה עד שאמרו שם ראו שאין הדבר עומד וכ' רש"י שאין הציבור יכולים לקבל מ"מ לא מקרי שוה לכל נפש, כ"ש עישון הטאבאק אדרבה כמה וכמה בני אדם מתרחקים ממנו דאינו שוה לכל נפש עיי"ש, והא ראי' זו בהעלם מתשובת דרכי נועם וק"נ וברכי יוסף דדוקא שוה לכל נפש בעינן ולא אזלינן בזה בתר רובא, מלבד זה תמה אני למה לא יכנסו למנין זה הנשים דאינם שותים טאבאק, ואם שנמנעים מחמת שאינם יכולים לסבול מחמת חולשא סוף כל סוף לא שוה לכל נפש, ובוודאי אין לדמות זה להא דאית' בשבת דנשים עם בפ"ע ומה דהוא תכשיט לאיש וכו': אמנם הפ"י בתר דהחזיק בעד המג"א דדומה למוגמר דלא שווה לכל נפש חתר כחא דהתיר' עפמ"ש תוס' לחלק בין זיע' לרחיצה דרחיצה משום תענוג הוא שאינו שוה לכל משא"כ זיע' שהוא לרפואה שוה לכל ועישון הטאבאק ג"כ לבריאת הגוף לעכל המזון ולתאוות המאכל וכיוצא בו א"כ אף שיש חושבין אותו לתענוג אטו משום שהוא נמי לתענוג מגרע גרע, ומשום שיש שאין רגילים בהם לא גרע מזיע' דוודאי כמה וכמה בני אדם דאין רגילים בכך אפ"ה שרי מדאוריית' לולי גזירת מרחץ אלו דבריו ז"ל, ומצאתי ראיתי במרדכי פ"ב דביצה שכ' מפורש יותר ממ"ש תוס' לחלק בין רחיצה לזיעה וז"ל דוקא להחם לצורך רחיצה דאינו שוה לכ"נ אבל זיעה דהוא לצורך בריאותו הוי שפיר שוה לכ"נ: והנה אם כי הדבר אמר בתוס' ובמרדכי, מ"מ טעמא בעי למה כל מה שהוא לרפואה ולבריאות מקרי שוה לכל נפש יותר ממה שהוא להנאת הגוף דבעי שיהי' כל נפש נהנה ממנו, ונ"ל להסביר דלא אזלינן אם דבר זה בעצמו נצרך ושוה לכל אלא על תכלית הענין, לכן כל דבר שהוא לרפואה ולבריאות, תכלית הדבר שוה לכל נפש, כי כ"א מבקש רפואה לעצמו ונהנה ברפואה אלא שיש סמים שונים המרפאים ומברין הגוף, לכן זיעה וכיוצא בו שהוא לבריאת הגוף שכ"א חפץ בו ונהנה שוה לכל נפש הוא משא"כ רחיצה שהוא לתענוג ויש שאינו נהנה מרחיצה כלל דומה למוגמר וכן כל כיוצא בו כנ"ל מילתא בטעמא לשבח: ויש לי ראי' לסברא זו ממתני' דביצה י"ב דב"ה מתיר להוציא לולב ושופר משום מתוך דמצות היום היא ויש בה צורך קצת ועיי' תוס' כתובות ז' ע"א, וצ"ע הלא נשים פטורות ממצות עשה שהז"ג ותק"ש ולולב אינו שווי' לכל נפש, משום דקיי"ל דנשים סומכים רשות ונהיגי נשי לשמוע שופר וליטול לולב הלא משו"ה לאו צ"ק הוא לדדהו דהא אסורי' להוציא ואפי' בספק אשה ס"ל לתוס' חולין פ' כסוי הדם דלאו צ"ק הוא, ועוד הא איכא עבדים דפטורים כאשה, וע"כ צריכים אנו לומר דאין אנו דנין על הענין בפרטות אלא על כללות הענין כי מי שמחוייב במצוה יש לו הנאה כשעושה המחוייב עליו ויצא ידי חובתו דמונחת אקרקפתא דילי' ואשה ג"כ במצוה שהוא מחוייבת נהנית כשיוצאת ידי חובתה והנאת שוה לכ"נ רק מצוה זו אשה אין מחוייבת בה ואלו היתה חייבת היתה נהנית גם היא לכן הנאת מצוה אפילו שהז"ג היא שוה לכל נפש כנ"ל, ומ"ש הכ"מ הלכ' חמץ דמצוה לא צ"ק היא דמצות לאו ליהנות ניתנו תמוה ממתני' דביצה ונצטערתי עליו מאז שוב מצאתי שכבר עמד בזה הפלא"ה כתובות ז' ע"א וצע"ג ויפה כ' פ"י בהיתר שתי' טאבאק דיש בו צורך לרפואה ובריאות לעכל המזון כששבע ביותר, או לגרור תאות המאכל או לעשות רפואה לעכל המזון כששבעים ביותר אלא שעושים רפואות אחרות והנאת רפואה והבריאות עצמו שווה לכל ואמת נכון הדבר: וראיתי בק"נ ביצה דכ' די"א שמעכל המזון גם משלשל א"כ עושים רפואה ביו"ט דאסור, ולא הבנתי דבריו הרי תוס' ומרדכי כתבו דזיעה כיון שהיא רפואה ובריאות מותר דשווה לכל נפש, וקשה הא רפואה גופ' אסורה, וע"כ הצ"ל או דאינה רפואה ממש רק לבריאות ולחזק, או כיון שגם עושים לתענוג אלא משום עונג לא הוי שוה לכל נפש רק משום שהוא לבריאות שוה הוא לכל נפש, וכיון שיש בו עונג לאותו שמזיע אין בו איסור משום רפואה ביו"ט שאין ניכר שעושה לרפואה כיון שיש בו תענוג ג"כ כמבואר בסי' שכ"ח סעיף ז' ומג"א כנ"ל פשוט: ומצאתי ראיתי אחרי רואי בחכמת אדם בנשמת אדם הלכת יו"ט כלל צ"ה סי' ב' בסופו שמביא המרדכי פ"ב דביצה דמחלק בין דבר שהוא לבריאות או לעונג והוא לא ראה במח"כ שכ"כ בתוס' שבת, והקשה מב"ק ק"ב ע"א מוציא אני את המלוגמא שאינו שוה לכל אדם משמע גם מה שהוא לרפואה בעינן שוה לכל אדם. ולדידי לק"מ ואפי' ריח קושי' אין כאן למעיין שם דמקשה למה ממעט מלאכה מלוגמא ומרבה מלאכת כביסה ולא איפכא, ומתרץ מרבה אני את הכביסה ששוה לכל אדם ומוציא אני את המלוגמא שאינו שוה לכל אדם, וכ' רש"י אינה צריכה אלא לחולים, וכיון שצריך למעט א' ולרבות א' מסתבר יותר לרבות כביסה ששוה וצריך לכל אדם בין לבריאים בין לחולים ומממט מלוגמא דאינו שוה לכל א' דא"צ רק לחולים ואינו שוה לכל אדם כמו כבוס, הגם דשוה הנאתו לכל נפש להתרפאות למי שצריך רפוא', מ"מ אינו דומה וממעטי' מלאכלה מלוגמ' וזילוף וקפוטיז' ולא מרבי' מלכם רק כביסה שדומה יותר לאוכל שיש בו צורך כמוהו והנך כולן ממעטי' מלאכלה והבן: והנה המג"א כ' בשם כנה"ג לאסור משום מכבה, כוונתו דבמכבה ל"א מתוך ועיי' פ"י ס"פ ב' דביצה דבכבוי לא אמרינן מתוך, ובתשובת דרכי נועם כ' די"א שיש בו משום מכבה וצווח ע"ז דאינו יודע מה כבוי שייך בזה אדרב' מבעיר הוא, ואם פוסק מלמצות בעוד שהטאבאק בוער באש אין בזה משום מכבה דנכבה מאליו, וכ' עוד שאינו רואה שום מכבה בזה רק לפעמים שצריך להדקו באצבעו כדי שיהי' ראוי' לשתיי', ובאותו הידוק אפשר שיבא לידי כיבוי מ"מ מפני זה לא יקרא מכבה ממש כי אינו מתכוין לכבות וגם פ"ר לא הוי דאפשר שלא יכבה וכל שא"מ ולא פ"ר מותר לגמרי, אלו דבריו ז"ל, ונכונים וברורים המה: שוב ראיתי בבינה לעתים על הלכ' יו"ט מהגאון פליתי ז"ל פ"ד הלכ' ו' דהוא מן המתירים ופשיט לי' ע"פ תוס' שבת הנ"ל דכל