כתב סופר אורח חיים קכה

בחבורה והבערה חייב אסרו כל המקלקלים משום לתא דמקלקל בחובל ומבעיר ואפי' בא"מ אסור דמ"ש ושפיר אמר למ"ד במקלקל בחבורה חייב אסור כאן מדרבנן הגם שא"מ ולר"י עצמו דס"ל כל המקלקלים פטורים ליכא טעם לאסור כל המקלקלים משום דמחליף בשוחט בשבת וכדומה ולהכי בא"מ מותר, וזה פרפרת נאה וסברא ישרה ועיי' היטב יצאתי מענין לענין באותו ענין דפלטתה קולמסי עט סופר כותבת הגסה, כתוב במגלת ספר, ומעכ"ת נ"י ישים עינו על דברינו יקרב ויבחר הכ"ד אוה"נ דש"ת. פ"ב יום ד' ח' תמוז דהאי שתא תרי"ז לפ"ק: הק' אברהם שמואל בנימין ב"הג מהרמ"ס זצ"ל: תשובה סה אלקי אביו בעזרו ה"ה י"נ תלמידי כבני הרב המאיר בתורתו ויראתו הנפלאה, וותיק מלא עתיק בעל פיפיות, עומד לתלפיות כש"ת מו"ה אליעזר זוסמאן סופר ני' רב בק"ק האלאש יע"א: יקרתך קבלתי ונפשך בשאלתך אם מותר להדליק נר יא"צ ביו"ט, ובזכרונך כי שאלה זו נשאלה לפנינו מ"א מאנשי עדתי כשהיית עוד בעיר מולדתך עומד ומשמש לפנינו, אבל שכוחה מלפניך מה שהוראתי אם להתיר או לאסור: ראיתי מע"י אצבעותיך ונזכרתי הלכה זו שהוריתי בה מאז והי' נחוץ אז לשעה ולא הי' פנאי לעיי' כ"כ ועכשיו הואיל ובא לידינו עיינתי במקור הדין יותר, הנה מקורו ברוך מן ירושלמי ביצה פ' ה' הלכה ב' ומובא בראש ביצה כ"ג ע"א סי' כ"ב וסוגי' ירושלמי צריך ביאור דתחלה אמר דנר של אבטלה מותר מדכתיב ביום השבת בשבת אי אתה מבעיר אבל ביו"ט אתה מבעיר ועיי' הה"מ פ"א מהלכ' י"ט מדכתב ביום השבת הא בשבת איירי וע"כ דאתי למעט יו"ט ועיין לח"מ, ועיי' מג"א תקי"ח ואח"כ תלה ירושלמי הא דנר של אבטלה בפלוגת' דב"ש וב"ה תמן ב"ש אוסרי' וב"ה מתירים וכ' המפרש פלוגת' דב"ש וב"ה היא במתני' דאין מוציאי' וכו' דפליגו במתוך, וצ"ל מאחר דמביא כבר ברייתא דהבערה מותר ביו"ט מדכתיב ביום השבת איך תלה אח"כ דבר זה בפלוגתא דב"ש וב"ה אי אמרינן מתוך בהוצאה, הא בהבערה קרא כתיב וע"כ דמודה ב"ש בהבערה ואידל"ל לב"ש הך דיוקא מקרא דביום השבת וכו' אבל ביו"ט אתה מבעיר א"כ לא תלי' בפלוגתא דמתוך בהוצאה אלא בדרשא דיום השבת ועוד מנ"ל לירושלמי באמת דל"ל לב"ש הך דרשא דביום השבת וצל"ע: והנלע"ד ליישב דלכאורה צ"ל מנ"ל דביו"ט אפי' של אבטלה שאין בו צורך כלל מותר, דלמא דוקא ביש בו צורך קצת ולשון הבריית' דמביאה ירושלמי כך ביום השבת וכו' אבל ביו"ט אתה מבעיר אי תימא בדברים שיש בהם או"נ הא כתיב אך אשר יאכל לכל נפש כי קיימינן בנר של אבטלה, נראה דאם הי' אפשר לומר דקרא אבל ביו"ט אתה מבעיר בדברים שיש בהם או"נ לא היו ילפינן יותר הגם דקרא סתמא כתיב תפסת מרובה לא תפסת ועיי' לח"מ פ"א מהלכ' יו"ט ולפ"ז קשה לכאורה מנ"נ שב אבטלה דלמא דוקא בדאיכא צורך קצת, אלא לב"ה לק"מ דהא ס"ל לב"ה מתוך בכל מלאכות, ומפרש אך אשר יאכל לכל נפש מלאכה שהיא מלאכ' או"נ מותר או כל דאיכא צ"ק בכלל מלאכת או"נ עיין מגיני שלמה ביצה י"ב ע"א, לדידי' ל"צ למעט הבערה ביו"ט בדאיכ' צ"ק וע"כ דאתי להתיר נר של אבטלה, אבל לב"ש דל"ל מתוך בהוצאה וה"ה בכל שארי מלאכות, ובהבערה כתיב קרא ביום השבת למעט יו"ט י"ל דוקא בדאיכ' צ"ק אבל נר של אבטלה מנ"ל דשרי, וזה כוונת ירושלמי דתלי' בפלוגת' דב"ש וב"ה ועיי' כי נכון הוא: אלא דצל"ע ממתני' כ"ב ע"ב לא יחם אדם חמין וכו' שכ' רש"י או"נ התיר הכתוב ולא להבעיר אור בשביל רחיצה והוא עכ"פ צורך קצת וחזינן לב"ש דאפי' בהבערה ואפי' בצורך קצת אוסר, וקשה הא כתיב ביום השבת וביו"ט רשאי להבעיר עכ"פ בצ"ק, אלא דבאמת צ"ע מנ"ל לרש"י משום מבעיר דלמא משום שמבשל המים, ומצאתי בצל"ח בסוגי' דמתוך בד"ה ואין עירוב הוצאה שהרגיש בזה וכ' דס"ל לרש"י דסתם חמין שמחממין לרחיצה אינן חמין כ"כ שהיד סולדת בהם ולכן כתב משום הבערה, וכן מצאתי בחי' אאמ"ו מאוה"ג זצ"ל לקמן כ"א במקומו, והוא הוסיף דס"ל לרש"י רישא דומי' דסיפא דאיירי מאיסור הבערה, ונ"ל להוסיף תוספת מרובה דקשי' לרש"י כדמספקא לש"ס האי מדורה מאן קתני לה ד"ה ושני לי' לב"ש בין הנאת כל גופו ובין הנאת אבר א' וכ' רש"י דהנאת כל גופו דמי' לאו"נ, הול"ל טפי ד"ה היא ודוקא בבישול ל"ל לב"ש מתוך וכן בהוצאה דליכא קרא אבל בהבערה אית לי' מתוך מקרא דביום השבת אבל ביו"ט אתה מבעיר ע"י מתוך שיש בו צ"ק, מזה הוכיח רש"י דפשיטא לש"ס דגם בהבערה ל"ל לב"ש מתוך מדפליג וס"ל דלא יחם חמין לרגליו דליכא משום בישול רק משום הבערה כנ"ל ועיי' : הנה לפירש"י דלא יחם חמין משום הבערה מוכח דל"ל לב"ש מתוך בהבערה, וגם לולי פירש"י מוכח עכ"פ מבריית' דל"ל לב"ש מתוך בהבערה, וקשה מה יענה לדרשא דביום השבת, וצ"ל דלית לי' דיוקא דיום השבת א"א מבעיר וב"ה אית לי' וזה דוחק במאי פליגו ועוד איך תלה הירושלמי הך דנר של בטלה בפלוגתא דב"ש וב"ה במתוך הא ב"ש ל"ל כלל הך דרשא דביום השבת למעט יו"ט: ומצאתי מקום יישוב לזה עפמ"ש הצל"ח י"ב ע"ב הא דמייתי ר"י דב"ש ל"ל מתוך בהבערה ממתני' דל"ל מתוך בהוצאה ולא מייתי טפי מהבערה עצמה דפליגי בלא יחם, וכ' דס"ל דב"ש ס"ל דרחיצת אבר אין שוה לכל נפש, ודבריו בנוים לפי שפירש"י במתני' כ"א משום איסור הבערה, ועדיין קשה למה לא מביא ר"י מהבערה גופי' דקתני בבריית' דב"ש אוסר לעשות מדורה, וצ"ל ג"כ די"ל טעמא דב"ש דמדורה להחם בו גופו אין שוה לכל נפש רק למצונן דבוודאי היכא דאיכא חולי מחמת קור מותר לכ"ע, ופליגו בשאפשר בלא"ה רק לתענוג והנאה כצ"ל, והא"ש די"ל דב"ש אית לי' מתוך בהבערה דאיכא צ"ק דשוה לכל נפש ועיי': אלא דקשה לי מהא דאמר ר"י י"ב ע"ב הבערה ובישול אינה משנה ואת"ל משנה ב"ש היא, ולמ"ש גם לב"ש בהבערה אית לי' מתוך ואי לאו דאמר ר"י בישול ג"כ אינה משנה היה מקום לומר דלית בזה צ"ק כקושי' תוס' שם דהא איסורא הוא, ולזה שפיר אמר הבערה אינה משנה דלב"ה בהבערה אפי' בלא צ"ק מותר מקרא דביום השבת כמ"ש ואם משנה ע"כ אתי' כב"ש ובהבערה ג"כ דוקא בדאיכא אלא מדאמר בישול אינה משנה עכצ"ל כמ"ש תוס' כיון דדעתו לאכול הוא צ"ק, א"כ קשה הבערה גם לב"ש לא א"ש דמודה בהבערה דאיכא צ"ק וצ"ע לכאורה: וי"ל משם ראיה לדברינו, דצ"ע על ר"י דאמר הבערה ובישול אינה משנה ואת"ל משנה וכ' רש"י אם יעידו תנאי דמשנה ב"ש היא, וצ"ל גם אם לא יעידו דמשנה מה לו לשבש הבריית' טוב יותר למוקמי כב"ש דלא כהלכת' מלשבש ולמחוק וזה דקדוק עצום, וי"ל ע"פ הנ"ל דס"ל לר"י דגם ב"ש מודה בהבערה דאמרי' מתוך בצ"ק ולכן גם כב"ש לא א"ש הבערה וע"כ צריך לשבש הבריית' משום הבערה, וכיון דע"כ משובשתא היא בקל לומר גם בישול אינה משנה למוקמי ברייתא כב"ה, ואומר ואת"ל משנה אם יעידו תנאי דנשנית כך אין לנו מנוס רק לומר ב"ש היא וצריך לומר כמו דל"ל מתוך בהוצאה כך ל"ל בהבערה וע"כ דלא דריש כלל דיוקא דביו' השבת אבל ביו"ט רשאי להבעיר, וכ"ז צ"ל את"ל משנה בוודאי, אבל כל שלא יעידו דכך נשנית הי' טוב לר"י לשבש הברייתא דס"ל לעצמו דבהבערה מדאיכא קרא אחרינא להתיר מיום השבת, גם לב"ש בצ"ק אית לי' מתוך ועיי' היטב: והרווחנו בדברינו ליישב דקדוק של הצל"ח דבבריית' קתני בישול והבערה ור"י מהפך ונקיט תחילה הבערה ואח"כ בישול גם פתח בתרתי וסיים בחדא לב"ש וב"ה מתוך בהבערה עיי' בו, ולמ"ש א"ש דמקדים הבערה והדר בישול דאינה משנה דלולי דקשי' לי' הבערה אפי' לב"ש לא ס"ד לומר אינה משנה דטפי עדיף לומר דב"ש היא אלא משום דקשי' לי' הבערה גם לב"ש כמ"ש וע"כ צ"ל הבערה אינה משנה שוב אמרינן גם בישול אינה משנה וכב"ה, ואמר את"ל משנה עכצ"ל דב"ש ל"ל מתוך גם בהבערה, ולב"ה בהבערה ג"כ מתוך ולכן סיים הכל לענין הבערה דזה העיקר שצריך לחדש ואת"ל משנה, וא"ש הכל עיי': ומצאנו בזה מקום יישוב לקושי' תוס' פסחים ה' ע"ב דמקשה מנ"ל לרבא דל"ל לר"ע מתוך הא בעי צ"ק ולמ"ש א"ש אי אית לי' מתוך מוכח מיום השבת דביום טוב אפילו בלא צ"ק מותר, וע"כ דל"ל מתוך ולא מוכח מביום השבת דביו"ט מותר כל דליכא צ"ק ויש להאריך עוד בסוגי' שם והבן: והנה דברינו אלו יוצדקו לשיטת ראשונים ולפי הפשוט דמלאכת הבערה היא כמו כל מלאכות דס"ל לב"ה מקרא דאך אשר יאכל לכל נפש דכל שיש צ"ק מותר, ממילא קרא דביום השבת אבל ביו"ט אתה מבעיר ע"כ אתי להתיר אפי' בלא צ"ק כמ"ש, אבל לשיטת הרמב"ם ע"פ שמפרשו הה"מ דס"ל דהבערה יצא מן הכלל דשאר מלאכות דאינה במאכל עצמו, לולי דאיכא קרא יתירא בהבערה דיום השבת, ולזה קשה מניין לנו בנר של אבטלה דלמא דוקא בדאיכא צ"ק כמו כל מלאכות דבעי צ"ק, וע"כ לנו לומר דשיטת רמב"ם כשיטת רש"י דלא בעי צ"ק מדאורייתא וכן ס"ל להה"מ בשיטת הרמב"ם, ולמ"ש מוכרחים אנו לומר כן לפי שיטתו ומוכח כן מירושלמי דיליף נר של אבטלה מקרא דביום השבת ועיין: ומה שהקשו על הה"מ דהא הרמב"ם כ' באופה מי"ט לחול או לנכרי אינו לוקה משום הואיל, ואל"ה הי' לוקה הא איכא מתוך לפמ"ש הר"ן ביישוב קוש' תוס' על רש"י דגרע עושה מלאכה לחול או לנכרי והקדש מאם עושה שלא לצורך כלל, וכ"כ במגיני שלמה ביתר ביאור עי"ש, א"ש הרמב"ם ג"כ, ולחנם נתלבטו כולם בקושי' זו, עיי"ש לח"מ ופ"ח ויתר אחרונים, ובזה א"ש לן מה דנתקשה בו בבינה