כתב סופר אורח חיים קכד

ביומא דאפי' בדרבנן ס"ל לר"י דשא"מ אסור וא"ש דאמר ר"א דראב"ש כאבוה דוקא ס"ל, הגם שהוא דרבנן, ומינה מדמקשה והא מודה ר"ש בפ"ר דאפי' בדרבנן אסור פ"ר לר"ש, חוץ בלא ניחא ליה דבמלאכ' דאורייתא אסור לר"ש רק מדרבנן, ובדרבנן שרי לגמרי, ולמ"ש תוס' סוכה ל"ג ע"ב ד"ה מודה ר"ש בסופו הגם דמלאכה שאצ"ל אסור הכא שרי משום מצוה, ליכא ראי' משם דבלא ניחא מתיר ר"ש בדרבנן די"ל משום מצוה שרי ר"ש בפ"ר דלא ניחא ליה דגם בדאורייתא הוא מדרבנן בלא ניחא ליה לכן מתיר לצורך מצוה בדרבנן: וי"ל דתליא זה בזה, רצוני לומר לשיטת רש"י יומא בדרבנן לר"י דשא"מ מותר ה"ה לר"ש בפ"ר, ולתוס' דלר"י דשא"מ אפי' בדרבנן אסור, גם לרש"י פ"ר אסור בדרבנן ויש להאריך עד"פ בזה: ועיי' תוס' פסחים כ"ה ע"ב ד"ה דלא אפשר כ' דאין לומר דבגרירה מתיר ר"ש בפ"ר משום שהוא דרבנן וכו' משמע דס"ל דבדרבנן שרי ר"ש פ"ר, וזה סותר למ"ש בשבת ויומא הנ"ל, ומג"א סי' שמ"ב הרגיש בזה ונדחק דכ' בדרך ואין לומר היינו אפי' תימא כן עדיי' קשה מדמייתי עלה מידי דאורייתא, ובמחכ"ת בחנם נדחק דכוונת תוס' שם בדרבנן כי האי דלא ניחא ליה דאינו רק מדרבנן בדאורייתא, ובדרבנן מותר, ועולה בקנה א' עם מ"ש בשבת ויומא דתקון הדס רק מדרבנן ובלא ניחא ולא נהנה מותר בדרבנן, ותימה על המג"א: והנה המג"א הקשה על התה"ד מש"ס ערוך ביצה ל"ו ע"א דמקשה ולר"ש מי ניחא הא פ"ר הוא, ושם ליכא רק איסור דרבנן כל שאין במינו נצוד, קושי' זו א"צ לפנים דבשבת מ"ג ע"א לא מקשה דפ"ר הוא, ובסוגי' דביצה הרבה מן הראשונים דלא גרסו שם פ"ר הוא, ועיי' מהרש"א שם דתוס' ע"כ לא גרס כן ואין מן התימה דגם התה"ד לא הי' לו גרס' זו וכן המרדכי דמביא התה"ד ראי' ממנו: ויש להקשות קצת אם לא ה' לו הגרסא בביצה כמו שהיא לפנינו, הו"ל להביא ראי' מדלא הקשה ולר"ש מי ניחא דבדרבנן ליכא משום פ"ר, ויש לדחות, אלא גם לפי גרסא שלפנינו י"ל דאין ראי' משם לפמ"ש הב"י ס' שי"ד דיש לדחות הבעה"ת דשאני דבורים במינם נצוד, וכ' הצל"ח שם דפי' הקמ"ל הוא דקמ"ל דדבורים במינם ניצוד, והוא דאורייתא, ולפ"ז א"ש דמקשה ולר"ש מי ניחא דפ"ר הוא דפשיטא ליה דבמינם ניצוד ובשבת לא מקשה ולר"ש מי ניחא אפשר משום די"ל ובתר דמקשה לר"י הא דשא"מ אסור ומתרץ אימא ובלבד שלא יעשה מצודה וצ"ל דקמ"ל דאין במינו ניצוד קמ"ל דבמינו ניצוד ברייתא דוקא כר"י וא"ש: אלא דיש להקשות על פי' הצל"ח דקמ"ל דיש במינו ניצוד הא לא הוי במינו ניצוד הוי שרי לר"י, וזה דלא כתוס' יומא דהרבו בראיות דאפי' בדרבנן דשא"מ אסור לר"י, והא כל שאין במינו ניצוד מדרבנן אסור לכ"ע, והא דקאמר ה"א כל שאין במינו ניצוד מותר, הגם דלית מאן דפליג דמדרבנן מיהת אסור, צ"ל דמ"מ רבותא איכא דה"א דמותר לגמרי, ויותר י"ל דה"א באין במ"נ ס"ד דמותר באין מתכוין דלא אסור בא"מ רק בדאורייתא ולא בדרבנן קמ"ל לפי הפשוט דגם בדרבנן ס"ל א"מ אסור, ולרש"י דס"ל דא"מ בדרבנן מותר לר"י ג"כ א"ש לפי מה שמתרץ במגיני שלמה בשבת מ"ג שיטת רש"י ביומא דכוונתו בלא אפשר ולא קמכוין שרי בדרבנן עיי"ש ובפ"י, א"כ הכא אפשר שלא יכסה כל החלונות ואסור א"מ אפי' בדרבנן, וכ"ז לפי מי' הפשוט אבל למ"ש הצל"ח דב"י מפרש הקמ"ל דבמינו ניצוד הוא הא שלא במינו ניצוד באמת מותר לר"י וזה אינו דגם בדרבנן באפשר גם לרש"י דשא"מ אסור, ולומר דר"י ס"ל דשא"במ ניצוד גם מדרבנן מותר דלא כר"מ ולא כרבנן בוודאי אין לומר דג' מחלוקת בדבר ומה לנו להדר למוקמי ברייתא כר"י ולדחוק בכל זה, לכן הטוב טוב יותר מ"ש השעה"מ ביישוב הב"י דעד דלא אסיק דדבורים אין במינם ניצוד ס"ל דבמינם ניצוד, ולכן מקשה ולר"ש מי ניחא הא פ"ר הוא דמלאכה דאורייתא היא, וכד אסיק דאין במינם ניצוד גם כר"ש אתי' אלא דמהדר למוקמי כר"י עיי' בו והוא ישוב נכון יותר, וא"ש דינו של התה"ד: והנה החילוק שכ' הב' בין דבורים דבמינם ניצוד ובין זבובים, כ' השעה"מ הגם דבאמבמ"כ אסור מדרבנן ס"ל כתה"ד דפ"ר בדרבנן מותר, ולפע"ד דאין מזה ראי' די"ל דס"ל בזבובים שאבמ"נ וליכא רק צידה דרבנן, וגם לא ניחא ליה בוודאי בזבובים דגם בדאורייתא פ"ר דלא ניחא ליה רק מדרבנן אסור ובדרבנן שרי לגמרי כמ"ש תוס' שבת ויומא, והא דהוצרך הב"י לומר דדבורים במינם ניצוד, ולא כ' דדבורים ניחא ליה וגם בדרבנן פ"ר אסור י"ל דס"ל כב"ח שהביא השעה"מ דכ' ביישוב הטור דס"ל דדבורים ניחא ליה יותר שלא יהיו נצודים עיי"ש ולכן הוצרך הב"י לומר דדבורים במינם ניצוד ופ"ר אסור מדרבנן הגם דלא ניחא ליה, ואין מן הב"י ראי' דס"ל כתה"ד אלא בתוס' וכן משמע דהו"ל לכתוב מלתא בטעמא חידוש דין זה דבדרבנן פ"ר מותר ואין זה פשוט ולא נזכר בראשונים וע"כ דכוונתו כמ"ש בלא ניחא ליה מותר פ"ר בדרבנן וזה מבואר בתוס' בדוכתא טובא ומלתא דמתאמרה בתוס' לא הוצרך להאריך בו כנ"ל: ולולי דמסתפינא הי' נ"ל בכוונת הב"י דס"ל דאיסור צידה מדרבנן בדבר שאב"מ ניצוד הוא משום דהוא אחשבי' לצידה וצד אותה, ומדאורייתא בטלה דעתו ולא תליא ברצונו רק במנהיג העולם ומדרבנן אסרו כיון שמחשב דבר זה לצודו, וכ"ז כשמכוין לצוד ומחשבתו ומעשיו מחשב ליה צידה שאסרו רבנן, אבל כשאינו מתכוין ואפי' פ"ר כיון שסוף כ"ס אינו מכוין לכך ולא חשבה לצידה זו לא אסרו רבנן, הגם דבכ"מ גם באיסור שאסרו רבנן פ"ר אסור ולר"י א"מ בלי פ"ר כאן שאני מטעם שכתבנו כנ"ל מסברא נכונה וישרה: אלא דקשה לפ"ז הא דאמר ר"י ובלבד שלא יתכוין או דלא יעשנו מצודה, כיון שא"מ והם שאב"מ ניצוד מותר גם לר"י גם כשיעשנו מצודה כמ"ש, וצריכים אנו ע"כ לתי' הצל"ח דב"י מפרש קמ"ל דבמינו ניצוד הוא, ודחינו דבריו דמשמע אם הי' אב"מ ניצוד הי' מותר לעשות מצודה לר"י והא ס"ל דבר שא"מ אסור גם בדרבנן, אבל למ"ש עכשיו דבאבמ"נ לא אסרו רבנן בשא"מ א"ש תי' הצל"ח וא"ש דברינו ועיי': ואפשר למצוא מקום יישוב עפ"י דברינו למ"ש הטור דגם בדבורים קתני ובלבד שלא יתכוין, הא אינו מכוין מותר והקשה הב"י הא מקשה ולר"ש מי ניחא פ"ר הוא, ובשעה"מ יצא ליישב דטור לא גרס קושי' זו לר"ש כבש"ס שבת וס"ל פ"ר בדרבנן מותר ושוב דחה יישוב זה דאין מן היישוב לשיטת הטור דס"ל דפ"ר אפי' בדרבנן ולא ניחא ליה אסור, ולפמ"ש י"ל דטור ס"ל באב"מ ניצוד פ"ר מותר בדרבנן כיון דלא כיוון לכך לא אחשבי' לצידה זו ולא אסרו רבנן כה"ג רק במכוין כעין שכתבנו בכוונת הב"י, אלא דלב"י א"ש דברינו דכ' דדבורים במינו ניצוד אבל הטור לא כ' מזה כלום וכל כי האי הו"ל לפרש דדבורים במ"נ, וגם הלא דייק מדקתני ובלבד שלא יתכוין הא א"מ שרי, ואי ס"ל כמ"ש א"כ למה לר"י לא יעשנו מצודה כיון שאינו מכוין, וי"ל דס"ל לר"י דדשא"מ אסור, גם באין במ"נ עכ"פ בפ"ר אסור, ולר"ש דדשא"מ מותר ופ"ר אסור נחית חד דרגא בשאבמ"נ מותר הגם דבכ"מ אסור אפי' בדרבנן כ"כ האי לא אסרו משום דלא אחשבי' למלאכה זו ולאו פ"ר הוא כ"כ, ועפ"ז מיושבים דברי הטור, כנ"ל לחומר הנושא, בעזרת אומר ועושה: ומדי דברי בסברא הנ"ל, ומע"כ לומד ברבים כתובות ה' ע"ב אציע פה מחידושי כתובות שם מ"ש תוס' דבמקלקל דפטור אבל אסור דלא אסר ר"י בא"מ, וכ' הפ"י דתוס' לטעמייהו ביומא דדשא"מ בשבת לר"י דרבנן משום דמלאכת מחשבת דוקא אסרה תורה בשבת, ובמקלקל הוי תרתי דרבנן כל כי האי לא אסרו, וכ' אבל לרש"י דס"ל ביומא דשא"מ לר"י בשבת מדאורייתא אין טעם למה במקלקל מותר, וצ"ל משום מצוה התירו: הנה מ"ש דלרש"י אין לומר רק משום מצוה התירו לא נ"ל מדכ' רש"י בל"ב ד"ה הלכה כר"י במקלקל ומותר דכי אמר ר"י שדבר שא"מ אסור במתקן אבל במקלקל לא אמר הרי כ' מפורש דבמקלקל לא אסר דשא"מ ולא משום דלגבי מצוה לא אסרו, גם לתוס' יש לפקפק דהא ס"ל בכל איסורי דרבנן דשא"מ אסור וזו שיטתם ביומא שם, ולרש"י י"ל לכן במקלקל מותר כמו בכל דרבנן דס"ל לר"י לרש"י יומא דמותר ה"ה במקלקל דפטור אבל אסור, ועיי' במגיני שלמה בשבת מ"ג לפי יישובו קושית תוס' על רש"י לא א"ש כאן כ"כ: והעלתי דהסברת הדבר כך הוא, די"ל מה דאסרו מקלקל לא אטו מתקן, דמקלקל במתקן לא מחליף ולא יטעו בו, אלא דגזרו מקלקל דמותר אטו מקלקל דאסור הגם דלר"י כל המקלקלים אפי' דחובל ומבעיר פטור, נ"ל לפמ"ש תוס' שבת ק"ו וחולין ח' הא דשוחט בשבת חייב ולענין שוחט בסכין של ע"ז נחשב מקלקל ולא נהנה דשאני שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה וכיון שהוא חפץ ורוצה בתיקון שיש בו הגם שקלקולו רבה על תקונו אסור דמלאכת מחשבת אסרה תורה עיי"ש, ונראה דוקא בשמכוין לכך, אבל אינו מכוין גם פ"ר מותר כיון שבעצם הדבר מקלקל הוא ומחשבתו משוי' ליה מלאכה, וכ"ז כשמכוין ורוצה בכך כנ"ל ברור: ואומר הא דאסרו כל מקלקלים משום שחיטה וכדומה שקלקולו רבה על תקונו ומחשיב מקלקל בכל דבר רק בשבת בשיש תקון לפי דעתו אסור, במקלקל כזה ומחליף מקלקל גמור ולכן אסרו כל המקלקלין מדרבנן כנ"ל: והא"ש דוקא במתכוין אסרו משום מקלקל דשחיטה וכדומה, אבל בלא מתכוין דגם מקלקל שאסור מדאורייתא לא אסור בא"מ ולמה להו לאסור בא"מ במקלקל גמור, וא"ש נכון בכוונת התוס', וא"ש גם לרש"י דשא"מ דאורייתא לר"י אבל במקלקל מותר לא משום קולא דאינו מתכוין, אלא משום דבא"מ ליכא למגזר בקלקול כמ"ש, והא דלא כ' רש"י כן רק בלשון ב' ולא בל"ק יישבתי בחדושי ושם בארה: ומצאתי בזה יישוב לחד גרסא דמביא רש"י דגרסא בל"ק ג"כ ואת"ל מקלקל הוא ורש"י מחקה דהא ר"ש לא פליג רק בחבורה אבל בשאר מקלקלי' פטורים לכ"ע, ולמ"ש י"ל דמאן דס"ל