כתב סופר אורח חיים קכב

תשובה סב אלקי אביו בעזרו, ה"ה י"נ תלמידי הרב הותיק חרוץ בע"פ המאוה"ג כש"ת מו"ה אלעזר פאשקוס נ"י אבדק"ק גאלאנטהא יע"א: יקרתו קבלתי ומה שהקשה על ר"ת שבתוס' כתובות ה' ע"ב ד"ה לדם הוא צריך דליכא רק איסור דרבנן דהיא מלאכה שא"צ לגופה, מש"ס שם ז' ע"א הירה ר"י בצידון אסור לבעול בתחלה בשבת ומי איכא הוראה לאיסור כ' רש"י משום דכל אדם רשאי להחמיר והאוסר אין זה סמיכת דברים שאפי' מן הספק שאין הלכה ברורה לו הוא בא ואוסר וכו' ולר"ת דלית בזה רק איסור דרבנן שפיר אמר הורה דכל ספיקא דרבנן לקולא ולולי שסמך על שמועתו לא הי' מחמיר אלו דבריך, ולדידי לק"מ הגם דספק דרבנן להקל מי לא שרי להחמיר ואפי' במקום פסידא, ונראה דהמחמיר בספק דרבנן תבוא עליו ברכה, ובדשיל"מ בדרבנן ספיקו אסור, חזינן דלא אמרו ספיקא דרבנן לקולא רק במקום פסידא, והיכא דאפשר בהיתר בלי טורח ופסידא אזלו בספיקא דידהו לחומרא, ומי שמחמיר על עצמו ואינו חש לטרדה ופסידא פשיטא שטוב עשה ותבוא עליו ברכה, וכ"ש לשיטת הרמב"ם דכל דרבנן כדאורייתא מלא תסור, וידוע קוש' הרמב"ן עליו ממה דאזלינן בספק דרבנן לקולא, וידוע מה שמתרצים דרבנן נתנו רשות להקל באיסור דרבנן ומעיקרא לא אסרו בספק ומובן יותר הא דאסרו ספק בדשיל"מ באיסור דידהו כיון שאפשר בלא"ה העמידו על הדין שספק איסור דידהו אסור, ובוודאי מי שמחמיר על עצמו בכל ספק איסור דידהו דעשה הטוב והישר: ושפיר מקשה ומי איכא הוראה לאיסור ואפי' בדרבנן דראוי להחמיר, וכ"ש בדאורייתא דספק להחמיר ואין לו רשות להקל, ונ"ל דמשו"ה דייק רש"י וכ' דכל אדם רשאי להחמיר, וצ"ל למה כ' שרשאי הא צריך להחמיר מספק או מדאורייתא או מדרבנן ואיך כ' שרשאי, נ"ל דרש"י אזיל בשיטת ר"ת הנ"ל ומשו"ה כ' דבדרבנן עכ"פ רשאי להחמיר והאוסר אין סמיכת דברים כנ"ל: אלא דק"ל ניהי דרשאי וראוי' להחמיר בשלו ולעצמו, אבל לאחרים מי שרי להחמיר מס' בדרבנן, וכ"ש כשיש פסידא ועיי' ירושלמי דתרומות פ"ה כשם שאסור לטהר את הטמא כך אסור לטמא את הטהור היינו שלא לטרוח בדין ולטמא עיי' מפרש שם, והאוסר לאחרים שאין רשאי לעשות כן מספיקא בדרבנן, דספיקו להקל, ודאי הוראה היא זו: לכן נ"ל בכוונת רש"י מ"ש דכל אדם רשאי להחמיר וכ' ומוסיף דברים והולך ומפרש שאפ' מן הספק שאין הלכה ברורה לו הוא בא ואוסר, רצה לומר כל אדם דלאו בר סמכא הוא כי התכוין שמעתו או מסברתו נכונה ואינו סומך על סברתו כיון שדעתו נוטה להחמיר הגם דלא ברירא ליה דסברתו נכונה ושמועתו מכוונת כיון דנראה לו להחמיר גם לאחרים ואין זה סמיכת דברים, משא"כ להתיר סומך על סברתו ועל שמועתו מקרי הוראה מוחלטת שברור לו שכן הוא דמצד שדעתו נוטה להתיר אינו רשאי להתיר, ואפי' בדרבנן רשאי להחמיר, כיון שדעתו נוטה להחמיר ולאסור, ואפשר כוונתו שאינו צריך לומר לשואל שאין ברור לו ואפשר אחר ימצא כחא דהתירא ועדיי' צע"ק: ועי' רש"י ביצה ב' ע"ב ד"ה כחא דהתירא עדיף וכו' שכ' אבל כח האוסרים אינו ראי' שהכל יכולין להחמיר אפי' בדרבנן בדבר המותר, מ"ש שהכל יכולים להחמיר משא"כ להתיר אין הכל יכולים להתיר ולסמוך על שמועתו לולי שברור לו והוא בר סמכא, אבל לאסור כל מי שדעתו נוטה לאסור יכול לאסור, אבל מ"ש אפי' בדבר המותר, לא הבנתי מי שרי לאסור לאחרים המותר, וצ"ל דכוונתו דלהתיר האסור גם אם סברתו נוטה להתיר אם קמי שמיא ג' דאסור הוא הכשיל באיסור דאוריית' או דרבנן, אבל להחמיר ולאסור המותר עפ"י סברתו גם אם טעה לא נכשל והכשיל באיסור דאפי' אוסר המותר אינו מכשיל על ידו רק שאין רשאי לאסור המותר בידוע שהוא מותר בוודאי והבן: ועיי' צל"ח ביצה שם שמחזיק בדבריו שהי' נ"ל מאז דדוקא בדאורייתא כחא דהתירא עדיף אבל בדרבנן כחא דאיסורא עדיף דהא מספיקא אזלינן להקל וכח האוסרים עדיפא ובמוקצה ונולד שאני דחמיר כמ"ש התוס' יו"ט או משום דשיל"מ ספיקו להחמיר וסברתו נכונה הגם שכתבנו דגם בדרבנן כל שדעתו נוטה להחמיר מחוייב להחמיר ורשאי לסמוך על שמועתו וסברתו להחמיר לאחרים, מ"מ בוודאי כחא דהתירו לא עדיפא כיון דמספק השקול מותר מכ"ש שיוכל לסמוך על שמועתו להקל, ואין נראה כח המתיר יותר מכח האוסר עפ"י סברא דידי' : אלא דבמחכ"ת הי' נעלם ממנו לפי שעה ש"ס ערוך ברכות ס' ע"א דמבואר שם לענין ברכה דרבנן כחא דהתירא עדיף אלא טעמא דמילא לא ידענא, וממ"ש רש"י כאן וממתיק הענין במתק לשונו עדיי' אין מובן היטב למה בדרבנן כחא דהתירא עדיף וצ"ע : ועיי' פסחים פ"ב ע' ברשב"ם שכ' אע"ג דכחא דהתירא שלא לברך עדיף כיון דאיכא סברת חוץ דלא יברך כחא דמחמיר עדיף ובמהרש"ל כ' ואני אומר דלברך התירא הוא דמברך לבטלה, ושלא לברך אינו קולא דברכות אין מעכבות והוא תמוה מש"ס דברכות הנ"ל דמבואר דלברך כחא דאיסורא הוא ושלא לברך כחא דהתירא, ועיי' מהרש"א פסחים דדחה דברי מהרש"ל וכ' ואני אומר שלא לברך וליהנות בלא ברכה כחא דהתירא הוא, וצ"ל הא לברך ג"כ התירא הוא שלא לברך לבטלה, צ"ל כמ"ש תוס' ר"ה ל"ג ע"א ד"ה הא ר"י וכו' דכל המברך גם אם הוא שלא לצורך ליכא משום לא תשא עיי"ש, וגם על המרש"א תמוה דכ' שלא לברך כחא דהתירא הוא משום שנהנה מן העוה"ז בלא ברכה, הא לולי זה שלא לברך הוי כחא דאיסורא, והא בברכות שם בברכת שהחיינו איירי אם מחוייב ומאן דפוטר הוא כחא דתתירא הגם שאם אינו מברך אינו אסור וכ"ש ברכת שהחיינו רשות וכ"ז צע"ג: ומדי דברי בענין זה אציע פה קושי' עצומה א' שראיתי בחי' אבא מאוה"ג זצ"ל ונמטי ליה משמי' דזקני מ"ו מאוה"ג מהרע"א זצ"ל והיא בגיטין מ"א ע"ב כחא דהתירא עדיף ליה לפמ"ש רש"י ביצה דהמתיר מתיישב הרבה קודם שיתיר לעלמא משא"כ המחמיר בנקל להחמיר מספק, והא התם לא שייך כן אדרב' לרבי למשנה אחרונה כופי' רבו לשחררו ולרבנן מקילי' ומתירים בשפחה, ותי' אבא מאוה"ג לרבי איכא התירא דמוציאים עבד מיד רבו המוחזק בו משא"כ לרבנן היכא דקאי תקנום והדר כ' דלא ניחא ליה בתירוץ זה, דעכ"פ לרבנן מתירים איסורו של עבד הלז ולא יתירו רק אחר התבוננת ולא מספיקא א"כ מה כחו דרבי עדיפא והניח בצ"ע: והנה מה דפשיטא ליה דהאדון מוחזק בעבד וכ' דאיכא משו"ה קולא לרבי דמוציא העבד מיד רבו המוחזק בו, עיי' קצה"ח סי' רמ"א אות ג' דס"ל למהרי"ק דעבד מוחזק בעצמו, א"כ נהפוך הוא לרבנן אלולי דוודאי וברירא להו דלא קנה לא הי' צריך העבד לעבוד מספק דמוחזק בעצמו, ולרבי לא מוכח דס"ל בבירור קנה דאם גם לא ברירא ליה לא צריך לעבוד דמוחזק בעצמו ואין מפסידין אותו כלום ע"י כפייה זו, אלא דקצה"ח דחה ראיית מהרי"ק דמביא מתוס' וחולק על המהרי"ק דהאדון מוחזק הוא ולזה א"ש כהנ"ל: ומה שדחה אבא דברי עצמו דהא לרבנן איכא כחא דהתירא דמותר בשפחה ומה עדיפותא דרבי לדידי' אסור בשפחה מחומרא נ"ל דכחא דממונא עדיפא דהא אזלינן באיסורא בתר רוב ולא בממון וכחא דהתירא דמפסידי' לרבו וכופי' לשחררו ומוציאים ממנו את שלו עדיפא מכחא דהתירא דרבנן להתירו בשפחה, אלא דיש לדחות בלא"ה תי' זה כיון דאסור לרבי בשפחה ובב"ח דילמא קנה ומספק אסור בשפחה וכיון שאסור לבטל מפ"ו בדין ומוודאי כופין אותו לשחררו משום מצות פ"ו הגם דרק מספק אסור בשפחה מ"מ הוי ליה ודאי לענין לכוף אותו לשחרר כלו, אלא די"ל דאצ"ל דיש כחא להתירא בהפקעת ממון משום כפייה למשנה אחרונה אלא משום הא גופא בשחרר חציו דקנה עצמו בחצי ומשום ספק לא הי' ס"ל לרבי דקנה להוציא מרבו המוחזק בו לולי דס"ל לרבי דוודאי קנה, ורבי ס"ל דקנה גם היכא דאין כופין כגון עבד של קטן דלאו בר כפייה הוא וכן בשפחה דליכא כפייה וכדומה גווני טובא דאין כופין עיי' טורי אבן ריש חגיגה, ואין לדחות לענין ממון הגם דלא קנה כיון שהוא שחרר חציו שסבר דמקני שחרור לחציו מופקר חציו הגם דלא מקני לענין איסור הא ליתא דלא רצה להפקיר חציו רק לעשות חציו ב"ח ואם טעות הוא בידו, הרי הוא שלו כבתחלה ועיי' וכ"ז לא יועיל לנו לשיטת מהרי"ק דס"ל דעבד מוחזק בעצמו, וכן נ"ל שהיא ע"כ שיטת הרמ"ה שברא"ש גיטין מ' ע"א דוקא לענין ממון שלא יתעבד אזלינן בתר אומדנא ולא לענין קדושין, וצ"ל הא להפקיע ממון חמירא טובא מאיסור, ואיך ס"ל לרמ"ה ההיפוך וצ"ע, מזה נ"ל דס"ל כמהרי"ק דעבד מוחזק בעצמו, ובחי' לגיטין הארכתי בזה ואכ"מ, וקשה הא ליכא כחא דהתירא לרבי, ולרבנן איכא כחא דהתירא בתרתי בממון דמוציאים מע"י דעבד שיהי' לרבו וכן לענין איסור דמותר בשפחה: ויש לי מקום יישוב קצת בשנאמר לרבי איכא כחא דהתירא למשנה אחרונה דכופין רבו ועובר בלעולם בהם תעבודו וכ' תוס' דאומרים לו לרבו חטא באיסור זוטא כדי שיזכה העבד במצוה רבה דפ"ו, ולדסוברים בעבד ליכא פו"ר ולא לשבת כמו אשה דלא כרבינו יצחק שבתוס' מ"א ע"ב ד"ה לא לתוהו בראה ואין כאן מקום לכפות רבו רק משום חב"ח שבו ואם ה' רבי מסופק אם קנה אין אומרים לרבו חטא ודאי בשביל ספק שמא ב"ח ובטל ממצוה שמחוייב בה ב"ח וע"כ דס"ל לרבי דוודאי חצי ב"ח הוא ואומרים לו חטא בשביל ודאי מצוה של חציו ב"ח ואיכא כחא דהתירא לרבי כן י"ל, אלא דעדיין קשה ניהי דלרבי יש כחא דהתירא באיסורא, מ"מ גם לרבנן יש כחא דהתירא דמותר בשפחה ומאי אולמא דרבי, ויש מזה ראי' לרמב"ם דס"ל דישראל בשפחה אסור רק מדרבנן ואיכא יותר כחא דהתירא לרבי דאיכא איסור דאורייתא דלעולם בהם תעבודו, משא"כ לרבנן איכא רק כחא דהתירא