כתב סופר אורח חיים קכ

אלא מפני תקון העולם, הול"ל מפני שיקיים לשבת, ולמ"ש א"ש דמשום שיקיים המצוה לא היו כופין דאנוס הוא אלא מפני תקון העולם וכמ"ש: נ"ל דהא דאין כופין משום שהוא אנוס היינו משום שהאדון עובר באיסור דלב"ת ולהחב"ח אין לו עבירה רק שלא קיים המצוה ל"א חטא, אבל אי ליכא איסור בשחרור בוודאי היו כופין לאדון גם משום מצות פ"ו לחוד אע"ג דאנוס הוא מ"מ סוף כ"ס מנוע הוא מלעשות מצוה זו המוטלת עליו, ויש לי ראי' מכרחת לזה מכח קושי' אחת עצומה שהקשה בטורי אבן ריש חגיגה על מ"ש תוס' דלמכור עצמו לע"ע א"א שמשוחרר א"א למכור עצמו דושב אל משפחתו כתיב, והקשה מש"ס יבמות צ"ט כהנת שנתערב ולדה בולד שפחתה דמסיק רבא התם דכופין לשחרר זה את זה משום לישא שפחה א"י לישא ב"ח א"י והא אפשר שימכור כ"א עצמו לע"ע ממ"נ אם הוא עבד מותר בשפחה מצד עבדות ואם הוא ב"ח הא נמכר לע"ע דשב אל משפחתו קרינן ביה, ועיי' צל"ח פסחים פ"ח ע"ב שמביא קושי' זו על שמו, ומ"ש הטו"א כיון שא' ישראל ודאי צריך לקיים פ"ו אין לו מובן הא משום פ"ו אין כופין כמ"ש תוס' והנ"ל דהא פשיטא דא"א לשום א' מהם לעבוד בחבירו מספק שמא הוא בן כהנת, ואפי' תימא בספק עבד דהאדון מוחזק וצריך לעבוד מספק עיי' קצה"ח סי' רמ"א שחולק על המהרי"ק דס"ל דעבד מוחזק בעצמו ודחה ראייתו מתוס' והיינו דתוס' איירי בשיש ספק אם הי' עבדו של שני, ושל ראשון בוודאי אינו ממ"נ עיי"ש, והכא דנפל ספק משעת לידה מי של שפחה כל א' מוחזק בעצמו וא"צ לעבוד מספק וכיון שא"א לו לעבוד מספק ליכא משום לעולם ב"ת וליכא איסור בשחרור כמ"ש תוס' גיטין ל"ח ע"א ד"ה המשחרר עבדו, ועיי' גיטין מ"ב ע"ב, הכי השתא אי אתא אליה' ואמר בחד מנייהו דעבד הוא קנין כספו קרינן ביה, היינו דמשו"ה אוכל בתרומה הגם דאינו משועבד ליה מספק מ"מ קנין כספו קרינן ביה כשיבוא אליה' ואוכל בתרומה ממנ"פ או שהוא כהן או שהוא קנין כספו של כהן, אבל משו"ה ליכא איסור לשחררו, כיון דאם יבוא אליה' ויאמר וכו' כיון דעדיי' לא בא לברר דבר זה סוף כ"ס אסור לשעבד בו וליכא משום לב"ת כלל כנ"ל פשוט: ולק"מ קושית הטורי אבן דהא דלא כפינן משום פ"ו דאנוס הוא היינו דאין כופין שיעשה רבו עבירה כדי שיקיים העבד המצו' כיון שאנוס הוא ואין עבירה בא על ידו שלא קיים, וכדי שיהי' יכול לקיים מצות פ"ו לעשות נ"ר ליוצרו ולקבל שכר משו"ה אין כופין לעשות עבירה, אבל בהנהו ולדות שנתערבו דליכא עבירה כלל בשחרור בוודאי כופין כדי שיהי' יכול לקיים מצות פ"ו ולקבל שכר כנ"ל והוא יישוב נכון, ועוד י"ל בדרך קצרה אפשר אפי' הי' עבירה בשחרור זה מ"מ כופין כל א', כיון שכ"א מצווה בפ"ו אם עבד ג"כ מצווה או עכ"פ מספק שמא ב"ח הוא, וכשכופין כ"א יהי' כ"א יכול לקיים החיוב משום מצוה דידי' כה"ג כופין לכל א' גם משום פ"ו לחוד, ומ"ש תוס' דאין כופין משום פ"ו דאין אומרים חטא בשביל שיזכה אחר משום דאונס הוא אבל התם משום מצוה דידי' כופין אותו בוודאי והבן: היוצא לנו מזה דמבואר מתוס' דכל שהוא אנוס שלא לעשות מצוה ל"א חטא כדי שיקיים חוץ מצוה דלשבת ולאו משום חיובא אלא משום קיום העולם כמ"ש, והרי דברים ק"ו מה בקיום מצוה דאונס לאו כעביד דמי ואין בידו מצוה כלל, רק דלא מענשי' יתי' על שעבר רצון ה' דאונס רחמנא פטריה מעונש, כ"ש וקו"ח באונס לעבור עבירה דרחמנא פטרי' וכאלו לא עבר ולא עשה כלום דלא אמרי' חטא בשביל שיזכה, ואפי' למיעבד עבירה קלה בגופו כדי שינצל מעבירה חמורה באונס לא שרינן ליה, הגם שכתבתי דבולדות שנתערבו משום מצוה דידי' כופין גם משום פ"ו אע"ג דאונס הוא, התם משום דסוף כ"ס לא קיים מצוה (וגם י"ל דלא מקרי אונס כלל כיון ששניהם ביכלתם להביא את עצמם לידי חיוב ע"י שישחררו זה את זה) אבל בעבירת איסור דאונס לאו כלום הוא נ"ל פשוט דאפי' הוא עצמו אסור לעשות איסור קל במכוין ורצון כדי להנצל מעבירה חמורה באונס ואפי' איסור דרבנן כנ"ל נכון בעזהי"ת: ומ"ש תוס' בשבת וגיטין בח"ש וחב"ח אע"ג דהם פושעים כיון שהיתה מחזרת עליהם ומשתדלתן לזנות חשיבי כאנוסים, הגם שהראנו לדעת דמשום אונס ל"א חטא, הכא שאני דבאמת לאו אנוסים הם דמי הכריחם לכך ובוודאי יש להם עונש ואיסורא קעבדי אלא כיון שתחלתם ע"י גרוי והסתה שלה יצאו מכלל פושעים שאין אומרים בהם חטא כדי שיזכה כיון שפשעו בעצמם וגרמו רעה לעצמם, אבל בהאי שפחה דאהדרי אבתרה לכשתסיר הסבה יהיו מונעים מעבירה זו אומרים חטא וכו' ודמי' כעין דאמר רבא יצרא אלבשי' ואפי' שכרתו אח"כ, הגם דלא דמי כ"כ לדהתם תחלת ביאה ה' ועיי' ש"מ שם, והתם ליכא עבירה וכאונס ממש מחשבה ומותרת לבעלה, והכא לאו באונס גמור נחשבו עד שנאמר דלאו עבירה קעבדו, ולכלל אונס לא באו מ"מ מכלל פושע יצאו ואומרי' חטא, זהו כוונת התוס' פשוטה וברורה: וכן הוא במי שהוציאו בתו שתמיר דתה ע"י אונס, הגם שתחלתה באונס מ"מ חיישי' שברוב הימים סופה ברצון גמור יהי' וכיון שלא פשעה מתחילה ובע"כ בא לה יצאו מכלל פושעת ולכלל אנוסה לא באה כיון שסופה ברצון, ועיי' א"ע סי' י"ז סעיף ו' ובטו"ז שם, וא"ש שיטת הב"ח והדין בעצמותו נכון הוא, ומ"ש המג"א דמשמע מרמ"א לקמן דציין על סי' ש"ו דכאן ג"כ איירי באונס, לא ידעתי שום משמעות מציון הלז דמציין לעורר אותנו דשניהם אמת מ"ש המחבר בסי' ש"ו ומ"ש הוא בהגה' בסי' שכ"ח וכ"כ הב"ח דכוונת הרמ"א בציונו בסי' ש"ו על סי' שכ"ח ולקמן על סי' ש"ו לעורר לב המעיין בב' מקומות דלא סתרו אהדדי: ויש לעי' חולה בשבת שיש בו סכנה דכ' הר"ן פרק יוה"כ דשוחטין ואין מאכילין לו נבילה דשבת לא חמירא נגד איסור נבילה דצריך לעבור כמה פעמים ולהכי איסור נבילה חמור, וקשה הא חולה זה אנוס הוא ומצוה קעביד שאוכל מפני פקוח נפש, למה ישחוט אחר בשבילו ויעבור באיסור קל מנבילה כ"פ, בשלמא לר"מ דס"ל שבת הותרה כמו טומאה למ"ד הותרה ואפי' אפשר בטהרה מותר כן ה"נ בשבת הותרה, ל"ק הא אם יאכל נבילה אנוס הוא ואפי' הי' שבת קיל טוב שיאכל הוא נבילה שאין בידו עבירה, זה ל"ק כיון דשבת הותרה כשאפשר שישחוט לו אחר לאו אנוס הוא לאכול כיון דבמלאכת שבת לחולה ליכא איסור כלל, אבל לר"ן דס"ל דשבת דחוי' כמו דס"ל לב"י שם קשה כהנ"ל, וע"כ צ"ל דגם בחבירו אנוס אומרים חטא בדזוטרא שינצל חברו מאיסור חמור ממנו דלא כב"ח ודלא כתוס' שהבאתי ממנו ראי' לשיטת הב"ח: ויש לחלק בחולה אם יש לפניו איסור קל ואוכל החמור עושה איסור כמו שאם הי' בריא, לכן כשיש אחר שיוכל להציל החולה מאיסור חמור ע"י שיעשה הוא איסור קל ממנו אומרים לו חטא ועשה אותה דזוטר ממנו, אבל אנוס ע"י ב"א שאין לו מנוס רק שיעשה איסור זה וא"א להנצל מאיסור חמור זה א"א לאחר חטא בקל ממנו כיון שאנוס הוא וא"א בלעדו והבן וצ"ע: והנה הגם שכתבנו דדינו של הב"ח נכון דכל דאנוס הוא אין אומרים חטא, ואפי' באנוס על עבירות הרבה אין אומרים לזה חטא בעבירה אחת אפי' בקלה שבקלות וכן המושכל נוטה מ"מ גם חילוקו של המג"א נכון דשבת חמירא טובא ואין חמור ממנו עד שנאמר חלל שבת דקיל כדי להציל חבירו מאיסור אפי' דע"ז דשבת חמור כמוהו וכאן דאומרים חטא באיסור שבת כדי שלא תעבור היא כ"פ באיסור שבת, וה"ה בע"ז דחמורה כמו שבת ג"כ כך היא, ומשמע מדבריו דוקא שלא תעבור על איסור שבת כ"פ, אבל שלא תעבור שאר עבירות כמו איסור מאכלות אסורות אפי' כ"פ לא אמרי' חטא באיסור שבת כדי שלא תעבור שאר עבירות כ"פ, ומר"ן פרק יוה"כ הנ"ל מבואר דחמור איסור לאו כ"פ מחלול שבת פ"א דכ' טוב שאחר יחלל שבת משיאכל החולה נבלה כ"פ, ומג"א הוסיף אפי' ח"ש, דאיסור דאורייתא הוא וחמור ממלאכת שבת פ"א דיש בו סקילה, ונ"ל דגם הר"מ ורא"ש דלא מתרצים כר"ן אלא משום דשבת הותרה או דמאיס לחולה לאו משום דס"ל דשבת חמור מאכילת נבילה כ"פ אלא דרצו לומר אפי' באינו צריך רק לכזית א' בב"א, או רק לחצי זית או לאכול איסור דרבנן טוב לשחוט משום דהותרה ואפי' מאכילת איסור דרבנן טוב לחלל שבת ועי' מג"א סי' שכ"ח ס"ק ט' ור"ן דס"ל דשבת דחויה לא מצא מקום להתיר רק כשצריך לאכילה כ"פ, ובזה כולם מודים לו דחמירא עבירת לאו כ"פ ממלאכת שבת פ"א דלא כמשמעות מג"א כאן כנ"ל: וביישוב ב' דינים דסי' ש"ו ודסי' שכ"ח נראים יותר דברי הב"ח, הגם דדינו של המג"א אמת דלחלל שבת בשביל עבירה אחרת אפי' דע"ז פ"א ל"א חטא דחמירא של שבת ושקולה כע"ז ואפי' בעצמו לא היינו אומרין חטא כדי שתזכה כה"ג, כבר הרגיש והתעורר התוס' שבת תינח מלאכה שיש בה סקילה חמירא כע"ז אבל תחומין דליכא סקילה וכיוצא בו בוודאי קילא, ומ"ש המחצית השקל דכל אביזרייהו דשבת חמיר כמוהו כמו כל אביזרייהו דע"ז יהרג ואל יעבור דבריו נפלאו בע"ז לחומרא אזלינן דגם כשאינו ע"ז ממש רק אביזרייהו מ"מ צריך למסור נפשו, אבל בוודאי ע"ז ממש חמירא טובא ממה שהוא רק משום אביזרייהו דע"ז, ובשבת ודאי כל שאין בו סקילה קל ממלאכה שיש בה סקילה וקילא טובא מע"ז, ואפשר דמלאכה שאין בה סקילה חמירא כמו אביזרייהו דע"ז דשניהם שוים וגם זה לא ברירא, דלא מצינו אביזרייהו רק בע"ז משום ע"ז עצמה, אבל בשבת חילוק מלאכות יש ויש דקילא ויש דחמירא, ואין מלאכה זאת משום זאת וכ"א מלאכה בפני עצמה והחילוק מובן: ופמ"ג כ' די"ל בס' שכ"ח במלאכה גמורה דיש בה סקילה מיירי ובסוף סי' ש"ו בתחום דקיל וזה רחוק דבס' שכ"ח סתם משמע כל מלאכתו ולכן הנכון כתי' הב"ח ואמת נכון הדבר: