כתב סופר אורח חיים קיט

משום פ"ו דחמירא טובא מכל מצות שהיא לקיום העולם כמ"ש תחלה מ"מ לא היו אומרים חטא לולי דליכא איסור בח"ע וכו' מ"מ במצוה ומכשול רבים ס"ל דאומרים חטא: ובתשובה אזיל לשיטתו בחדושיו משו"ה מחמיר שלא אומרים זכה להציל בתו מאיסורים הרבה כל ימיה דוודאי חמירא טובא מלחלל שבת א', מ"מ לא אמר' חטא בשביל אדם א', אבל להציל נפשות רבות מאיסורא חד חמירא טובא, ואפי' בא להם בפשיעה כמו בהאי דחציה שפחה, דהא הרשב"א לא כ' דאנוסים היו ואי ס"ל כתוס' הנ"ל הוי ליה לפרש כן דלאו מלתא דפשיטא הוא דנחשבו כאונס, וע"כ דס"ל כתי' ב' של התוס' גיטין מכשול רבים שאני ואפי' פשעו בדבר: ובאמת מ"ש תוס' בשבת ברודה פושע הוי צ"ע דהא מקשה התם על דמתרץ דאיבעי בשוגג והתירו ע"י אחרים ע"ז מקשה וכי אומרים לאדם חטא וכו' ואיך קרי ליה תוס' פושע הא שוגג הוא, ואי ס"ל לתוס' דגם שוגג הגם דלאו פושע הוא מ"מ יש לחלק דל"א חטא כיון שע"י גרמא דיליה בא וגם בלא דעת נפש לא טוב, א"כ קשה מפסחים במחוסר כפורים שכ' רש"י שם דשכח להקריב קודם התמיד א"כ ע"י גרמא דיליה בא לו ומ"מ מותר לעבור אעשה דהשלמה וצריך לומר שאני שוגג משכח, או אפשר לא ס"ל לתוס' כפי' רש"י אלא שלא הי' אפשר להקריב קודם התמיד וא"ל שאני התם דלא עשה איסור רק הי' שוא"ת וגם בזה לא עבר עבירה לשעתה רק ששכחה זו גרמה לו שא"א לו להקריב פסח בזמנו רק ע"י העברת עשה דהשלמה, אבל ברודה עשה איסור בידים, הגם שבשוגג עשה מ"מ גם בשוגג יש בו עבירה קצת כמ"ש רש"י חולין סוגי' דהשוחט בשבת גם בשוגג איכא עבירה קצת כדי לקונסו עיי"ש: ועיי' מג"א ס' ש"ו ס"ק כ"ט בשם הגה' הרי"ף פי"ד דשבת דמסופק אם אמרי' חטא משום מצוה דרבים, ומדר' אליעזר דשחרר עבדו משום מצוה דרבים אין ראי' דהי' בו לצורך עצמו לעשות מצוה בעשרה הנה מ"ש דאינו ראי' מר"א כן דחו תוס' בב"ב י"ג, ובשבת מדמי' מצוה דפו"ר החמורה להא דר"א, צ"ל כוונתם כמו דמצוה דרבים דחמירא דחי עשה דלב"ת כן מצוה דפו"ר דיש בה קיום העולם חמירא טובא מכל המצות דיחיד אפי' החמורה שבחמורות, ולא באו תוס' להביא רא' דאמרי' כה"ג חטא בשביל וכו' אלא דיש חילוק בין הנוגע לרבים למצוה שאינה אלא ליחיד, ובב"ב דחו דאין ראי' ממעשה דר"א דאומרי' חטא בשביל מצוה חמורה אפי' בשל רבים, דהתם לטובת עצמו לזכות במצוה כנ"ל: ומג"א כ' דהש"ג אזיל בשיטת הרשב"א דאין אומרים חטא ומסופק אם משום מצוה דרבים אומרים חטא, ולפי מה שפסק המחבר כתוס' אין מקום לספק זה, והנה כבר הבאנו דרשב"א עצמו ס"ל דמשום איסור ומכשול רבים אומרים חטא וכן משום מצוה דרבים וכן נראה ממ"ש קודם בשם תוס' דפו"ר מצוה רבה היא כמו דשנינן דר"א שחרר עבדו משום מצוה דרבים, וכ' אח"כ דלדידי' נראה בח"ע שאני דליכא משום לב"ת ולא ניחא ליה מ"ש תוס' דפו"ר שאני מכל מצות דיחיד, אבל בהא ס"ל כתוס' דמצוה דרבים שאני, ועפ"ז כ' דבהאי אמתא משום מכשול דרבים מותר וכפאוהו ועיי': וצ"ע ניהי דהש"ג דחה הרא' מר"א ששחרר לצורך עצמו, אבל מה יענה להאי דח"ש וחב"ח, ואי ס"ל דבחצי' עבד ליכא לב"ת כמ"ש הרשב"א שבת אכתי קשה מה יענה להאי אמתא דאביי דס"ל לרבינא דכופין ואי ס"ל כרמב"ן שברשב"א גיטין דכל שעושה להנאת עצמו או לשום תועלת חוץ לתועל' העבד ליכא משום לב"ת, וכן מביא הר"ן בשם י"מ, ובחדושי ר"ן כ' כן בפשיטות, וא"ש דל"ק מאמתא וח"ש, כיון שעוש' להציל ממכשול ולא לטובת העבד מותר, אם הכי ס"ל מאי ראי' מביא מר"א ששחרר דאומרי' חטא והדר דחי משום שגם הוא זכה, הא בלא"ה ראי' זו דחויה מעיקרא כיון שלא עשה לטובת העבד ליכא איסור וליכא בזה משום חטא דהא ליכא חטא ואשמה כלל, וע"כ דש"ג לא ס"ל כרמב"ן, אלא כרשב"א החולק בכח על הרמב"ן וכן תוס' לא ס"ל כרמב"ן מדמקשה בדוכתי טובא על מתני' וכי אומרים חטא וכו' וקשה איך יפרש הש"ג האי מעשה באמתא דאביי תפשוט מהתם דכל לאפרושי רבים מאיסורא אומרים חטא וצלע"ג: וזאת תורת העולה מדברינו בביאור השיטות, א) שיטת תוס' שבת וגיטין דבכ"מ אומרים חטא באיסור זוטא בשביל שיזכה חברך במצוה רבה, ב) כשהוא פושע וגרם בעצמו אפי' הוא שוגג לא אמרי' חטא כיון שע"י מעשה ידו בא לו, ובשכח ולא עשה מעשה שהי' עליו לעשות ועי"ז בא יבוא לידי עבירה או לא יוכל לקיים מצוה אמרי' חטא כיון שלא עשה מעשה עבירה בפועל ג) אומרים לאדם חטא אם ע"י יבוא חבירו לידי עבירה הגם שגם הוא פושע ויעשה העבירה בפשיעה מ"מ כיון שע"י בא לו מותר לו לעבור איסור זוטא להציל עצמו שלא יבוא חבירו לעבירה ע"י גרמא דיליה כ"ז מוכח מש"ס ערובין, ד) להציל רבים ממכשול ס"ל לתוס' בפד תי' בגיטין דאפי' פשע בדבר אמרי' חטא לזכות רבים ומתוס' שבת לא משמע קצת הכי, ה) שיטת תוס' בב"ב ופסחים דלא אמרי' חטא רק במצוה כמו פו"ר ועשה דהשלמה דקילא בעצמותה דאינה רק איסור עשה, ועשה דפסח חמירא דיש בה כרת ורחוקים זה מזה דזאת קילא ביותר וזאת חמירא ביותר להכי אמרי' חטא אבל לא במקום אחר, ומ"מ צ"ל דלהציל רבים ממכשול דומה לאלו דלא תקשה מח"ש וכו', ו) שיטת הרשב"א דלא אמרי' חטא בשום מקום אפי' משום פו"ר דחמירא טובא, חוץ להציל רבים ממכשול או משום קיום מצוה דרבים, אפי' היכא דפשעו בדבר וגרמו לעצמן שיטת ש"ג שהביא מג"א ס"ל כרשב"א דנוטה להחמיר דאפי' משום מצוה דרבים לא אמרי' חטא בשביל שיזכו רבים: והנה הב"י סי' ש"ו מביא פלוגתת תוס' שבת ורשב"א בתשובה ונקיט להלכה בשו"ע כשיטת תוס' והנה בכ"מ נקטינן כתוס' אפ' היכא דרי"ף חולק כ"ש נגד רשב"א עי' סמ"ע סי' כ"ה ומג"א סי' תמ"ז, אלא דמתוס' ב"ב דף י"ג משמע דס"ל דדוקא במצוה החמורה ביותר כמו בפ"ו ובפסחים פ"ח ע"ב מביאים ראי' כמו עשה דהשלמה דנדחה, ולא מתרץ הא דשבת דא"א חטא משום דפשע כמ"ש בשבת ש"מ דתוס' ב"ב ס"ל דחמירא פ"ו מכל מצות דקיום העולם היא, וכן עשה דפסח שיש בה נגד עשה דהשלמה דלאו עשה גמורה היא רק איסור עשה בעלמא דקיל מל"ת דעלמא, וגם אינה עשה בקום ועשה רק בל"ת ועיי' ש"מ כתובות מ' ע"א דכ' דאיסור עשה בשב וא"ת קילא דלאו עשה היא, וכ"כ בפ"י ועי' הפלאה שם שהקשה מעשה דהשלמה דקרי לה עשה מול עשה, ובמק"א יישבתי כ"ז ואכ"מ, היוצא לנו דעשה דהשלמה קיל מעשה גמורה ומל"ת דעלמא ומ"ע דפסח חמירא טובא דיש בה כרת, שקלה תוס' במשקל א' עם פ"ו, אבל חוץ מאלו וכדומה ממש לא אמרי' חטא, לכן לא הוצרך תוס' לומר דברודה פושע הוי: היוצא לנו מזה דתוס' ב"ב ופסחים פ"ח ע"ב לא ס"ל כתי' ב' של תוס' שבת, ובגליון נקט עיקר כתי' ב' ולא כ' תי' ראשון כלל וידוע דאין להקשות תוס' על תוס' דכמה בע"ת היו, אבל למנקט להלכה כתוס' משום דבכ"מ הלכה כבע"ת, כיון שבע"ת עצמם חולקין אין לנו הכרע כמאן נקטינן, אלא דמצאתי לריטב"א שבת שהקשה מהא דערובין ומתרץ תחלה דהתם הוא גרם לו, א"נ דוקא היכא דפשע וכ' ככל מ"ש תוס' בתי' זה ומביא ג"כ מהאי דפסחים בעשה דהשלמה, וגם בחידושי הר"ן שבת שזכינו לאורו כעת הקשה מערובין ומתרץ דהתם הוא גרם, ועוד י"ל הכי שאני דממילא קאתי ולית בי' אלא חיוב חטאת לא התירו אבל התם דאיכא איסורא רבה דאוכל ע"ה טבלים התירו, מת' שני נראה דס"ל דבכ"מ כל שיש איסור גמור אומרים חטא כמו בערובין דאיכא איסור מזיד דע"ה ומ"ש דאיכא איסור רבה בזה דטבל, לאו משום דטבל חמיר טובא שהוא במיתה, אלא נגד הרודה פת בשבת דהאיסור ממילא קאתי וחיוב קרבן בעלמא, מקרי טבל איסור רבה, וה"ה בכל איסור ומצוה אמר' חטא באיסור זוטא בשביל שלא יעשה חברך איסור רבה והכל לפי הענין, והרי מצאנו לתוס' חי' ר"ן וריטב"א דס"ל כוותי' ואנו אין לנו אלא כמחבר שנקט להלכה כשיטת תוס' שבת ומצאנו לה חברים ומינה לא תזוע: והנה הב"ח סי' ש"ו מכח סתירת הפסקים שבסי' ש"ו ובסי' שכ"ח, העלה דכל שהוא אנוס בדבר דליכא עבירה א"א חטא וזה דסי' שכ"ח שרוצים לאנסו, וההיא דסי' ש"ו הגם שתחלתה באונס מ"מ חיישי' שתשתקע בין האומות ותעבור ברצון, והמג"א חולק עליו דנהפוך הוא דכשהוא פושע ל"א חטא כמ"ש תוס': ולע"ד הדין עם הב"ח, אב"א סברא מצד השכל הוא כך כיון שאנוס הוא ורחמנא פטרי' למה יעשה הוא איסור זוטא במכוין ופשיטא שאיסור קל שבקלים במכוין חמיר טובא מעבירה גדולה באונס ואפי' באיסור דרבנן אין ראוי שיחטא בשביל אונס דאחר, ואב"א גמרא, דקתני במתני' לישא שפחה אינו יכול והקשו התוס' משמע אם הי' אפשר בשפחה לא היו כופין הא לא מקיים פ"ו בשפחה, ומתרצים דאם הי' אפשר לקיים לשבת יצרה כ"ד בשביל פ"ו לא היו כופין דאנוס הוא, וצ"ל הא בביטול מצוה דלשבת ג"כ אנוס הוא, וצ"ל דאין כופין משום ביטול מ"ע המוטלת על גופו דכיון דאנוס היא אין עליו כלום אע"ג דאונס כמאן דעביד לא אמרי' ועיי' ש"ך ח"מ סי' כ"ח וחסר לו המצוה, אבל אין עליו עונש ביטול מצוה כיון שא"א לו ולאו בידו הוא ומה לו לעשות, אלא כיון דכתיב לא לתוהו בראה לשבת יצרה ורצון ה' שתמלא הארץ מב"א ורוצה בקיומה ומילואה וע"י שזה מעוכב מלישא שפחה וב"ח חסר מלוי זה משו"ה כייפי' לרבו שישחררו ויעבור אעשה דלב"ת שיתקיים לשבת יצרה, וגם הוא יעשה מצוה המחוייב בה כל אדם אבל משום מצות פ"ו דהיא מצוה המוטלת על כל גוף מישראל שיפרה וירבה עצמו, וכיון דאונס הוא אין עליו עונש של כלום לא היו כופין כנ"ל ברור בכוונת התוס', ויש לדייק כן מלשון מתני' דקאמר