כתב סופר אורח חיים יב

והנה תוס' שלהי כתובות מביאי' דמירושלמי משמע דעתידין צדיקים שיעמדו בלבושיהם שלבשו בחיים ובאמת פלוגתא דתנאי הוא שה בירושלמי סוף כלאים ומובא בסדרי טהרה נדה ס"א ע"ב דר"נ ס"ל כסות היורדת עמו עולית עמו, ור' וחכמים פליגי עלי', ולדידהו ליכא רבותא דזקן שעשאו לכבודו דפטורים דלא נעשה כלל לכסוי בחיים, דאחר התחי' יהיו מלובשים במלבושים שלבשו בחיים, וש"ס קאמר ומודה שמואל היינו אפי' למ"ד דכסות היורדת עמו עולית עמו פטורים, אבל לדינא נקטי' כרבי דהלכה כמותו מחבירו וכ"ש דחביריו חכמים כוותי' ס"ל, והו"ל רבים נגד יחיד ר"נ, ועיי' טור יו"ד סי' שנ"ב דמביא תניא ר"נ אמר כלים היורדים עמו עולי' עמו לכן צוה ר' ינאי אל יקברוהו בכלים לבנים, ומסיים והאידנא נוהגים כ"ע בכלים לבנים, ונ"ל משו"ה אין חוששי' לדר' ינאי משום דקיי"ל כרבי ורבנן דאין עולית עמו ועיי' סדרי טהרה שם, והא"ש השמטת הרמב"ם וטור להך דינא דמילתא דפשיטא הוא דפטור דלאו כסות העשוי' לכסות בחיים בשום פעם הוא ודבר שאצ"ל הוא לדינא כנ"ל ועיי': שבתי וראיתי כי על מ"ש דנקטי' כרבי ורבנן דאין עולי' עמו יש לפקפק לכאורה, דמוכח מסוגי' דנדה ס"א ע"ב דר' ינאי ס"ל לסופדו משום דס"ל מצות אין בטילות לע"ל, וכ' תוס' שם משמע דעתידין שיעמדו בלבושיהם והיינו כר"נ דעולות עמהם, ור' יוסף אמר זאת אומרת מצות בטלות משום דאמר ר"י לקברו נמי וקאמר ש"ס ר"י לטעמי' דאמר במתים חפשי וכו' אלמא דסוגי' דש"ס דידן אזלה בפשיטות כר"נ דלא כרבי ורבנן ובוודאי יש לנו לפסוק כן וי"ל דרמב"ם וטור ס"ל בפי' סוגי' ש"ס שם כמ"ש חי' ר"ן דקאי על אח"מ מיד אם מצות בטלות לגמרי מן המת או דיש נדנוד עבירה כמו קטן דאסור למספי ליה בידים עיי' בו, לפי פירושו לא מוכח מהסוגי' שם דאזלה למ"ד דעולות עמו ויש ראי' משם להיפיך מדס"ל לר"י אפי' לקברו ומפרש ש"ס שם טעמי' דאזיל לטעמי' במתים חפשי וכו' והיינו אחה"מ נעשה חפשי, וקשה ניהי דאחה"מ ליכא נדנוד עבירה מ"מ יהי' אסור לקברו משום שיכשל באיסור כלאים אחר התחי' וע"כ דס"ל לר' יוחנן ורב יוסף דכוותי' ס"ל כרבי ורבנן דלא יעמדו בתכריכים, הגם דר' ינאי בירושלמי דמביא הטור יו"ד הנ"ל ס"ל כר"נ דעולות עמו אנן נקטי' כר"י ורב יוסף דס"ל כרבי וחכמים, וא"ש דברינו בישוב הרמב"ם וממקום שהבאנו לדחות דברינו משם מצאנו קיום וחזוק להם וקטיגור נעשה סניגור, בעזרת חוקר הכל וסוקר. עוד לנו דרך ארוכה מעין דרך קצרה שהלכנו בו בישוב הרמב"ם וטור וצריכים אנו לארוכה דעדיין לא יצאנו ידי חובה ליישב קושי' המג"א מדקאמר ש"ס ומודה שמואל דלא שייך דין זה בדשמואל כלל, וליישב כ"ז אקדים אקדמות מילין מה שכתוב לפנינו מאז על הגליון בהוספת מילין ע"ג מילין: הנה תוס' נדה הקשה הא איכא בכלאים משום לועג לרש כהא דמנחות דאמר בהאי שעתא בוודאי רמינן ליה משום לועג לרש, ורשב"ם תי' דגם בחי ליכא איסור כה"ג כיון שאין המת נהנה, והקשה תוס' בציצית ג"כ כה"ג מותר ומוכרי כסות פטורים מציצית, והיא קושי' עצומה על רשב"ם. ונ"ל דצריך להבין על תוס' דהקשה על הרשב"ם דבציצית ג"כ הדין כן וקשה באמת למה רמינן ליה הא אינו נהנה וחי ג"כ פטור, וצ"ל כיון דלכבודו של מת הוא הנאה מקרי דלובש בו כדרך שחי לובש שלא יהי' מבוזה בעיני הרואים משא"כ מוכרי כסות וי"ל דרשב"ם ס"ל דמ"מ ליכא משום לועג לרש כיון דמלבישי' אותו בע"כ גם כשמצוה שלא יקברוהו ולא יעשו לו תכריכי' עושי' לו כ"ז בע"כ משום בזיונא דחיים כמבואר כ"ז בש"ס סנהדרין ובטוש"ע יו"ד סי' שמ"ח, ולהיות כן אין ניכר שמשום הנאת המת הוא ושנהנה המת ממנו, אולי לא איכפת ליה או אינו רוצה בו הגם שלא ציוה שלא ילבשוהו דגם אם יצוה אין שומעי' לו, וכיון שאפשר שלא נהנה וגם חי מותר כשאינו לובש להנאתו ליכא במת משום לועג לרש, דאין נראה וניכר לעין דלהנאתו הוא, וכן פטור ג"כ מציצית מה"ט, והא דש"ס מנחות דקאמר בהאי שעתא ודאי רמינן, התם קאי בזקן שעשאו לכבודו דגילה דעתו ועשה הכנה דרבה ללבוש תכריכים, הרי ידוע שרוצה וחפץ ונהנה איכא משום לועג לרש, דחי כה"ג חייב בציצית, ורשב"ם מתרץ שפיר על ברייתא דבגד שאבד בו כלאים שעושי' אותו תכריכים למת היינו שעושים אותו לאחר שמת והוא לא גילה דעתו ולא הכינם לכך כנ"ל, ויש סיוע לשיטתו ולדברינו מדלא מצינו בשום דוכתא בש"ס דבר זה דרמינן ציצית לתכריכי מת אלא במנחות שם, ואין לו שייכות למה דאיירי שם בדין כלי קופסא, ולמ"ש א"ש דוקא זקן שעשאו לכבודו רמינן ליה דאיכא משום לועג לרש ולא בסתם תכריכים למת ויש מזה סיוע לדברינו והוא ישוב נכון לפע"ד: והנה הרמב"ם לא העתיק הך דינא דבהאי שעתא ודאי רמינן ליה ובעי ישוב וטעם להשמטה זו, ואם ס"ל כהרשב"ם דליכא משום לועג לרש רק בזקן שעשאו לכבודו כמ"ש, הו"ל לרמב"ם להביא דרמינן ליה כשהכין תכריכים בחייו כבש"ס מנחות ונ"ל ליישב עפמ"ש תוס' ע"ז ס"ה ע"ב בשם רבינו יודא דההוא דמנחות משום לועג לרש אליבא דשמואל דאזיל לטעמי' דס"ל דמצות אין בטילות לע"ל, ונמצא כשיעמדו הצדיקים בלבושיהם יעמדו בלא ציצית ואיכא עבירה, והא דתלה הטעם בלועג לרש, בא ליתן טעם שהעומדים יש להם וכו' והנה דברי תוס' שם לא באו בסידור ומסורסים עיי' מהרש"א ועיי' מהר"מ לובלין שכ דמובן מתוך דברי תוס' דס"ל דליכא משום לועג לרש רק אם אין מצות בטילות, אבל אם נפטר לגמרי גם לעתיד לבוא ליכא משום לועג לרש, והדברים צריכים תבלין איך תלי' זה בזה, ונ"ל להמתיקם דאם מצות בטלות לע"ל ומיד כשמת אדם נעשה חפשי מן המצות לעולם גם אם יזכה לעמוד חי בתחה"מ אין זו חרפה למה שהחיים חייבים והוא פטור אין בזה לעג למו דמשום שהוא מונח מת פטור דהא גם אם ישוב ויחי' פטור דכך גזרה חכמת התורה דאין חיוב מצוה רק משנולד ונגדל עד שמת ואז פסק חיוב מצות ממנו גם כשיחזור ויחי' וזמן קצוב מנותן התורה נתונה אבל למ"ד מצות אין בטילות ולעולם דבר ה' ומצותיו קיימים, ולא נפטר רק בעוד שהוא מת משום שאין בו רוח חיים, אבל אדם חי בין בזה"ז בין בזמן התחי' מחוייב בהם ולא נפטר רק בינתיים משום שהוא מת וכל רוח אין בו, יש בזה משום לועג לרש נגד החיים כנ"ל להמתיק ולהסביר בטוב: והנה קושית תוס' עצומה למה אמר ש"ס משום לועג לרש ולא אמר טפי משום דגורם לו איסור כשיעמוד ויחי' כש"ס נדה ומשו"ה ס"ל לר' ינאי דוקא לספדו שרי, ותי' תוס' אין לו מובן ועי' מהרמ"ל שמעמיס בכוונת התוס' דמשום לועג לרש גם בשעה שנושאים ומתעסקי' עמו איכא, משא"כ משום איסורא ליכא רק כשמכניסי' אותו לקבר, והנה הדין אמת כמ"ש אבל רחוק להעמיס כן בכוונת התוס' וגם עדיין קשה דהו"ל לש"ס לומר עיקר הטעם שיש בו משום איסור, ולכל הפחות הו"ל לומר תרתי: והנה קוש' התוס' קשה לכאורה בלא חדושו של רבינו יודא כיון דשמואל ס"ל דמצות אין בטילות לע"ל היה לש"ס לומר טפי דרמינן ליה משום איסור דיהי' מלובש בגד בלא ציצית, וי"ל בלא"ה ל"ק דרצה לומר טעמו גם למ"ד דס"ל דמצות בטילות לע"ל דמשום לועג לרש מיהא איכא, אבל לשיטת ר"י דגם משום לועג לרש ליכא רק לשמואל לטעמי' היה יכול לומר יותר משום איסור ביטול מ"ע דציצית, ולפע"ד נראה בישוב קושי' תוס' עפ"י שיטת המרדכי דמי שיש לו בגד המחוייב בציצית וא"א לו לעשות בו ציצית כגון בשבת או בחול שאין לו ציצית מותר ללבוש בלא ציצית, דליכא איסור ללבוש בגד בלא ציצית, אלא דמצוה עוברת עליו לעשות בו ציצית וכד לית ליה ציצית, הרי הוא כמו שאין לו תפילין, לפ"ז ליכא חשש איסור כשיעמדו בלבושיהם ולא יהי' בו ציצית, ממ"נ אם יהי' להם ציצית יעשו ציצית בלבושיהן ואם לא יהי' להם לשעתא, כיון שא"א לעשות ציצית ליכא איסור בלבישה זו, ושאני כלאים שיש איסור בלבישה ולכן הוצרך לומר דרמינן ליה משום לועג לרש דמלבישי' אותו עכשיו בגד בלא ציצית מפני שמת חפשי מן המצות, וא"ש לשיטת המרדכי אבל רבים החולקים עליו וס"ל דאיכא איסור ללבוש בגד של ד' כנפות גם אם א"א לו לעשות ציצית: ויש לי מקום ישוב לקושי' תוס' גם לשיטות אלו עפ"י מה שהבאנו לעיל דדבר זה אם צדיקים יעמדו בלבושיהם היינו אלו שיורדות עמו עולי' עמו או בלבושיהם שהיו מלובשי' בחיים, פלוגתא דתנאי היא, ולמ"ד בלבושיהם שבחיים ליכא בתכריכים בלי ציצית חשש איסור דיעמדו בלבושיהם שהיו מלובשין בחייהם, והא"ש דלא אמר האי שעתא ודאי רמינן ליה משום איסורא דזה תלי' בתנאי אי עולות עמהם או לא, לכן אמר טעמא דשוי' לכ"ע, משום לועג לרש לכ"ע איתא, כיון שאין מצות בטילות לע"ל כהנ"ל. ויש להבין בזה דקדוק לשון סתמא דש"ס האי שעתא ודאי רמינן ליה, מאי ודאי דקאמר לא הו"ל לומר רק האי שעתא רמינן ליה, ולמ"ש י"ל דבאמת איכא עוד טעמא משום איסורא אלא דאין זה ודאי דאפשר לא יעמדו בלבושיהם שירדו עמהם ותלי' בפלוגתא, ומשום ספק שמא האמת עם מאן דס"ל שיעמדו בתכריכי' צריך להטיל בו ציצית משום ספק אבל משום לועג לרש לכ"ע איכא ואסור והיינו דקאמר בהאי שעתא ודאי משום ודאי רמינן ולא משום ספק כנ"ל וא"ש: עוד כ' תוס' שם דלשמואל דס"ל אין מצות בטילות לע"ל צ"ל הא דבגד שאבד בו כלאים דעושי' אותו תכריכי' למת היינו לספדו כר' ינאי וצ"ל ניהי דמשום איסור ליכא אבל משום לועג לרש איכא וקשה לר' ינאי דס"ל לסופדו הא איכא משום לועג לרש, וכן קשה לשמואל דס"ל כוותי' דהא ס"ל מצות אין בטילות. ואתי לן שפיר עפ"י מ"ש חי' ר"ן בנדה לפי שיטתו דכל הסוגי' קדמא ואזלא לענין חיוב ופטור דמת עצמו, דר' ינאי ס"ל דיש במת עצמו נדנוד עבירה ור"י ס"ל דהוא חפשי לגמרי, והקשה לנפשי' איך שרי לר' ינאי לספדו הא איכא איסור לשעתו הוא מותיב לה והוא מפרק לה, כיון דאינו אלא לשעה ולכבוד בעלמא לאו ליהנות כדרך שלובשים בחיים ג"כ כה"ג מותר כהא דמוכרי כסות וכו' נראה דס"ל לקוברו אסור כיון שלובשי' אותו כדרך שלובשי' לחיים להתכסות בו ומשום בזוי וקלון, איכא איסור למת ג"כ, אבל מה שמכסין ולובשי' לספדו לאו דרך מלבוש הוא, והו"ל כמוכרי כסות, והוא כ' כן לפי דרכו ושיטתו דקאי במת עצמו אם יש איסור ואנן לשיטת תוס' דמצות בטילות