כתב סופר אורח חיים יא

שיכתוב כ"א ס"ת ויהי' לו ס"ת גם מי שיש לו מאבותיו צריך לכתוב משלו והוי כמו בציצית למ"ד חובת טלית ולהכי בעי כתיבה לשמה בוודאי וס"ל לר"א עוד דבעי כל מעשה המצוה לשמה ועיבוד ג"כ כי היא התחלת המצוה שיכתוב כ"א ס"ת כשר על עורות המעובדי' לשמה, וזה מסברא חיצונה דבעי לשמה הכל כיון שהכתיבה וכל השייך לה היא גמר המצוה ול"צ קרא, וציצית דבעי קרא משום דגם אחר כל העשיות עדיין ליכא התחלת המצוה עד שילבש הכסות אז בא חיוב המצוה לכן צריך קרא וא"ש דפסק הרי"ף לדר"א בס"ת ובתפילין כרבנן דרשב"ג ואפי' כתיבת פרשיות לשמה ל"ב כמ"ש רמב"ן לפי דרכו, ופסק לדשמואל בציצית דנפקא מקרא וא"ש כל פסקי הרי"ף בדרך סלול וישר בעזהי"ת: והנה לענין עיבוד עור בית של תפילין אחז הרמב"ם בשיטת הרי"ף דל"ב עבוד לשמה כלל וכ' בכ"מ דס"ל הלכה כת"ק וכ"כ הב"י סי' ל"ב בבדק הבית, אבל פרשיות בעו עיבוד לשמה וכן כתיבתן, וצ"ל דס"ל לחלק בין עור הבתים דתשמיש הוא, משא"כ פרשיות תפילין וס"ת קדושה עצמה היא כי"א שבתוס' מנחות, וברי"ף אין מבואר מה דס"ל לענין עיבוד פרשיות וכתיבתן, ורמב"ן במלחמות כ' בשיטתו דגם בפרשיות שבתפילין עיבוד וכתיבה ל"ב לשמה ושאני ס"ת דכתיב כתבו לכם ולא ילפי' תו"מ מס"ת, באמת כן י"ל, אבל יגיד עליו הרמב"ם דעפ"י רוב הולך בשיטת הרי"ף רבו דרבו דמסתמא גם הרי"ף הכי ס"ל דפרשיות בעי עבודן וכתיבתן לשמה: והנה לענין דלא בעי עיבוד של עור הבית לשמה איכא רש"י דלדידי' הלכה כרב דל"ב טו' לשמה, ה"ה וכ"ש עיבוד עור בתים דל"ב לשמה וכן שיטת הרי"ף הגם דס"ל כשמואל דבעי טוי' לשמה מ"מ ל"ב עיבוד עור הבית לשמה דלא ילפי' מציצית דגלי קרא וכן שיטת הרמב"ם אלא דהרמב"ם ל"ב עור הבית עבוד כלל, וכ' הב"י סי' ל"ב דיש לסמוך על הרמב"ם כשאין לו מעובד לשמה ועיי' מג"א שכ' דכדאי לסמוך לברך דהא לרש"י ג"כ כשר והי' לו להביא יותר דכן דעת הרי"ף: ולענין טוי' לשמה קבע להלכה דבעי טוי' לשמה דרוב ככל ס"ל דקיי"ל כשמואל דבעי טוי' לשמה, ובסי' י"ד לענין עשיי' לשמה כ' המחבר דיש לסמוך בדיעבד על הרמב"ם דל"ב עשיי' לשמה והרמב"ם יחידאי הוא בדבר זה ונהפוך שיטתו מכל השיטות דס"ל דמסתבר יותר דבעי עשיי' לשמה מטוי' לשמה, והב"י כ' דהרמב"ם הוכיח כן מדצריך קרא למעט נכרי ש"מ דל"ב עשיי' לשמה, וצ"ל דקרא גדילים תעשה לך קאי על הטוי' וטעמא דמילתא נראה לי דבעשיי' ציצית סתמא לשמה דליכא ענין כה"ג לרשות, וס"ת אפשר דכותב להתלמד וכן פרשיות שבתפילין, הגם דל"ש שיכתוב לכך מ"מ אפשר, משא"כ עשיית ציצית סתם תלייתן לשמה, ולכן לולי דמיעט קרא נכרי ה"א דכשר קמ"ל דנכרי פסול וגז"הכ הוא למפסל נכרי לתלות ציצית, אבל טוי' דסתמא לאו לשמה בעי שיטוה לשמה או במחשבתו או באמירה לפ"ז אם תולה ציצית ומפורש אמר דלא יהי' לשם ציצית פסול גם לרמב"ם כנ"ל : והנה המחבר סי' י"א כ' דנכרי טוה וישראל עע"ג תלי' בשיטת הרמב"ם ורא"ש בעיבוד עורות אם מהני עע"ג וכ' הרמ"א דנוהגים שיסייע הישראל קצת והוא לחומרא בעלמא דעיקר דעע"ג מהני אפי' בלי סיוע, ובסי' י"ד כ' המג"א לענין עשיי' ל"מ עע"ג ועיי' ביאור כוונתו במחצית השקל לרא"ש ודעימי' דס"ל דבעי עשיי' לשמה צ"ל דקרא ממעט נכרי אפי' עע"ג דלא מהני, ורמב"ם לשיטתו דס"ל דעע"ג ל"מ וא"כ מדאצטריך קרא למעט נכרי ש"מ דל"ב עשיי' לשמה, ולרא"ש מוכח דנכרי אימעיט דל"מ גבי' עע"ג ודוקא לענין טוי' מהני עע"ג, ואני תמה מ"ש טויה דמהני עע"ג ומאי שנא עשיי' דל"מ, הא מה דבעי טוי' לשמה ובקרא לא כתיב רק תעשה לך כתבו הראשונים דס"ל לשמואל דטוי' בכלל עשיי' וא"כ ממועט נכרי גם לטוי' וכיון שכן מנ"ל לחלק דבטוי' מהני עע"ג ובעשיי' ל"מ מ"ש טוי' מעשיי' וצל"ע: שוב ראיתי בב"ח סי' י"ד שחולק על הב"י דכ' דמהני עע"ג בטוי' והוא דחה שיטת הרמב"ם דקרא צריך למעט נכרי דעע"ג ל"מ, ודחי' זו במח"כ לאו כלום היא דרמב"ם לשיטתו ל"מ עע"ג בלא"ה ול"צ קרא אבל לרא"ש בוודאי צ"ל דממועט נכרי דאפי' עע"ג ל"מ וקשה על המחבר בסי' י"א ועל הרמ"א דכ' דמהני עע"ג בטוי', ונראה שהמג"א ראה מ"ש הב"ח ולכן עשה פשר דבר לחלק בין טוי' לעשיי' כמ"ש מחצית השקל, ואני בער ולא אדע מקום לחלק בין טוי' לעשיי' ומצד הסברא נהפוך הוא דבעשי' סתמא לשמה ולרמב"ם ל"ב כלל לשמה, ולדידן דמ"מ בעי לשמה שיחשוב לשמה מ"מ בוודאי עדיפא מטוי' דוודאי סתמא לאו לשמה, ומסתבר יותר לסמוך על נכרי בישראל עע"ג דעוש' עפ"י כוונת ישראל דמעשה עצמו מוכיח עליו מבטוי' וצ"ע, ולכן למעשה צריך עוד עיון ותלמוד לסמוך על מחבר ורמ"א לענין טוי' נכרי וישראל עע"ג דלפע"ד צדקו דברי הב"ח מקרא ומסברא. שוב עיינתי בדרישה ס' י"ד שכ' לחלק בין עשיית ציצית דל"מ עע"ג להרא"ש ובין עבוד עורות לתפילין דמהני משום דעשיי' הציצית היא גמר המצוה משא"כ עבוד עורות דאינו אלא הכנה עי"ש ולפי דבריו יש ליישב פסק השו"ע על נכון כמובן : ואחר הוצעת דברינו הניתנים למעלה נבוא למטרת כוונתינו והרי שלך לפניך יוצא מתוך דברינו דאם נטוה עי"כ וישראל עע"ג והתליי' לא היה לשמה בוודאי פסול ואיסור יש ללבוש בגד כזה דעובר על מ"ע ממ"נ אם ננקוט כרמב"ם דל"ב תליי' לשמה והוא מוכרח מדמצריך קרא למעוטי נכרי והוא לשיטת הרמב"ם דל"מ עע"ג ומוכח מקרא שפיר דל"ב תליי' לשמה, א"כ ציצית אלו פסולים משום דלא נטוו ע"י ישראל לשמה, ואם נסמוך על הרא"ש דמהני עע"ג א"כ לא מוכח מקרא דל"ב תליי' לשמה ולולי הוכחה לא עלה על הדעת לומר דתעשה לך קאי על טוי' לחוד, ורק מהכרח מדאצטריך למעט נכרי דחוק קרא אנפשי' דתעשה היינו טוי' וסמך שנדע כן מדממעט בני ישראל ולא נכרי, ולפ"ז פסולים ציצית אלו מכח שלא נתלו לשמן, ואין מקום להקל בתרתי בטוי' כרא"ש ובתליי' כרמב"ם, וגם להקל פעם כרא"ש ופעם כרמב"ם רחוק ממני כ"ש בפעם א' בוודאי א"א לפע"ד, וברור הדבר אצלי לדינא בעזרת החונן דעת, ודעת תורה מכרעת הכ"ד רבך אוה"נ חותם בברכה מרובה. פ"ב נגהי ליום ה' לס' אל שדי יתן לכם רחמים תרכ"ח לפ"ק: הק' אברהם שמואל בנימין ב"הג מהרמ"ס זצ"ל. תשובה ד המחבר ס' י"ט סעיף ב' כ' עשה טלית לצורך תכריכים אעפ"י שלבשו פעמים בחייו פטורה והוא מש"ס מנחות מ"א ע"א אמר שמואל כלי קופסא חייבת בציצית, ומודה שמואל בזקן שעשאו לכבודו דפטורה דכתיב אשר תכסה בה והאי לאו לאכסויי עבידא והרמב"ם והטור לא הביאו הא דזקן שעשאו לכבודו דפטורים, וכ' המג"א משום דקיי"ל ציצית חובת גברא, וכ"ז שלא לבשו פטור וכשלובשו בחייו לפעמים חייב לשיטת הרמב"ם דלא תליא בבגד אם מיוחד ליום או ללילה אלא בלבישה, דלא כב"י שכ' דגם לשיטת הרמב"ם פטור כשלבשו משום דכתיב כסותך והוכיח המג"א כן מדקאמר ש"ס ומודה שמואל והא גם לרב ולהלכתא דקיי"ל ציצית חובת גברא איכא הך דינא כשלבשו לפעמים בחייו, וע"כ דבאמת חייב. והנה יצא להציל את הרמב"ם דהשמיט הך דינא דזקן שעשאו לכבודו, ולא הציל את הטור דס"ל כשיטת הרא"ש דתלי' בבגד אם מיוחד ליום או ללילה, וזקן שעשאו לכבודו גם כשלבשו פטור כמ"ש הנמק"י, ולמה לא הביא הך דינא דזקן, וגם קשה למה אמרה הגמרא ומודה שמואל, הא לא שייך כלל לפלוגתא דרב ושמואל: והנה מ"ש הב"י דלרמב"ם פטור משום דכתיב כסותך יפה השיב המג"א דדרש זה לא מצינו בגמרא אלא מאשר תכסה בה, והו"ל לש"ס לומר דפטור מכסותך דכולל יותר אפי' לובשו בחייו לפעמים וגם לשמואל עצמו איכא נפקותא אם לובשו לפעמים חייב להטיל בו ציצית גם כשהוא מונח כיון שהוא כסות שלובשו לפעמים, וע"כ דהאי דרשא דכסותך ל"ל, ובאמת אנחנו לא ידענו איך ממועט מכסותך ולא של מתים, וכ"ש שיהיה ממועט מכסותך יותר ממאשר תכסה בה: וראיתי בספר חמד משה שמקיים דינו של הב"י אליבא דרמב"ם ולא מטעמי' אלא מאשר תכסה בה ממועטים בגדי מתים, הגם שלובשו לפעמים, דעד כאן ס"ל לרמב"ם דבגד לילה חייב כשלובשו ביום משום דלכסויי עבידא בלילה מיהת אע"ג דלילה פטורה מציצית מ"מ בגד זה לכסוי חי עביד ומכסה בה, משא"כ בגד מתים לאו לאכסויי בחיים עבידא כלל וע"י שלובשו לפעמים בחיים לאו בגד אשר תכסה בה הוא, אלו דבריו ז"ל ונכונים המה לדינא: אלא דהדרה הקושי' על הרמב"ם דלא העתיק דין זה כקושי' מג"א וגם מדקאמר ש"ס ומודה שמואל, והח"מ נדחק ליישב כ"ז עפ"י דרכו דליכא רבותא רק לשמואל עיי' בו. וכשאני לעצמי נ"ל ליישב כ"ז במרווח, ואומר דוודאי מילתא דפשיטא הוא דבגד המיוחד לתכריכים פטור כשלובשו בחייו לפעמים לכ"ע דלאו לאכסוי' עבידא, לא מבעי לשיטת הרא"ש דתלי' בבגד אם מיוחד ליום או ללילה, וכשמיוחד לילה פטור כשלובשו ביום, קו"ח בגד שאינו מיוחד לאכסוי' כלל בחיים אפי' בלילה דפטור אפי' לובשו לפעמים אלא אפי' לשיטת הרמב"ם דתלי' בלבישה אם לובש ביום או בלילה מ"מ פשיטא דוקא בגד המיוחד עכ"פ ללבישה ולאכסויי בחיים, לאפוקי תכריכי' דאין עשויים לאכסויי כלל ואשר תכסה כתיב, והא דקמ"ל ש"ס דין זה וקאמר ומודה שמואל נראה דיש בו חידוש דין, נ"ל דה"א כיון דעתידין צדיקים שיעמדו בלבושיהם ה"א דמשו"ה עשויו' לכסות בה ג"כ והו"ל כבגד שעשוי' ליום וללילה דחייב, קמ"ל דפטורים דלאו לאכסויי עבידא דלאו אדעתי' לעשותו לעת התחי', ועכ"פ עיקרה לאו לאכסוי' עבידא והו"ל ככסות דעיקרה עבידא ללילה ומקצתו ביום דפטור, עיי' כ"ז בטוש"ע סי' ח"י וטובא קמ"ל דמודה שמואל כנ"ל: