כתב סופר אורח חיים קיח

מתנה לנכרי שיש לו לנותן הנאה ממק"א שלא באה ולא תבוא מיד נכרי אסור כנ"ל נכון לדינא: וזאת תורת העולה לדינא מדברינו דאסור ליתן מת"ח לנכרי גם כשמתכוין לטובת עצמו, ובנדון שלנו הגם שמכוין למצוה לצאת ידי כולם אסור זולת לשכינו ומכירו, ומסתימת השו"ע ל"ק דסמך עצמו דמובן מאליו דבאופן דמותר ליתן לנכרי מת"ח מיירי כנלפע"ד, ויש לעיי' אפשר דסגי למפטר מטבילה במתנה ע"מ להחזיר אחר השבת, ואפשר מתנה כזו לא אסרה תורה לתת לנכרי ולא אסרה רק נתינת נבילה לנכרי מתנה עולמית אבל לשעה שא"א שיעשה בו כרצונו והיא בחזרה אח"ז לא אסרה תורה ואם מוציא הכלי עי"ז מחיוב טבילה ג"כ צ"ע ותליא אם מתנה ע"מ להחזיר קנין לשעה כדס"ל לרבינו אביגדור בתשובות הרא"ש ועיי' אבני מלואים סי' כ"ח או קנין עולמית כדס"ל לרא"ש סוכה, ולרבינו אביגדור נראה יותר דלא מפקיע עי"ז מחיוב כיון דשל ישראל הוא לאח"ז, ולרא"ש של נכרי הוא לעולם, אלא שחיוב תנאי עליו וצריך לחזור ולהקנותו לישראל, וכ"ז צ"ע לדינא בעת הפנאי והי' זה שלום מעושה חסד חנם כאות נפשו ונפש אוה"נ דש"ת. פ"ב יום ה' טו"ב סיון תר"ל לפ"ק: הק' אברהם שמואל בנימין ב"הג מהרמ"ס זצ"ל: תשובה סב מה שחנני הי"ת בדין חטא בשביל שיזכה חברך. מקור דין זה יוצא מש"ס פ"ק דשבת ד' וכי אומרים לו לאדם חטא וכו' וכ' תוס' והא דאמר רבי בערובין ל"ב דניחא ליה לחבר למיעבד איסורא קלילא וכו' שאני התם כדי שלא לאכול ע"ה טבל על ידו, והא דחצי עבד וכו' משום דמצות פו"ר מצוה רבה היא, וצריך להבין דלמא מתני' כשהוא האדון שחרר מדעתו בעצמו חציו והוא גרם לו דבטל מפ"ו, צ"ל דהי' קשה לתוס' מש"ס גיטין מ' ע"א דמתרץ לר"י מתני' בשל ב' שותפין ויותר י"ל משום דמתני' סתמא קתני חציו עבד בין של א' בין של שותפין, ועיי' רש"י במתני', כגון של ב' אחין או ב' שותפין נראה דרצה להשמיענו דאפי' בשל ב' שותפין כופין את רבו, ואפשר ס"ל דבעבד של א' אפי' למשנה ראשונה היו כופין ולמשנה אחרונה אפי' בשל ב' שותפין, אלא דמסוגי' ש"ס ריש חגיגה דנדחוק לתרץ לרבינא רישא כמ"א וסיפא כמשנה ראשונה ולא מתרץ רישא וסיפא כמ"ר, ורישא בעבד שלו וסיפא בשל ב' שותפין, ש"מ דס"ל לש"ס דלמ"ר גם בעבד של א' לא היו כופין וי"ל דש"ס משמע ליה כן מרבינא לשיטתו דאמר בגיטין מ' ע"א מתני' בעבד של ב' שותפין וד"ה משמע דאוקימתא הוא דמוקי מתני' לר' יוסף בב' שותפין, אבל לרב מתני' גם בשל א' דאי קמ"ל חידוש דבר זה דבב' שותפין לכ"ע מהני הל"ל בב' שותפין ד"ה, והא מתני' ע"כ בשל שותפין איירי ש"מ דלולי רב יוסף מתוקמא מתני' גם בשל א' ולמשנה ראשונה לא היו כופין אפי' בשל א', אע"ג דהוא גרם, עד שבא ב"ש ואמר תקנתם את רבו וכו' ובתחלה ב"ה כרשב"ג בערובין ס"ל דלא ניחא ליה למיעבד עבירה קלילא דרבנן אפי' הוא גרם כ"ש עבירה דל"ב תעבודו דאורייתא, ובמשנה אחרונה חזר ב"ה והודה לדברי ב"ש ואפי' בדאורייתא אמרי' חטא וכו' ומ"ש רש"י במתני' בשל שותפין לרבותא אפי' בב' שותפין הגם דקיי"ל כרב ולא צ"ל מתני' בשל שותפין מ"מ מהני' סתמא קתני משמע בין בשל א' בין בשל שותפין, ולר"י צ"ל מתני' דוקא בשל שותפין איירי: וכתבו התוס' משום דפרו ורבו מצוה רבה היא היינו דהיא מצוה שאין כמוה בדמיון ורשב"א כד מייתי לתי' זה מוסיף דקיום העולם היא, ומדויק בזה מתני' דגיטין אלא מפני תקון העולם כופין, וצ"ל הלא אמר שנאמר לא לתוהו בראה והול"ל אלא כדי שלא יהי' בטל מן המצוה, מאי מפני תקון העולם דקאמר ולתוס' א"ש משום מצוה אחרינא לא היו אומרים חטא, אלא מפני שמצוה זו תיקון העולם וקיומה היא לכן אומרים לו חטא וכופין אותו על כך וא"ש: ולפי תירוץ זה אין אומרים חטא רק במצות פו"ר, וכ' עוד י"ל דבכל מצות אומרים חטא באיסור זוטא כדי שיזכה חברך ברבה הימנה ושאני ברודה פת שפשע וא"ש האי דפסחים דחמירא עשה דפסח מעשה דהשלמה, א"כ בכל מקום אומרים חטא בזוטא כדי שיקיים חברך מצוה רבה כמו בעצמו שמותר לעבור בדזוטרא וכמו עשה החמורה דוחה עשה ול"ת הקלה: והנה מ"ש תוס' דרודה שאני משום שפשע, עיי' תוס' עירובין ק' ע"א שכתבו הא דלא דחי עשה ל"ת דבל תוסיף משום דפשע דהי' יכול לקיים העשה בלא דחיית הלאו, א"כ בהרודה שפשע גם הוא עצמו אסור לו לעבור בקל כדי שיזכה וינצל מאיסור חמור כיון דע"י פשיעה בא לו, אלא משום דרדיית הפת דרבנן מספקא ליה לרבינא אם מתירים לו לעצמו, אבל ע"י אחר בוודאי לא כיון שפשע ועיי' טורי אבן ר"ה כ"ח ע"ב שהקשה על תוס' עירובין מש"ס זבחים דמוכח דאפי' בא ע"י פשיעה אמרינן עשה דוחה ל"ת עיי"ש גם לדרבנן דעשה דוחה ל"ת שהוא פשע והביא עצמו לידי כך, מ"מ לומר לאדם חטא בשביל שיזכה חברך מסתבר דלא נימא לו רק כשחברו לא פשע, אבל כשפשע מה לו לחטוא בשבילו מי יחוש חוץ ממנו, לא הי' לו להביא עצמו לידי כך והבן: והנה צ"ל הא דבערובין ס"ל לרבי דניחא ליה לחבר וכו' הגם שע"ה פושע בעצמו דאינו מעשר, מ"מ כיון שע"י חבר בא לו ניחא ליה ושרי למיעבד איסורא זוטא ואפשר דמשו"ה ס"ל לרשב"ג דלא ניחא ליה כיון שהע"ה פושע בעצמו, אבל היכא דלא פשע כלל מודה רשב"ג דאומרים לו חטא וכו' ואפי' היכא דלא גרם הוא כלל, וכן נראה דאלת"ה פליג רשב"ג על משנה אחרונה דכופין את רבו להאי תירוצא של תוס' דלא נחית לחלק בין פ"ו לשאר מצות ולמ"ש א"ש: והקשו התוס' לנפשייהו מהשולח ל"ח ע"ב חציה שפחה וחב"ח שכפו רבה, ותי' דהתם היתה מחזרת עליהם וממצאת עצמה לזנות ודומים לאנוסים, וראיתי לזקני מ"ו מאוה"ג מהרע"א זצ"ל בחדושי רע"א בשבת ד' שעמד בתמיה' קיימת מה קשה לי' לתוס' מהאי מעשה דהא י"ל דהאדון עצמו שחרר חציה והוא גרם לכן כפו אותה כמו בערובין כיון שע"י בא, ומשם מוכח אפי' ע"ה פושע, מ"מ כיון שע"י החבר בא אומרים חטא והה"נ בהאי מעשה, ולכאורה י"ל דאיכא הוכחה לתוס' דהמעשה לא הי' כן מדמקשה שם לאביי ומשום אסורא לא מהאי מעשה דח"ש וחב"ח ואם האי מעשה הי' דאדון עצמו שחרר חציה לק"מ על אביי דבהאי מעשה הוא גרם ששחרר חציה, אבל בהאי אמתא דאביי לא עשה האדון מידי וע"כ צ"ל דידע דהאי מעשה בשל שותפין הי' ושחרר הא' חציה וא"ש, אלא דזה דוחק דהי' ליה לפרש דהמעשה בשני שותפין הי' ועיקר חסר כדי להקשות על אביי, אבל באמת דברי זקני זצ"ל נפלא ממני ובמח"כ קדושתו אפי' ריח קושי' אין כאן בוודאי בח"ע וחב"ח והאדון שחרר אותו חצי ועי"ז מבוטל מפ"ו הוא האדון גרם, דלולי כן הי' יכול לקיים פ"ו ולשבת אם מחוייב בה וע"י השחרור מונע אותו ממצוה, ואם עבד אינו מחוייב בכ"ז, הוא גרם ע"י שחרורו שצד בן חורין שבו נתחייב ואינו יכול לקיים המחוייב עליו אבל בחציה שפחה דליכא ביטול מצוה רק דעבדו בה אינשי איסורא וכי האדון גרם מידי בזה ע"י ששחרר חציה גם אם היתה כולה שפחה הוו עבדי בה איסורא, והא"ש דמקשה על אביי וא"ש קושי' תוס' ופשוט: והיתה לבאר בוודאי לפי דמסיק ומתרץ דס"ל דמנטרא ומסרה לעבד ובחציה שפחה א"א למנטרה דאסורה לעבד באופן שהוא האדון שחרר חציה והוא גרם לה דא"א למנטרה ע"י עבדי אלא לאמת לא צ"ל דהאי מעשה כך הי' ואפי' בשל ב' שותפין כופין משום דא"א למנטרה אומרים ותוס' הקשה שפיר לפי דס"ל לרבינא במעשה דאביי ול"ל דאפשר בעבד דמנטרה שפיר ולא גרם האדון מידי וקשה הא פושעים היו ולא אמרי' חטא כה"ג וא"ש פשוט: ויש לנו לעשות סמוכים משם למ"ש תוס' כל דהוא גרם אומרים חטא וכו' מדהקדים הא דאמר רנ"בי דעבדו בה אינשי אסורא, בלא"ה גם אי כפו משום מצות פו"ר כריב"ב וקשה אי משום ביטול מצוה כופין האדון לעשות איסור כ"ש לאפרושי מאסורא ועיי' מהר"מ שי"ף שם במ"ש תוס' ליישב הא דחצי עבד ולא מקשה ומתרץ מדאביי ומעשה דחצי שפחה, דפשיטא דלאפרושי מאסורא מותר, וא"כ קשה למה למקשן להביא דרנב"י, ועוד דממתני' דחצי עבד הי' ליה להקשות על אביי וכבר נתקשו בזה, ולמ"ש א"ש דבלא"ה ל"ק די"ל דמעשה הי' דהאדון עצמו שחרר חציה והוא גרם שלא תוכל לקיים המצוה לכן בדין שכופין, משא"כ בעובדא דאביי בהאי אמתא לא גרם מידי, ולכן הקדים דרנב"י דמשום דעבדי בה אינשי איסורא כפו ואין הסרחון תלוי באדון כלל וא"ש נכון: והנה בגיטין פ' השולח מ"א ע"ב אחז תוס' בתי' ב' של תוס' שבת, ושם כ' ועוד מצוה דרבים שאני נראה דמצוה דרבים אפי' רבים פשעו וגרמו בעצמם מ"מ כדי להציל רבים אומרים חטא ובשבת כ' והוי נמי כמצוה דרבים נראה קצת דהאי טעמא לחוד לא פשיטא לתוס' דאמרי' חטא, ורק בצירוף דדומה לאונסים וגם הוי כמצוה דרבים, ובגיטין ס"ל דבכל א' מהנהו טעמי סגי דהו"ל כאונס ואפ' ביחיד כה"ג אומרים חטא בשביל שיזכה הגם שפושעים בדבר בלי אונס כלל כנ"ל : והנה הרשב"א בתשובה ומובא בב"י סי' ל"ו חולק על תוס' דל"א חטא בשום מקום אפי' במצוה גדולה וחמורה, רק כשהוא גרם כהאי דערובין, וכן ס"ל בחדושיו לשבת תחלה מביא תי' ראשון של תוס', שאני פ"ו דמצוה רבה וקיום העולם היא, וכ' ולי נראה דבחצי עבד ליכא משום ל"ב תעבודו, ומה דקשה על הרשב"א מש"ס גיטין ל"ח לדבריו לא הקשה על אביי דבחציה שפחה ליכא לעולם ב"ת יישבנו במק"א ואכ"מ, וכ' והאי אמתא משום דרבים עבדו בה איסורא ורבים נכשלים בה לכן התירו לו לשחררה וכפוהו הנך רואה דס"ל דאפי' משו'