כתב סופר אורח חיים קיז

תשובה סא השמים שפעת ברכות יעריפו, בל יחליפו, לראש גבר הוקם על ה"ה ידי"נ מע"כ הרב הותיק מלא עתיק חרוץ בעל פיפיות כש"ת מהר"ם נ"י בשבת תחכמוני בק"ק וו"ה יע"א: יקרתו קבלתי בזמנו בשבוע זו והיום באתי אל העיון והיום יצאתי בעטי להשיבו על שאלתו וספיקתו בהך דינא של המחבר או"ח סי' שכ"ג סעיף ז' דמותר להטביל בשבת כלי חדש וי"ש יצא ידי כולם ויתן את הכלי במתנה לעכו"ם, והוקשה לו ואיך יתן מתנה לנכרי הא עובר על לא תחנם לא תתן להם מתנת חינם, והא מתנה זו צריכה שתהיה מתנה גמורה שיוכל לשמש בו כרצונו, הגם שנכרי מחזיר לו מיד בתורת שאלה, מ"מ צריכי' שניהם שיכוונו למתנה גמורה, ובתשובת הרשב"א ס' תפ"ח מפקפק על היתר זה דמחזי כהערמה, ובוודאי בלבו לא יהי' הערמה, גם המרדכי שממנו מקור דין זה ס"ל דלא מפקע בזה מחיוב טבילה, ואיך שרי ליתן לו מת"ח, וצ"ל דיתן לנכרי שקיבל טובה ממנו או לשכנו דשרי כמ"ש תוס' חולין גבי שולח אדם ירך לנכרי ובע"ז כ"א ומסתימת המרדכי פ"ב דביצה שמביא הב"י המחבר לא משמע כן, אלו דבריו בהוספת תוספת מרובה משלנו בביאור השאלה: והנה המג"א סי' ש"ז נתקשה הא אסור לתת מתנה ביו"ט וכ' למצוה התירו, וע' במחצית השקל בשם תוס' שבת הא להסוברים דמותר לטבול ביו"ט לאו צורך מצוה הוא ואיך יצא ידי כולם, ומחצית השקל העלה כיון דרוצה לצאת ידי שמים ידי כולם הוי ליה מצוה לגבי' דידי' ודוחק: ובמק"א בתשובה העליתי דליכא איסור מתנה מצד הנותן רק מצד המקבל, דנותן אינו אלא כמפקיר ומוציא מרשותו ועיי' מג"א סי' ח' דמותר להפקיר, ועיקר האיסור משום המקבל שמכניסו לרשותו וכמקח וממכר הוא לפ"ז מותר להקנות לנכרי מצד הדין דמצד הנותן ליכא איסור ומיושב קו' המג"א סי' ש"ז הנ"ל ושם בארה ואכ"מ: ונחזור למקום שיצאנו משם בוודאי אם יש לו שכן נכרי מכירו דליכא משום מת"ח אסור לו ליתן במתנה לאחר כיון שאפשר ליתן לשכנו דליכא איסור למה נתיר לו בדרך אסור, אבל היכא דל"ל מי שמכירו או שכינו צריך לעיי' מלפי תירוץ המג"א משום מצוה התירו לו לתת מתנה ביו"ט אם כמו כן מותר לתת לו מת"ח, ונ"ל פשוט דאסור, חדא דלא התירו משום צורך יו"ט רק איסור של יו"ט כמו ליתן מתנה ביו"ט שהוא איסור של יו"ט והתירוהו משום צורך יו"ט אבל מת"ח לאו איסורא דיו"ט הוא, ועוד ליתן מתנה ביו"ט איסור דרבנן הוא ומת"ח לנכרי דאורייתא כנ"ל פשוט: שבתי וראיתי די"ל כיון שישראל עושה זאת לטובת עצמו, אפי' בחול דליכא מצוה מותר כ"ש ביו"ט לצורך מצות יו"ט: וחילא דידי מר"ן גיטין ל"ח ע"ב בשם י"א והוא ברשב"א בשם רמב"ן דטעמא דאסור שחרור משום לא תחנם כעין ל"ת לנכרי וכל שעושה לטובת עצמו ליכא משום לת"ח, ור"א שחרר עבדו לצורך מצוה ליכא משום לא תחנם, ורשב"א שהקש' עליו מכח כ"ש השתא לגר תושב מותר לתת מת"ח כ"ש לעבד נרא' דמודה לרמב"ן בהא שכ' דכל שעושה לטובת והנאת עצמו הגם שסוף כ"ס המקבל נהנה בחנם בלא כסף או דהיה לו גמול אחר תחת השחרור מותר, ולא בא לחלוק עליו אלא משום דלא ניחא ליה שיהי' טעם איסור זה משום לא תחנם, וגם הר"ן מביא בשם י"מ ושתיק להו ש"מ דכוותי' דרמב"ן ס"ל ובנכרי מותר ליתן לו כל שיש לנותן צורך בו לטובת עצמו, וא"כ ה"נ בנידון שלנו שיש בו צורך לישראל לתת הכלי במתנה גמורה לנכרי לצאת ידי כולם הגם שנותן לו במתנ' גמורה כדי שיוכל הנכרי לשמש בו כשירצה ליכא משום לא תחנם. ועיי' תוס' ע"ז כ' ע"א ד"ה ר"י שהקשה וכי מאן דס"ל דאסור לא ס"ל דמפרנסים עניים נכרים וכו' ומתרץ דרכי שלום אין זה מתנת חינם עי"ש נראה דס"ל כרמב"ן כיון שעושה להנאת עצמו מפני דרכי שלום ליכא משום מת"ח והדבר מוכרח מכח קו' התוס': אלא דמש"ס ע"ז ס"ד ע"א מוכח דלא כוותי' דרמב"ן ותוס' הנ"ל והוא מדקאמר שם מדר"י נשמע לר"ע כמו לר"י דאסור משום מת"ח למעוטי תפילה ש"ד ה"ה ה"נ לר"ע במקיים בכלאים, ואם כרמב"ן דכל שיש להנותן הנאה בו ולעצמו מתכוין ליכא משום מת"ח אין הדמיון עולה יפה לר"י כיון שמכוין למצוה למעוטי התפלה ליכא משום לא תחנם, לא משום דחוי, אלא דליכא כאן ענין דלת"ח כלל, אבל לר"ע דמקיים בכלאים איסורא דמלקות הוא מניין לנו דמצות למעוטי תפילה דחי איסור זה וקושי' זו כבר אמורה בס' באר יעקב, ואפשר יש לדחוק גבי עבד ליכא כ"כ משום לא תחנם כקושיית רשב"א וכל דאיכא גם להנאתו מותר, אבל הלא הראיתי שגם התוס' הכי ס"ל, ותוס' כ' כן גבי ל"ת דנכרי. ועיי' ח"ס חיו"ד סי' שכ"ב שעמד בקושי' זו: ויש למפקפק לפקפק דהא עשה דלעולם בהם תעבודו לאו קיום מ"ע הוא אלא איסור עשה וכיון שיש מצוה לפניו שהוא חפץ ורוצה בה ליכא לא תחנם במה שמשחרר אותו כיון שמחויב במצוה זו, ואפי' אינו מחוייב לעשותה, מ"מ כיון שרוצה בה לא גרע מדבר הרשות שעושה להנאתו דליכא משום לא תחנם, ומצוה שהוא מחוייב בה חיובא הוא לשחרר כדי לקיים המצוה שאין איסור עומד נגדו והבן: ואני בעניי הכינותי יישוב נכון לקושי' זו, בשים לב במ"ש הרמב"ן בטעמא דלעולם בהם תעבודו משום לא תחנם כעין לא תחנם בנכרי, וצ"ע לכאורה הא מיד כשנותן שחרורו בידו מתהפך כחומר חותם מעבד לישראל ואז כששבת וינפש ממלאכת רבו, בר ישראל נהנה וברגע שהוא עבד אין לו תועלת והנאה ושאני גבי נכרי שנהנה ממתנה זו בגיותו וצ"ע. וצ"ל עצמו שמשחררו כדי שלא יהי' עבד, רחמנותו עליו בעודו עבד וזה מביאו לתת לו גם שחרור זהו עצמו הוא משום לא תחנם שלא יחונן אותו בעוד שהוא עבד, כיון שאם יניחו כמו שהיה עבד לאדונו משועבד לעבדו ולהכי אסור הגם כששבת ממלאכתו כבר ישראל הוא, כצ"ל והוא נכון : ואחר הוצעה זו אומר אני דמשו"ה כשמשחרר אותו להנאת עצמו ליכא משום לא תחנם הגם שסוף כ"ס עשה לו חסד חנם ונהנה משום דאז כשנהנה כבר ישראל הוא, וליכא רק משום דמרחם לגוף זה שהוא עכשיו עבד לעשותו חפשי, ובכ"הג אינו עושה משום רחמנותו עליו וא"כ הגם שלבסוף נהנה ליכא איסור' דלא תחנם דהא כשנהנה הוא ישראל וא"ש. לפ"ז לק"מ מש"ס ע"ז ס"ד שם בנכרי גם אם עושה כדי לקיים מצוה דלמעוטי תפילה סוף כ"ס נהנה הנכרי ממת"ח וזה אסרה התורה אע"ג דהתחלתו היה לטובת ולהנאת עצמו, ואמת נכון הדבר בעזה"ית: ויצא לנו מדברינו בכוונת הרמב"ם קולא וחומרא, קולא דבח"ע וחב"ח מותר לשחרר אפי' ליכא למשחרר שום טובה והנא' דהא כשיהנה יהיה ישראל, ומשום דמרחמו ונותן לו ג"ש כשהוא עבד אין בזה משום מת"ח לעבד אלא לחב"ח שבו שמשועבד ועובד עבודת רבו, הגם שתקנו עובד א"ע יום א', מ"מ יום שהוא עובד את רבו קשה הוא לחב"ח שמשועבד לעבודת אחרים ותליא ברצונו ודעתו והאדון מרחם לחב"ח ולא לח"ע, הא קולא, וחומרא לפי מה דקיי"ל המקפיר עבדו צריך ג"ש ועיקר האיסור הוא ההפקר מן השעבוד כמ"ש תוס' גיטין ל"ח ע"א ד"ה המפקיר וכו' לכן אסור להפקירו אפי' יש לו לאדון הנאה ותועלת דסוף כ"ס יהנה העבד והוה לי' כנכרי דאסור אפי' מכוין לעצמו משום מצוה וכדומה כדמוכח מש"ס ע"ז הנ"ל: ולכאורה קשה עלינו מסוגי' ש"ס ל"ז ע"ב דמביא ראי' מהאי מעשה חצי' שפחה וחב"ח ולפמ"ש בחצי' שפחה וחב"ח ליכא משום לא תחנם אפי' אינו מכוין לטובת עצמו, וכעין שמקשין העולם על הרשב"א שבת פ"ק דכ' דבח"ע וחב"ח ליכא משום לעולם בהם תעבודו ויישבתיו במק"א ואכ"מ, ולמ"ש קשה כהנ"ל על רמב"ן ותוס' ע"ז הנ"ל. ואחר שים לב קצת לק"מ דהא מקשה שם על אביי ומשום איסורא לא וס"ד דאביי ס"ל גם משום איסורא לא, ואי ס"ל דלב"ת משום לת"ח הא בוודאי היה מתיר משום איסור דליכא לת"ח כיון שעוש' להציל מאיסור', וע"כ דל"ל האי טעמא משום ל"ת וכיון דל"ל משום ל"ת ממילא גם בח"ע וח"ש וחב"ח איכא משום לב"ת ושפיר מקשה מהאי מעשה דח"ש וחב"ח, ומסיק דגם אביי ס"ל משום איסורא מותר וה"ט דליכא רק משום לא תחנם וכל לאפרושי מאיסורא ליכא משום ל"ת, ולאמת בח"ש וחב"ח ליכא משום איסור דלב"ת וא"ש ועיי', ויש לי לעשות סמוכים לדברינו מדמקשה מדשמואל על ר"א ולא הקשה דר"א אדר"א ועיי' מהר"מ שיף שכ' דה"א דהי' מקום לומר דמותר לשחרר כדי שיהי' מחוייב במצות כולם ול"א ר"א חובה רק שלא יפקירנו ומשמואל דאמר המשחרר עבדו עובר בעשה מקשה שפיר וכ"כ הפ"י והנה דברים שכליים המה, והדר מקשה מנ"ל באמת דגם כה"ג אסרה תורה ולשמואל ניח' ולהלכתא קשה עיי"ש: ולולי דבריהם היה נ"ל ע"פי דרכם אבל לא מטעמייהו, לפמ"ש דמ"ש הרמב"ן משום לא תחנם צ"ל הגם דכשנהנה כבר ישראל הוא מ"מ אסור משום שמרחם עליו בעוד שהוא עבד שלא יהיה עבד גם זה אסרה תורה, וי"ל לולי דשמואל ה"א דוקא מפקיר אסור דמהנה לעבד ששבת וינפש ממלאכה בעוד שהוא עבד, אבל לשחררו לגמרי שיהיה ישראל גמור מותר דלא אסרה תורה משום דכשיהנה כבר ישראל הוא, ולכן מקשה מדשמואל דאמר המשחרר עבדו דס"ל ע"כ דיש איסור גם בזה משום שמרחמו כשהוא עבד: וכל מ"ש ביישוב דברי רמב"ן לא יועיל לנו על דברת התוס' ע"ז כ' דכ' כן בנכרי דמשום דרכי שלום אין בו משום מת"ח וקשה מסוגי' דע"ז ס"ד, ונ"ל דכוונת התוס' דכל שיש משום דרכי שלום ליכא משום מת"ח לא משום דכיון דלהנאתו מתכוין אע"ג שהנכרי נהנה ג"כ בחנם ליכא משום מת"ח כמ"ש הרמב"ן, דהרמב"ן לא כ"כ רק בשחרור כמ"ש, אבל כוונת התוס' הוא ענין אחר, דכל שראו שהוא מפני דרכי שלום שאם לא יעשה כן לפרנסם איכא איבה ויקומו עלינו כתוא מכמר ויקחו בחזקה ויהיו צוררים צרורים וע"י שמפרנסים אותם מצילי' את עצמינו מידם הוי כמוכרו לו ומבריח ארי דורס וטורף, אבל לתת