כתב סופר אורח חיים קטז

אסרו בכדי שיעשה, ובר"ן ע"ז לענין סתם יינם, ואם כי ראיה לדבר ליכא, זכר מיהא איכא ועיי': והא"ש לשון המחבר דכ' ומה"ט בעששית אסור וכן נר של שעוה דגם נר של שעוה משום דלא חלקו, אלא דבשל שעוה לולי דאיכא משום שמא ימחוט לא היה מקום לגזור אטו שמן כיון דל"ש בנר זה חשש הטיה כמו בעששית וגבוה למעלה מיו"ד, ובב"י קיצר וכ' עיקר החשש נגד הג"א ובשו"ע דייק בלשונו וארכבי' איסור דנר של שעוה אתרי רכשי ע"ד שכתבתי כנ"ל נכון וברור: והא"ש נמי מה שהקשה הטו"ז מדקתני טעמא דברייתא דאין קורין משום שמא יטה ולא אמר טעם הכולל יותר שמא ימחוט דנ"מ פתילה בלא שמן, ולמ"ש לק"מ דוודאי למ"ד משאצ"ל חייב איכא משום שמא ימחוט לחוד, אבל ברייתא זו אתי' כמ"ד מלאכה שאצ"ל פטור, אלא מאחר דגזרו בשל שמן שמא יטה ממילא אסור גם פתילה לחוד ונר של שעוה משום דאיכא שמא ימחוט ואתו להתיר גם של שמן ולא ידעו לחלק בחומר איסור דשמא יטה לשמא ימחוט, ואמרה הברייתא עיקר הטעם דנמנו וגזרו אומר שלא יקרא לאור הנר, וא"ש נמי דביו"ט מותר ולא גזרינן שמא ימחוט, כיון דליכא משום שמא יטה גם משום שמא ימחוט ליכא וא"ש ביותר דל"ק בבריית' טעם דשמא ימחוט דכולל יותר, דא"כ גם ביו"ט אסור, ולכן נקיט טעם דשמא יטה דנדע דוקא בשבת דשייך שמא יטה בשמן אסור גם פתילה ושאר נרות משום שמא ימחוט וא"ש נכון: עד כה היו דברינו לבאר שיטתו של הב"י וקבעה להלכה בשו"ע דנר של שעוה אסור אטו שאר נרות דשייך ג"כ שמא ימחוט, בכ"ז אפשר צדקו דברי הטו"ז דמנ"ל לחדש איסור, ולהוסיף גזירה מה שלא מצאנו וכל עיקרו חשש וגזירה הוא. ואני מוסיף והולך אור המאיר אשר יאיר לנו, דנ"ל ראי' מרמב"ם דל"ג שמא ימחוט למ"ד משאצ"ל פטור, דהנה הרמב"ם השמיט הא דאמר רבא אדם חשוב מותר, ועמד בזה הלח"מ ולא מצא מענה, ועלה בדעתי במושכל ראשון ליישבו, דס"ל ניהי דבאדם חשוב ליכא חשש שמא יטה השמן אחר הפתילה שאין דרכו בכך בחול, או משום שאין דרכו להשתמש בנר שיש בו מעט שמן עד שצריך הטיה שיהיה השמן במקום הפתילה, או שאין דרכו להטות הכלי וכ"ש כשהכלי מאוס, אבל למחוט הפתילה לטעם ראשון שכתבנו בוודאי שייך גם באדם חשוב, גם לטעם השני דמחמת חשיבותי' אין דרכו להטות, אבל למחוט הרי עינינו רואות שכ"א יהי' מי שיהי' מוחט הפתילה בשעה שמרגיש שיכהה אורו, ובכלי, וכ"ש כשהוא יחידי במקום הנר שמשתמש בו, והא דאמר רבא אדם חשוב מותר משום דס"ל מלאכה שאצ"ל פטור וליכא באדם חשוב רק חשש דרבנן, ולמגזר הא אטו הא ע"ד שכתבנו ל"ל, ומקשה עליו ממעש' דר"י ב"א דרצה להטות או הטה וחזינן דגם באדם חשוב שייך שמא יטה, אבל להלכתא לפי מה דס"ל לרמב"ם דמלאכה שאצ"ל חייב איכא ג"כ משום שמא ימחוט ואיסור דאוריי', ובריי' נקיט הטעם משום שמא יטה דאתי' כמ"ד מלשאצ"ל פטור או דבעי למימר טעם דא"ש לכ"ע לכן לא כ' הרמב"ם הא דאדם חשוב מותר, דאיכא משום שמא ימחוט הגם דהרמב"ם נקיט הטעם משום שמא יטה משום שאין דרכו לכתוב דבר שאינו מפורש כידוע דכן דרכו בקדש בכ"מ, אבל מ"מ האמת כן הוא לכן לא העתיק דינו דרבא, ושתיקה זו לאו הודאה, אלא להלכתא ליתא לחלוקא דרבא בין אדם חשוב לאדם אחר כן נ"ל יישוב נכון : והנה להלכתא פסק בשו"ע דאדם חשוב מותר לפי דפסקי' כשיטת רוב ראשונים דהלכה מלשאצ"ל פטור וליכא באדם חשוב גזירה דאורייתא דגם אם ימחוט בכלי עיי' מג"א דמוכח מדבריו דס"ל גם בכלי רק מדרבנן אסור ועיי' מחצית השקל ופרמ"ג סי' ער"ה ועיי' טו"ז סי' תקי"ד. ולענין נר של שעוה או פתילה בלא שמן הלא מוכח מרמב"ם דס"ל דהא דמחלק רבא בין אדם חשוב משום דס"ל מלאכה שאצ"ל פטור ול"ג שמא ימחוט וגם ל"ג הא אטו הא בצירוף כ"ז, כ"ש נר אטו נר דניכר דלא גזרי' כולי האי וכטו"ז, ומ"ש הטו"ז מתוס' שבת דגזרי' בכבוי חילוקו יפה ונכון הוא, ובלא"ה אין לדמות בגזירת לגזירת זו עיי' תוס' חולין ר"פ כל הבשר ק"ד ע"א ד"ה ומנא תימרא ועיי': אלא מ"ש הטו"ז בסי' רע"ח דמהרש"ל וב"ח כתבו דנר של שעוה מותר עיי' אליה רבה דמביא דברי מהרש"ל דמוכח מתוך דבריו דאינו מתיר רק במקום דבלא"ה פליגו אם יש לאסור חזו לצרופי דבנר של שעוה ליכא כ"כ שמא יטה ואני ראיתי בפנים בב"ח שמבוא' בדבריו פעמים ושלש דאינו סומך על היתר זה רק שלא לבטל אמירת הגדה כשהוא יחידי ויש לו נר של שעוה או של חלב ולמד זכות על הבודקים ציצית דבעי עיון וכדומה בנר של שעוה, אבל לעצמו כ' שם סעיף ד' דנר של שעוה אסור כמ"ש ב"י וצלע"ג על הטו"ז: ולדינא כ' המג"א דיש להחמיר והוא מטעם שמא הלכתא כמ"ד מלאכה שאצ"ל חייב וגם אדם חשוב יש להחמיר דלא בקיאים מי הוא אדם חשוב לדבר זה כמ"ש האחרונים שסביב השו"ע חונים, ובוודאי אם אפשר שלא ללמוד ביחידות מה טוב, אבל בב' ספרים בענין א' יש להקל דבלא"ה יש מתירים וכ"כ האי אין לנו לגבב חומרא כ"ש כשיש בו ביטול תורה, ועונג שבת למי שמתענג ומוצא נופש וקורת רוח מלימודו כנ"ל: ואחר אשר בארנו באורך הך דינא דנר של שעוה שוה לנו לבוא לנידון שלפנינו והקוצר יספיק לנו במילי דדי להם לחכימא בהנהו מיליקערצען דל"ש בהו שמא יטה כמו בנר של שעוה וגם שמא ימחוט ל"ש שאין דרך וכמעט א"א למחוט הפתילה אם לא ע"י כלי וחוזק יד שאין דרך כלל אפי' בחול. אבל כמדומה לי יש בו משום מכבה או גרם כבוי לפעמים כשיתרבה המהותך מחום האש ששופכים לארץ מרירותו שע"י רבוי המהותך מכהה האור וע"י ששופכים זה מבהיק האור, וניהי דמשום מבעיר ליכא דאין זה אלא עדוי חושכא, אבל משום מכבה או גרם כבוי איכא עיי' ביצה כ"ב בתוס' ורא"ש שם ובתשובה א' ביארתי שיטת תוס' ורא"ש באר היטב ולאפס הפנאי לא עת האסף פה שנית, ולא יאמרו רבנן בכפילא, עכ"פ משם יוצא דבשבת בוודאי אסור, אלא כיון דא"צ לגופו הוא פטור אבל אסור ונפלינן ברברבתא אם נר של שעוה אסור משום איסור דרבנן דמכבה שאצ"ל או מותר. ויש לי הרהורי דברים בנר של שעוה וחלב לפעמים מטים הנר כדי שיבלע הפתילה מן החלב או השעוה ויבהיק אורו ואיכא משום שמא יטה במלאכה דאורייתא, וזה נ"ל שייך גם בהנהו מיליקערצען, וצריך חפוש ובדיקה אם רגילי אינשי בכך, ואין למדי' מאיש פרטי בזה דל"ח לשמא יטה רק היכא דשכיח ורגיל. מן כל הנהו טעמים דכתיבנא איני אומר בו היתר. וכבר ידעת וראו עיניך שאני מעורר ישנים כאור בוקר בש"ק בקול עורו ישנים משינתכם, התעוררו נא ועמדו על צדי למען לא אכשל באיסור חז"ל דלא יקרא לאור הנר ואלקי' המאיר לארץ יאר לנו ויראנו נפלאות מתורתו: טרם אכלה לדבר, אציע אתך פה מה שעלה במחשבה לפני באמצע הכתיבה בשבת פ' ב"מ כ"א ע"א בעי מיניה אביי מרבה וכו' אמר ליה אין מדליקין מ"ט מפני שאין מדליקין, וכ' רש"י מפני גזירה שידלוק בלי הוספה, וצ"ל מלבד שהלשון דחוק והול"ל משום גזירה, גם קשה מדשאל ליה מ"ט הלא אביי בעצמו אמר בהאיבעי' גזרי' דלמא וכו' או לא, וכשהשיב לו אין מדליקין מובן משום גזירה שמא ידליק בעינו. ונ"ל דיש לי מקום עיון דמתני' קתני אין מדליקין משמע דלא ידליק לכתחילה משום גזירה, ולא קתני דאסור לראות אצל שמנים ופתילות פסולים אלו, וגם בש"ס אין מבואר, והשואל בתשובת רשב"א ס' קע"א היה נראה לו מדקתני לכתחילה לא ידליק הא דיעבד מותר לראות בו, והרשב"א השיב דעיקר החשש כשרואה בו שיטה ובוודאי אסור לראות בו וכמו אין קורין לאור הנר שמא יטה, ופסקו בשו"ע סי' רס"ד כן, וצ"ל דמתני' לאו דוקא שאין מדליקין אלא אסור לראות בו, וי"ל דכ"ז בפתילות ושמנים דשייך בהם שמא יטה אסור דיעבד מחשש זה עצמו דשמא יטה דעיקר הטיה כשרואה וממשמש בו, אבל באלו דליכא משום שמא יטה אלא משום גזירה כמו באבעי' דאביי לרבה דליכא רק גזירה שמא ידליק בעינא, י"ל דוקא לכתחילה לא ידליק משום גזירה אבל בדיעבד מותר לראות בו, דלא גזרי' כולי האי, ועוד דל"ש כלל למגזר אם יהי' מותר לשמש בדיעבד במעורב ישמש גם בעינא בדיעבד דכיון שאסרו לכתחיל' אפי' מעורב תו לא שכיח שידליק לכתחילה במעורב ועיי' ברא"ש שלהי ע"ז לענין גזירה אב"י אטו ב"י דתבשיל מותר ול"ג תבשיל בקדרה שאב"י אטו תבשיל שנתבשל בב"י כיון דאסרו לבשל באב"י שוב ל"ש שיבשל באב"י כדי למגזר הא אטו הא עיי"ש והה"נ כאן. והרשב"א ג"כ לא אמרו רק היכא דשייך בזה עצמו שמא יטה, והמחבר ג"כ לא כתבו רק בתחילת הסימן כדאיירי בשמנים הפסולים מעיקר הדין כנלפע"ד ראוי ונכון לדינא ולמעשה עדיי' צריך תלמוד אצלי כי לא שקלתי' במאזני שכלי והדבר צריך בדיקה וחיפוש: ואם כנים דברי י"ל פרפרת נאה דבתר דאמר רבה אין מדליקין ומובן משום גזירה וקשה עדיי' מ"ט, מנ"ל לרבה בפשיטות דגזרו כולי האי מה דלא קתני במתנ', ואמר מפני שאין מדליקין רמז לו דלכן קתני במתני' אין מדליקין ולא קתני דיעבד דאסור לראות משום דמתני' כייל וסתם אין מדליקין בשמנים אלו אפי' מעורב בדבר שמדליקי' וכה"ג דוקא לכתחילה אין מדליקין לכן נקיט בכל מתניתין רק לכתחי' וממילא מובן היכא דשייך שמא יטה אפי' דיעבד אסור כמ"ש רשב"א בפשיטות מסברא דנפשי', והיינו דאמר מפני שאין מדליקין כמ"ש רש"י משום גזירה ורמז ליה מנ"ל הא משום דאין מדליקין מדלא קתני רק אין מדליקין לכתחילה ש"מ דיש איסור היכא דל"ש שמא יטה ומשום גזירה ובהא אין מדליקין רק לכתחילה וכדכתיבנא: הנלפע"ד כתבתי במרוצה, בין תבין את אשר לפניך, הכ"ד אביך אוהב נפשך מברכך בכל מיני ברכות ושובע שמחות. פ"ב כאור בוקר ליום ג' ב' דחנוכה תרל"א לפ"ק: הק' אברהם שמואל בנימין ב"הג מהרמ"ס זצ"ל