כתב סופר אורח חיים קטו

אבל הנותן לא עביד מידי ולכן כשנותן לגוי כה"ג מותר דישראל הנותן לא עביד מידי והנכרי עושה הכל, אעפ"י דמכירה לנכרי ואפי' קונה הנכרי ע"י משיכה אסור, מכירה שאני משום שמא יכתוב וזה שייך בדבור בעלמא ג"כ ולכן כ' הרמב"ם פכ"ב משבת ומביא מג"א סי' ש"ז מכירה א' בפה וא' במסירה אסור משום שמא יכתוב, ומתנה בפה בלי קנין בוודאי מותר דלא שייך שמא יכתוב אלא לעשות מעשה קנין אסור משום דדמי' למכירה שמוציא ומכניס מרשות לרשות, וס"ל לב"י בשיטת הר"ן דבמשיכה מותר דלא דמי' למקח וממכר כ"כ, ומרדכי ס"ל דגם זה אסור ואנו כתבנו דגם הר"ן מודה וכ"ז בישראל לישראל, אבל לנכרי נראה דמותר כנ"ל נכון מסברא ישרה וברורה: אלא דעומד נגדינו סוגי' ש"ס שבת קל"א ע"ב דמתרץ לר"א הואיל ואי בעי מפקיר, משם מביא מג"א ססי' י"ג ראי' דאסור לתת במתנה לנכרי כדי להפטר מחיוב ציצית מדלא קאמר ש"ס הואיל ויכול ליתן במתנה לנכרי וקטן עיי"ש: ומשם ראי' דאפי' לנכרי אסור ליתן ואפי' קונה במשיכה, אלא דראי' מג"א אינה מכרעת מסוגי' ש"ס שם דה"ה דיוכל לומר הואיל ובידו ליתן לנכרי וחדא מנייהו נקיט, ועוד ליתן לנכרי אין בידו אולי לא מקרי לו נכרי וקטן שיקבל ממנו ויחזור ויתן, ובלא"ה ראי' מג"א תמוה לי, דצ"ל בכונת המג"א דל"א ש"ס דאפשר לתת במתנה משום דמתנה אסור והרגיש המחצית השקל הא שם על דאורייתא קאי ואיסור מתנה רק מדרבנן מ"מ נקיט טפי דאי בעי מפקיר דמותר אפי' מדרבנן עיי"ש וצל"ע הא ר"א שמותי הוא מתלמידי שמאי, וב"ש ס"ל בערובין ע"א דמבטל רשותא בשבתא אסור ולדידי' להפקיר בשבת ג"כ אסור הגם דאין אחר זוכה בו ואיך קאמר ש"ס לר"א משום דאי בעי מפקיר ליה הא אסור להפקיר בשבת, וע"כ צ"ל כיון דמדאורייתא שרי ושם על דאורייתא קאי דאין מכשירים דוחים שבת כיון דמדאורייתא אפשר ליה לאפקורי, וא"כ איך הוכיח המג"א דאסור במתנה מדל"א הואיל ובידו ליתן במתנה לנכרי סוף כ"ס ליכא רק איסור דרבנן, מ"ש מתנה ומ"ש הפקר לר"א דס"ל כשמאי, ועכצ"ל או דחדא נקיט או משום דמתנה אין כ"כ בידו ואזדה ראית המג"א וצ"ע: וכיון דאדחי ראית המג"א ומוכרחים אנו לומר הא דל"א הואיל ובידו ליתן במתנה כמ"ש וע"כ לנו לקבל זה, הדרינן לסברתינו דבנכרי ליכא איסור רק בקנין שעושה בו ישראל מעשה שמקנהו בא' מקנינים, אבל קנין משיכה שנכרי עושה מעצמו שרי, ומכל הראיות שמביא המג"א סי' ש"ו דאסור ליתן במתנה אפי' בלי ק"ס אין ראי' דלנכרי ג"כ אסור דו"ק ותשכח ויש לי קצת ראי' למ"ש ממ"ש המחבר סי' שכ"ג מותר להטביל כלי חדש בשבת ויש אוסרים וירא שמים יצא ידי כולם ויתן הכלי במתנה לנכרי, וצ"ל הלא מתנה איסור הוא ומן הדין יוכל לטבול בשבת וכי משום שהוא י"ש ורוצה להחמיר על עצמו יהי' נחשב לצורך מצוה, מה לו להחמיר במה שאינו רק חומרא לרצונו ולהקל באיסור מתנה, ועוד תינח בלית לי' כלי אחר אבל כשיש לו בלא"ה מה צורך מצוה יש בו, (ועיי' תוס' שבת שם ומחצית השקל) ולכן נ"ל כמ"ש דלנכרי מותר ליתן במתנה שיקנה במשיכה, ואין משם ראי' דבמקום מצוה מותר, אבל מה שציין מג"א מסי' תקי"ו דמותר ישראל לשלוח דורון לישראל ראי' נכונה אבל מסי' שכ"ג י"ל ראי' למה שחדשתי דלנכרי מותר לתת במתנה כשקונה ע"י משיכה אפי' שלא במקו' מצוה: ויש להוסיף עוד בנדון שלנו להתיר דהוי כבמקו' מצוה דהא כ' הרא"ש בפ"ק דבכורו' דעכשיו מצוה להפקיע קדושת בכור משום תקלה ומכשול שלא יבוא לידי איסור בכור, הגם דמצוה זו אינו לצורך יום כמו לצורך שבת ויו"ט ודמי' לה לאין מקדישין מ"מ כיון שא"א אח"כ אם לא ביום ש"ק קודם שיולד וגם יש חשש תקלה ומכשול לרבים, הגם שאפשר להפקיר והפקר מותר בשבת כבש"ס עירובין דב"ה ס"ל שאני מקני רשותא ממבטל רשותא וכדס"ל למג"א בפשיטות בסי' מ"מ להפקיע קדושת בכור ע"י הפקר ס"ל לעבודת הגרשוני דמדרבנן אסור ועיי' בח"ס יו"ד סי' שט"ז ויש לחוש למכשול רבים באיסור דרבנן, ועוד יש לצרף שיטת רש"י דס"ל דקנין של נכרי מישראל בכסף ומ"מ במתנה מהני משיכה או הבאה לרשותו, דמהני לכ"ע במתנה וכיון דקנין זה ל"מ להקנות לנכרי רק במתנה ובמקח וממכר ל"מ אינו דומה כשקונה מתנה במשיכה למקח וממכר כיון דאין קנין זה מועיל רק במתנה והבן, מכל הנהו צרופים נלפע"ד המקיל להתיר לתת לנכרי בש"ק במתנה לא הפסיד ואין מזחיחים אותו: הנלפע"ד כתבתי וה' יצילנו משגיאות ומטעיות ויראנו נפלאות בתורתו אשר ניתנה במתנה לבנו בכורו ישראל אוה"נ דש"ת. פה באדען יום ד' לס' עקב תשמעון תרכ"ו לפ"ק: הק' אברהם שמואל בנימין ב"הג מהרמ"ס זצ"ל: תשובה ס בימי חנוכה, יאר ה' פניו אליך בתורה להיות מוסיף והולך לאורה, ויוריק לך ברכה לה"ה בני מחמד לבי הרבני האברך בשנים, ומראה פנים מלא ברכת ה' מורג חרוץ יראת ה' אוצרו כש"ת מו"ה שמעון סופר נ"י בשבת תחכמוני בק"ק קליינווארדיין יע"א: אחד"ש הטוב הנני, עתה באתי לקיים הבטחתי אשר הבטחתי לך שבוע העבר, כי אקח מועד כאור בקר בש"ק לעיי' בשאלתך דברתי ואקיימה וקדמו עיני אשמורות בש"ק ויאר לנו במעט עיון ויצאתי היום בכי טוב להשיבך בדבר הלכה והוא ע"ד הנהו נרות מיליקערצען אם מותר ללמוד ולקרות אצלן בש"ק ועיניך שפיר ראו כל המקומות השייכים לענין זה ופלפלת בחכמה קצת עד"פ, והנני לבאר לך ענין זה בקצרה כל האפשר ומה שהעלתה מצודתי לחדש בה דבר כיד ה' הטובה עלינו: הנה בהג"א פ"ק דשבת מספקא ליה בנר של שעוה דל"ש ביה הטיה אם יוכל לקרות לאורה ולא כ' לנו מקום ספק צד לאסור כיון דלא שייך בו הטייה למה לא יקרא, ומ"ש הטו"ז דמקום ספיקו משום שמא ימחוט זה רחוק בכוונת הג"א דהו"ל לפרש טעם זה דטעם חדש הוא שלא נזכר בתוספת', והפשיט דמספקא ליה דלמא אע"ג דלא שייך שמא יטה מ"מ אסור אטו מדליק בשמן וחלב, כמו דגזרו גבוה יו"ד קומות או יו"ד בתים זה עג"ז הגם דל"ש שמא יטה כמ"ש רש"י או דילמא דוקא בנר דשייך פעם גבי' שמא יטה לא פלוג דא"כ נתת דבריך לשיעורין, אבל נר אטו נר לא גזרינן, אע"ג דאדם חשוב מותר וכן ב' ב"א ובענין א' ול"ג הא אטו הא, וה"ה ה"נ נר אטו נר, יש לחלק דנר דל"ש ביה הטיה אטו נר דשייך ביה גזרי' טפי דהכל שם א' וענין א' הוא משא"כ גברא אטו גברא וב' ב"א, ועוד י"ל לפי דמשמע מלשון מהרש"ל בביאורי סמ"ק ומובא באליה רבה דגם בנר של שעוה יש הטיה אלא דאינו בקל ולא שכיח והג"א כ' דלא שייך ביה הטיה צ"ל דלא שייך ביה גזירת הטיה דלא שכיח דלאו בקל הוא, לכן מספקא ליה דילמא כיון דעכ"פ שייך ביה הטיה לא פלוג כמו בגבוה למעלה משא"כ אדם וב' ב"א וענין א', ועיי' שבת קמ"ט ע"א דהא דרבה עצמו אפי' גבוה ב' קומות תנאי היא ועיי' ב"ח: והנה הב"י כ' דפשוט לו לאסור דשייך בו שימחוט ויחתוך ראש הפתילה, מדכ' הב"י משום שמא ימחוט נראה דגם לדידי' לא פשיטא ליה למגזר נר של שעוה אטו שאר נרות, ולכן כ' דגם בנר של שעוה איכא משום שמא ימחוט, ובש"ע סי' ער"ה דכ' ואפי' גבוה עשר קומות שלא יוכל ליגע אליה שלא חלקו חכמים בדבר ומטעם זה יש לאסור אפי' הוא בעששית קבוע וכו' וכן נר של שעוה עכ"ל מדכ' ומטע' זה וכו' וכייל עששית ונר של שעוה נראה דהכל מטעם א' משום דלא חלקו חכמים וזה סותר למ"ש בב"י דשייך בנר של שעוה עצמו משום שמא ימחוט, והטו"ז הרגיש בזה, וכ' דאין כוונת המחבר משום גזירה דבזה לא נאסר מעולם ודומה לאדם חשוב, אלא משום שמא ימחוט, וכל הרואה יראה גודל הלחץ להעמיס כן בלשון וכוונת המחבר: והנלפע"ד עפ"י מה שהקשה הטו"ז כיון דקיי"ל מלאכה שאצ"ל דרבנן מנ"ל למגזר כ"כ שמא ימחוט סוף כ"ס ליכא רק איסור דרבנן, ולמגזר אטו נר של שמן כ"כ האי לא גזרינן גזירה לגזירה, ונ"ל דב"י ג"כ הכי ס"ל דוודאי אין לגזור כ"כ כמו דל"ג באדם חשוב אטו שאר אינשי והם רובא דעלמא ול"ג, וי"ל דכ"ש הוא דאדם באדם מחליף טפי דאין ניכר לכל דאדם חשוב הוא וגם לא כ"ע יודעי' לחלק בגזירה ואיסור חכמים בין אדם חשוב וקרוב דמחליף ועיי' שבת ר"פ מי שהחשיך דחרש מחליף בפקח אע"ג דהוא דבר הנראה וניכר מ"מ מחליף כ"ש אדם חשוב דמחליף בשאר אנשים דלא ניכר וידוע לכל ומ"מ ל"ג בהאי מלתא כ"כ, כ"ש דאין לגזור נר שעוה אטו נר שמן דניכר ונראה לכל רואה ומובן החילוק שזה יש בו חשש הטיה ובזה ל"ש הטיה, ועיי' שבת ר"פ במה מדליקין דף כ"א דגזרי' מהותך אטו אינו מהותך וגזרי' בנותן בו שמן מעט, ומהותך וא"מ ניכר, התם שאני דלא גזירה לגזירה הוא כמ"ש תוס' ישנים דוודאי יטה, או משום שישב בחושך, והא דוודאי יטה ל"ש אלא בשמנים פסולות, אבל לקרות לאור הכשר כיון דבעי עיון היטב חששו אפי' בשמנים שנמשכים דלפעמים יטה, בוודאי גזירה לגזירה הוא לגזור הא אטו הא, ושמא יטה: אלא כיון דבנר של שעוה ג"כ איכא משום שמא ימחוט אע"ג דמשו"ה לא היו נמנים לאסור כיון דליכא למיחש רק לאיסור דרבנן, מ"מ כיון שכבר נמנו לאסור נר של שמן מחשש שיבוא לידי איסור דאורייתא, לא אמרו חוץ מנר של שעוה, כיון דיש לחוש עכ"פ לאיסור דרבנן ויש ג"כ למגזר הא אטו נר של שמן, הגם דגזירה לגזיר' הוא בצירוף שניהם לא אמרו בו חוץ, משא"כ באדם חשוב דליכא למיחש כלל אפי' לאיסור דרבנן וכדומה לו ב' ב"א וענין א' משום גזירה לגזיר' ל"א בו איסור. ויש להוסיף עוד כיון דיש בשל שעוה לחוש שמא ימחוט, אע"ג דמשו"ה לא אסרו, אבל גזירה קרובה לבא למגזר אטו נר של שמן שהעולם לא ידעו ולא יבינו לחלק בין חשש שמא ימחוט דשל שעוה ובין חשש שמא יטה דשל שמן ויאמרו מדמותר בהא ולא חששו מותר נמי בשל שמן, ועיי' כעין זה זכר לדבר בר"ן ביצה סוגיא דספק מוכן דגם לאחרים