כתב סופר אורח חיים קיג

כן יוסיף ה' וכה יתן לכם מלנו כ"ט סלה, והנני להודיעך כל טוב מצדנו ב"ה ואין טוב האמתי אלא תורה, ע"ד אשר נתקשית על מ"ש הריטב"א סוכה ר"פ לולב וערבה ביישוב הקושי' דלא גזרו חכמים לשמא יעבירנו במילה בשבת, דלא דחו משום גזירה זו אלא ספק מצוה כגון לולב ושופר דלא בקיאי' בקביע' דירחא משא"כ במילה בשבת שהיא ודאי והוקשה לך מש"ס שבת קל"ה דמקש' לרשב"ג ממהל היכא מהלינן ומסיק מוהלים אותו ממ"נ וכו' ולתי' הריטב"א עדיי' קשה היכא מהלינן ולא גזרינן שמא יעבירנו כיון דספק מצוה היא דלמא לאו ב"ק הוא קושי' זו מצאתי מאז בכתבי קדש של אבא מאוה"ג זצ"ל בחדושיו למס' שבת, וכ' שהיא קושית העולם, והעלה לה יישוב עפמ"ש תוס' נדה דגם לרשב"ג אינו אלא מיעוט המצוי שהם נפלים וחושי' רק מדרבנן, וצ"ל דקושי' ש"ס שבת ממהל היכא מהלינן היינו שהי' לנו לחוש מדרבנן למיעוט המצוי שלא למול בשבת, ומתרץ מוהלין ממ"נ ואין מקום לחוש אפי' מדרבנן, ותו לק"מ ניחוש לשמא יעבירנו במקום ספק מצוה הא מדאורייתא ודאי מצוה איכא דאזלי' בתר רובא, וליחוש למיעוט המצוי ולגזור משום שמא יעבירנו כולי האי לא גזרו וא"ש ופשוט, אלו דבריו הקדושים זצ"ל וש"י: והנה אם כי צדקו דבריו הקדושים ביישוב קו' העולם, אבל קשי' לדידי ממה שהקשה ש"ס מברייתא ספק ב"ח אין מחללין עליו את השבת נמהלי' ממ"נ י"ל הא דאין מחללי' משום שמא יעבירנו כיון דספק שקול הוא גזרו אומר שלא למוהלו משום גזירה דשמא יעבירנו כמו בלולב ושופר שדחו ספק מצוה וצל"ע : ועפ"ז יישבתי קושית כנה"ג שבשעה"מ הלכות שופר שהקשה על הר"ן ר"ה שהעלה הא דלא גזרו במילה משום שמא יעבירנו דיזכירוהו הרואים משא"כ בשופר ולולב דכ"ע טרודים במצוה, ובהזאה כ"ע טרודים בפסח והקשה כנה"ג בפשוט הי' יכול לתרץ דשאני מילה שהוא ודאי משא"כ שופר, ובשעה"מ נדחק, ובצל"ח פסחים הקשה על תי' הר"ן בע"פ שחל בשבת דכ"ע טרודים הו"ל לגזור שלא למול בשבת זה, ונלפע"ד דב' קושיות אלו של הכנה"ג ושל צל"ח מתורצים כ"א בירך חבירתה, דקושי' כנה"ג לק"מ עפמ"ש דמוכח מקושי' ש"ס שבת על ברייתא דספק ב"ז ס' ב"ח דס"ל גם בספק מילה לא שייך משום שמא יעבירנו לכן לא סגי לר"ן לתרץ משום דמילה ודאי דמוכח מש"ס שם דגם בספק אין מקום לגזור במילה משום שמא יעבירנו לכן התחכם הר"ן לומר דבמילה ל"ש כלל גזירה ש"י דאיכא רבים שיזכירוהו, וממילא ל"ק קושית הצל"ח בע"פ שחל בשבת הו"ל לדחות מצות מילה ולא לשתמט ולא נמצא שגזרו במילה כן, ולפמ"ש לק"מ דוודאי מצוה לא נדחה משום גזירה ש"י ולא צריך הר"ן לתירוצו רק משום דמוכח מקושי' ש"ס שבת דבס' מילה ג"כ לא גזרו משום ש"י, ומשם לא מוכח רק ספק מילה בכל שבתות השנה דהא בברייתא קתני סתמא בספק בן ז' ס' ב"ח אין מחללי' וכו' אבל בספק בן ז' ס' ב"ח בע"פ שחל להיות בשבת י"ל באמת דאין מוהלים כיון דספק מצוה הוא וכ"ע טרודים כנ"ל נכון ועיי': אבל אי קשי' הא קשיא לי על הר"ן מש"ס שבת שם דמסיק על ברייתא דספק בן ז' ספק ב"ח ממהל הכא נמי מהלינן ליה לא נצרכה אלא למכשירים ואליבא דר"א וכו' מדאמרו ממהל הכא נמי מהלינן היינו אפי' לר"א והא דאין מחללי' השבת היינו לענין מכשירים, וקשי' לי לתי' הר"ן דמה"ט אין לגזור במילה משום ש"י משום דיזכירוהו הרואים תינח לדידן דאין מכשירים דוחין וכשיראו הרואים שמוציאים תינוק או אזמל ימחו על ידו ויזכירו אותו, אבל לר"א דמכשירי' דוחין את השבת וכ"ע מוציאים את התינוק או אזמיל רק זה שספק ב"ז ספק ב"ח אסור וכי הרואים יודעים דזה ספק הוא, ולא יזכירוהו כי סבורים שבדין הוא מעביר וא"כ לר"א ממהל ג"כ לא מהלי' ליה ולא צריך לומר לענין מכשירי' ואליבא דר"א וצל"ע : ולא ידעתי פתר לקושי' אשר הקשיתי על הריטב"א ולקושי' אשר הקשיתי על הר"ן רק לומר דקושי' ש"ס מברייתא דס' ב"ז וכו' סובב והולך על המבואר שם דף קל"ג דמפרש ברייתא ערלתו ודאי ולא ספק דוחה שבת דאתי לספק ב"ז ספק ב"ח כברייתא דס' ב"ז ס' ב"ח אין מחללי', ואי נימא דספק בן ז' ספק ב"ח מן הדין מוהלי' אותו רק משום גזירה שמא יעבירנו שגזרו רבנן איך יליף ברייתא מערלתו ודאי ולא ספק דוחה היינו ספק ב"ז וכו' ומשום ש"י דאינו רק גזירה דרבנן ואיך מעמיס או מסמיך זה אקרא דערלתו, וזה קושי' ש"ס קל"ה מברייתא דס' ב"ז ניהי די"ל משום ש"י אבל תקשי אידך ברייתא דאין ספיקו דוחה מקרא דערלתו, ולכן הוצרך לתרץ לענין מכשירים ור"א ומיושב קושיתי על הריטב"א וא"ש, ומיושב קושיתי ג"כ על הר"ן לר"א ממהל ג"כ לא מהלינן משום שמא יעבירנו, י"ל הא דאמר ממהל נמי מהלינן הוא מדאורייתא דליכא איסור רק משום מכשירים אינו דוחה וא"ש עי': ובדברים האלו מצאתי מקום ישוב לקושי' הראשונים על הרי"ף דמביא הך ברייתא דס' בן ז' וכו' והא לא קיי"ל כר"א ומכשירי' גם בוודאי אין דוחים, ומילה עצמה מותרה מכח ממ"נ, והרבה יישובים נאמרו בזה וגם אני בעניי הכינותי יישובים שונים ולדברינו י"ל עוד כי לדינא אין מחללי' השבת בס' ב"ז וכו' משום שמא יעבירנו וש"ס לא רצה לתרץ כן משום אידך ברייתא דקתני ערלתו ודאי ואין ספק דוחה דאיירי בספק ב"ז ע"כ צ"ל ר"א היא ולענין מכשירים משום דיליף מקרא כדכתיבנא, מ"מ הדין אמת דעכשיו אסור למול משום שמא יעבירנו ומעתיק הרי"ף שפיר הברייתא דספק ב"ז אין מחללי' עליו השבת, הגם דמביא שם ג"כ כל הברייתא ערלתו ודאי ולא ספק דוחה ומביא מה דקאמר ש"ס עלה ספק היינו ס' בן ז' הגם דברייתא זו דאין ספיקא דוחה צ"ל ר"א היא משום דיליף מקרא, מ"מ הלכתא ג"כ לדינא לדידן דאין ספיקא דוחה ואפי' למול כפשטות לשון ואין ספיקא דוחה וכברייתא דספק ב"ז אין מחללי' פשטות הלשון שאין מוהלי' ומשום גזירה דשמ"י והביאו הרי"ף שפיר ועיי': וכ"ז א"ש לשיטת הריטב"א דבמילה ג"כ שייך שמא יעבירנו אלא דבמצוה שהיא ודאי לא גזרו ובספק ב"ז יש מקום לגזור שמא יעבירנו, אבל לשיטת הר"ן דבמילה דאין רבים טרודים ל"ש שמא יעבירנו ולר"א דס"ל מכשירים דוחים ל"ש משום שיזכירוהו לזה, לא א"ש פסקא של הרי"ף לפי דלא קיי"ל כר"א כמובן, ורמב"ם דפוסק דספק ב"ז וכו' מותר למוהלו י"ל דס"ל כר"ן והרי"ף ס"ל כריטב"א כנ"ל לבאר ועיי': ודע דלקושי' שהקשיתי על הר"ן מדקאמר ש"ס ממהל ודאי מהלינן לא נצרכה אלא למכשירים ואליבא דר"א הא לר"א ל"ש לומר שיזכירוהו י"ל לכאורה כיון דס' עבירה הוא דאם הוא בן ז' בדין הוא מוציא ומעביר לר"א דמכשירים דוחים ומשום ספק עבירה לא גזרו ולא חששו לשמא יעבירנו רק בוודאי עבירה כמו בלולב ושופר שאם יעבור ד"א עשה ודאי עבירה כן י"ל, אלא דקשה לפ"ז לר"א דמכשירים לולב ושופר דוחים למה אין תוקעים בר"ה שחל בשבת וכן בלולב משום דלא בקיאים בקביעי דירחא הא ליכא רק ספק עבירה דאם יו"ט הוא מותר להוציא בשבת ולא לשתמט בשום מקום דאיכא פלוגתא בזה אי תוקעי' או נוטלים לולב בשבת וע"כ צ"ל דגם משום ספק גזרו אומר למגזר שמא יעבירנו והבן: ובזה נתיישב לנו מה שהקשה בשעה"מ הלכות שופר לב"ש דל"ל מתוך גם ביו"ט אין לתקוע משום שמא יעבירנו, וכן הקשה בש"א על תוס' חולין פ"ד ע"ב, ולדידי קשיא עוד לר"א דס"ל מכשירים דוחים גם בשבת ראוי לתקוע, ולמ"ש א"ש דבשבת גם לר"א אין לתקוע משום ספק שמא ליכא יו"ט, וביו"ט דעלמא מותר לדידי' בלא מתוך משום ממ"נ אי איכא יו"ט בדין מעביר דמכשירים דוחים וא"ש דלק"מ לב"ש דר"א שמותי וגם לב"ש ס"ל מכשירי' דוחין ואיכא בכל יו"ט ממ"נ הנ"ל וא"ש, אלא דעדיין קשה לר"ע דל"ל מתוך וס"ל דאין מכשירי' דוחים כמבואר בפסחים מ"ט וקשה ביו"ט נמי לגזור שמא יעבירנו, ובמק"א העלתי יישוב לקושית אחרונים בטוב טעם ודעת: ונחזור על הראשונים לקושי' הראשונים למה ל"ג במילה משום שמא יעבירנו, וכשאני לעצמי הי' נ"ל מלתא חדתא בגזירה דש"י ואקדים תחלה מ"ש הרמב"ם בהלכ' שופר ר"ה שחל בשבת אין תוקעין אעפ"י שהתקיעה משום שבות ומן הדין הי' שתוקעין דאתי עשה דאורייתא ודוחה וכו' ולמה אין תוקעין שמא יעבירנו עיי"ש ובלח"מ, וצ"ע למה כ' הרמב"ם כלל דתק"ש שבות ואתי עשה ודחי, ושוב כ' למה אין תוקעין מה לו לאריכות הזה, הול"ל מיד דאין תוקעים משום שמא יעבירנו, ונ"ל דוודאי לא נמנו מתחלה לעקור מצוה דאורייתא משום גזירה דש"י, אע"ג דגזירה קרובה היא ויש בה חשש איסור דאורייתא לא היו דוחים המצוה מעיקרא משום גזירה זו, אלא כיון דתק"ש שבות בלא"ה בכל שבת אלא דשבות קל הוא ולא היו מעמידים דבריהם אשר גזרו ואסרו איסור שלא לתקוע בכל שבתות השנה ולא התירו דבר זה במקום מצוה כיון שיש בו חשש דאתי' לידי תקלה ע"י בהילות המצוה וישכח ויעביר ד"א ברה"ר, וזהו שכ' הרמב"ם הגם דתק"ש שבות ואתי עשה ודחי ולא הי' ראוי להעמיד דבריהם במקום מצוה דאורייתא, ולמה אין תוקעין מפני גזירה שמא יעבירנו לכן העמידו דבריהם שאסרו לתקוע בכל שבתות השנה, כנ"ל נכון בכוונת הרמב"ם בהלכות שופר בעזהי"ת: בדברינו אלו מובן מ"ש תוס' חולין פ"ד ע"ב ד"ה ואין ספק שכ' בתירוץ ב' דוודאי אין דוחה משום ש"י וספק דוחה דאיכא משום תק"ש שבות והקשה במהרש"א איך עושה קו"ח הא לא דחו תק"ש משום שבות אלא משום ש"י ונדחק מאוד, ולמאי דכתיבנה א"ש דעיקר דחיית תק"ש משום דתק"ש שבות אלא דלולי גזירה דשמא יעבירנו לא היו מעמידים דבריהם במקום מצוה, ומשום ש"י העמידו איסורא דתק"ש משום שבות וביו"ט דליכא משום שמא יעבירנו לא דחו המצוה משום שבות בעלמא ובספק הי' ראוי לאסור גם ביו"ט הגם דליכא משום ש"י וא"ש הקו"ם מה ודאי וכו' כנ"ל נכון בכונת התוס', ומוסבר ג"כ מ"ש תוס' סוכה ר"פ לולב וערבה בשופר גזרו טפ' אפי' בבקיאי' בקבי' דירחא משום דאיכא שבות, וטלטול דלולב קל הוא עיי"ש, וצ"ל הלא גם בשופר ל"ג רק משום ש"י, ולמ"ש א"ש משום ש"י