כתב סופר אורח חיים קיב

להוכיחם, וערבות איתא גם בדרבנן כמבואר בש"ס ר"ה כ"ח ע"א ונפלאות נפלאתי על הצל"ח ברכות פ"ג שאכלו גבי ינאי מלכא שכ' דעל דרבנן לא קבלו ערבות והי' נעלם ממנו לפי שעה במח"כ סוגיא דר"ה הנ"ל: אלא דמשמעות ש"ס אינו כן דאמר הנח להם לישראל מוטב שיהי' שוגגים מלשון זה משמע בין אנשים בין נשים אמרי' מוטב שיהי' שוגגים וכו' וי"ל מסברא איפכא ממ"ש, לא מיבעי אנשים שא"צ להוכיחם דמוטב שיהי' שוגגי' ואל יהי' מזידים דאם יהיו מזידים וכל אנשים ישראלים ערבים זה בזה יכשלו איש בעון אחיו לכן הורשה לו שאינו צריך להוכיחו כשרואה שלא יקבל ממנו מוטב לו למוכיח שיהי' זה שוגג ואל יהי' מזיד ויקבל הוא עונש על ידו משום ערבות ויכשל באיסור ויענש ע"י, אבל בנשים דליתנייהו בערבות עם המוכיח ולית ליה פסידא אם תהיינה מזידות ה"א דצריך להוכיחן אולי ישמעו, וגם אם לא ישמעו הקולר תלוי בצוארן הלא יש בידם לשמוע ולפרוש מאיסורא ע"ד הלעיטהו לרשע וכו' כן הי' נראה מסברא לולי דמפורש ממעשה דהי' בנשים דגם לגבי נשים אמרי' מוטב שתהיינה שוגגות ולא מזידות ואפ' בדאורייתא, והא"ש דדייק הרמב"ם ומחבר לענין יוה"כ והמחבר סי' שס"ה וכתבו דין זה בנשים לרבותא דאפי' בנשים אמרינן מוטב שיהי' שוגגים וכו' ועיי' דג"מ ס' רע"א דמסופק דאפשר נשים ישנן בערבות עם נשים והן אינן בערבות אהנו, א"כ הוא ליתנייהו לדברינו כמובן, ובמק"א הוכחתי דגם נשים אינן בערבות עם נשים ומתוך דברינו אלו ומדקדוק עצום שדקדקנו ברמב"ם ומחבר יש להוכיח דלא כהדג"מ ועיי' בכ"ז כי כנים דברינו בעזהי"ת: וזאת תורת העולה לדינא מדברינו א) בין דרבנן בין דאורייתא כל שאינו מפורש ונראה מפשטא דקרא, אמרי' מוטב שיהי' שוגגי' בין באנשי' בין בנשים ב) כל דנפקא מדרשא ופשטא דקרא הכי מתפרש הוא לדבר זה כמפורש ממש שצריך להוכיחו, הגם שמשטיחת לשון הרא"ש וי"א שבר"ן לא משמע הכי, מ"מ י"ל כן ג) לפי עניות דעתינו דכל דמפשטא דקרא כן הוא הוי כמפורש יש חילוקי דינים לענין תוס' יוה"כ, בתוס' דאכילה ושתי' אמרי' דוקא בנשים מוטב שיהי' שוגגי' דלגבייהו נפקא תוס' מדרש בעלמא, אבל אנשים צריך להוכיח דקרא ועניתם בט' לחדש בערב הכי משמע לפי פשוטו דקרא, אבל לענין מלאכה אין תוס' יוה"כ מפורש גם לאנשים, ואמרי' גם בדידהו מוטב שיהי' שוגגים וכו', וכן בתוס' מלאכה דשבת ויו"ט הגם דשבת חמירא מיוה"כ מ"מ א"צ למחות דלא מצינו חילוק בראשונים רק בין מפורש לאינו מפורש, הגם דשבת חמיר, אבל תוס' דילי' קיל מכל איסורי' ואינו רק איסור דשבתא בעלמא, ועיי' פרמ"ג סי' רס"א באשל אברהם ס"ק ט' דאינו רק כאיסור ח"ש והרי לפר"מ נ"י מה שרצה לשמוע מאתנו, ויתבאר לו הכל מתוך דברינו: ומצאתי את עצמי מחוייב להעתיק לו דברים כהוייתן שמצאתי ראיתי בש"מ בשם ראשונים, בביצה שכ' וז"ל והעיד הריט"בא בשם רב גדול מאשכנזים שהעיד בשם רבותיו הצרפתים ובכללם הר"י והר"מ מרוטענבורג שלא נאמרו דברים הללו אלא לדורותם, אבל בדור הזה שמקילים ראוי לעשות סיג לתורה ואפי' בדרבנן מחינן וקנסי' להו עד דלא לעבדו לא בשוגג ולא במזיד ושכן הוא במדרש ירושלמי והדבר נראה נכון אלו דברי ש"מ ככתבו וכלשונו: ופשיטא שאין בדברים כאלו לדיין ומורה ומארי' דאתרא אלא מה שעיניו רואות לפי המקום ולפי הזמן, ואמרו ז"ל כשם שמצוה לומר דבר הנשמע כך מצוה שלא לומר דבר שלא נשמע דכתיב אל תוכח לץ וכו' ובאמת מצות תוכחה קשה היא מאוד לקיימה כתקונה יותר מכל המצות כי צריך לשקול במאזני שכלו אם יוכיח או יפה השתיקה מוטב שיהיו שוגגי' ולא יהיו מזידין ונ"ל שע"ז הזהירה התורה הוכח תוכיח א"ע ולא תשא עליו חטא שתהי' זהיר שלא תשא ותרבה עליו חטא שוגג להיותו מזיד ע"י התוכחה, וגם אם מזיד הוא ולא יקבל התוכחה תגדל עונו ויתרבה עונשו מאלו לא הוכיחו ולא התרה בו, ובחדוש אגדה שלי עה"ת אמרתי לפרש בזה מאמר ראובן הלא אמרתי לכם אל תחטאו בילד ולא שמעתם וגם דמו הנה נדרש וצ"ל מה ראה ראובן להכאיב עוד אחיו ביותר להזכירם כי התרה בהם ועיי' רמב"ן ונ"ל הנה הם אמרו אבל אשמים אנחנו וכו' אשר ראינו בצרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו, והרגיש רמב"ן למה הי' תולין שראו צ"נ בהתחננו ולא בדבר עצמו שרצו להורגו ומכרוהו לעבד, ונ"ל כי בוודאי שבטי יה היו תמיד בתשובה עד"ז וראו עתה כי לא נתקבלה תשובתם ותלו מניעת קבלת תשובתם משום שהוא מדה כנגד מדה כאשר ראו צרת נפשו בהתחננו עליהם ואטמו אזנם משמוע ולמחול לו ואמרו ז"ל נושא עון ועובר ע"פ למי נושא עון למי שעובר ע"פ והם שלא נשאו פשע יוסף משו"ה לא נשא ה' עונם וזהו שאמרו אבל אשמים אנחנו עד שלא נתקבלה תשובתינו לפני ה' אשר ראינו צרת נפשו וכו' ולא שמענו ע"כ באה אלינו הצרה הזאת הגם שעשינו תשובה ואמר ראובן שצריכים להתודות עוד כי גדול עונם כי הוא עמד והזהיר אותם אל תחטאו בילד ולא שמעתם וגם דמו הנה נדרש כי אטמו אזנם משמוע תוכחתו ואזהרתו: גם צריך המוכיח להיות נזהר שלא לבייש בתוכחתו, והתפלל ע"ז דהע"ה הצילני מדמים ואמרו ז"ל ה"ד דאזיל חיוורא ומרע"ה נענש על שאמר שמעו נא המורים וישעי' על שאמר בתוך עם טמא שפתים וכו' ולהשמר מכ"ז צריך התבוננות ומתינות וחנינת דעת מהחונן דעת ואין למוכיח אלא מה שעיניו רואות ובלבבו ידין ויפה אמר ר"א תמה אני אם יש בדור הזה מי שיודע להוכיח לפי הדור המקום והזמן, ויש לפרש עפ"ז מאמר חז"ל בברכות כתיב מה ה"א שואל מעמך כי אם ליראה את ה"א וכי יראה מלתא זוטרתא היא אין לגבי משה מלתא זוטרתא היא והקושי' מבוארת וכי מפני דלגבי דידי' מלתא זוטרתא היא אמר נגד כל ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך ורבו הפירושים בזה וגם לנו פירושים שונים, וע"פ דברים הניתנים למעלה י"ל דאמר מרע"ה מה ה"א שואל מעמך כל ישראל בכלל כי אם ליראה ומסיים כאשר אנכי מצוך היום היום כי יקשה על האדם לעצור יצרו, מ"מ מי שמכין עצמו לכך וחפץ ורוצה לעשות רצון קונו הרי כתובה לפניו בספר תורת משה ונביא אמר הגיד לך אדם מה טוב ומה ה"א שואל מעמך כי אם עשות חסד שאין לנו לחקור בשכלינו מה הוא רצון ה' ומה הוא רצונו כאאע"ה שקיים כה"ת עד שלא ניתנה בחקירתו ובעיונו, אנחנו צריכים לכ"ז כי הגיד לך מה טוב ואמר הגיד לך אדם גם מצות שכלי שבין אדם לחבירו באשר הוא אדם הגיד לך אדם מפורש ושום שכל ומה ה"א דורש מאתך כי אם עשות לעשות כאשר הגיד לך, אבל במצות תוכחה נאמר חוץ כי צריך להתבונן ולהבין בשכלו איך לקיימה בל יקלקל יותר ממה שהי' ומשתנה לפי השומעים והזמן משא"כ כל שאר מצות התורה אין בהם שינוי וחילוף וזהו שאמר מרע"ה מה ה"א שואל מעמך כי אם ליראה וכו' כאשר אנכי מצוך, אבל מה שה' שואל מאתי להיות צופה ומוכיח כ"א לפי כחו וטבעו ענין זה קשה מאוד וזהו שאמרו אין לגבי משה היינו נגד מה שהוא מחוייב ומצווה מאת ה' מלתא דידהו זוטרתא היא והבן: ואמרו ז"ל האי צורבי' מרבנן דמרחמו ליה לא מפני דמעלי אלא משום דלא מוכח להו במילי דשמיא, ואמרו ז"ל הנעלבים ואינם עולבים שומעים חרפתם וכו' ועיי' רש"י שם כי מי שהוא מן הנעלבים משונאו והוא שותק ואינו משיב לו עי"ז יאמר העולבו שתיקה כהודאה דמיא ויחזק דבריו ויאמר לאחרים ראו שאינו מכחישני ועי"ז ידברו בו אחרים כי יאמינו ע"י שתיקתו, וזהו שאמרו שהוא מן הנעלבים ואינם עולבים שומעים חרפתם מאחרים ואינם משיבים מפני שאינם משיבים לעולביהם יאמרו ש"מ שאמת דבר העולבו מקבלים באהבה היינו לא שאינם עולבי' משום שלא נחשב העולבים בעיניהם והכל לפי המבייש, אלא שעושים כן מאהבה שאוהבים הבריות ושמחים ביסורים אלא כי יאמרו, ה' אמר לו קלל, עליהם הכתוב אומר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו, ועיי' מהרש"א ח"א ול"נ דקאי כ"ז על המוכיח דלא מרחמי' ליה בני מתא משום דמוכח להו במילי דשמיא ושונאים בשער מוכיח ומטילים בו מום ושומע חרפתו ואין משיב מקבל באהבה מאהבתו הנפלאה לה' גיוו נותן למכים וכבודו לכלימה ושמח ביסורים כאלו לכבוד ה' עליו הכתוב אומר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו, שייך לרישא דקרא כן יאבדו כל אויביך ה' היינו אז יאבדו כל אויביך ה' ויתמו חטאים מן הארץ ע"י תוכח' ומוסר דבריו היוצאים מן הלב יכנסו ויכו שורש לבסוף, כאשר יהיו אוהבי ה' כצאת השמש בגבורתו שאין לשמש שום תועלת כלל רק שש ושמח לעשות רצון קונו, אם המוכיח כן הוא ואינו דורש לכבוד עצמו, ואין מטיל אימה על הצבור רק לש"ש ובמה יודע איפה כי כן הוא, אם הוא מן הנעלבים וכו' שומעים חרפתם וכו' עליו נאמר כן, עד"ז יאבדו כל אויביך ה', שלא יהיו עוד אויבי ה' ואוהביו כצאת השמש בגבורתו, לא לתועלת עצמו רק לעשות רצון ה' כן הוא בגבורתו גבור חיל חילים לגבר, שפתיו ישמרו דעת עת לחשות ועת לדבר, ואת והב בסופה, ולא יבואו עליו בסער וסופה, כ"א תחנונים ידברו עמו בשפה רפה, כי ירגישו בלבבם שכוונתו לש"ש להציל נפשם ושב ורפא לנפשו הארכתי בזה לאשר הבנתי ממכתבו כי מורא עלה על ראשו, שלא יגור מפני איש כשיודע בעצמו שכל כוונתו לש"ש, שומר מצוה דבר רע לא ידע, יוסיף דעת בינה ומדע, יפיץ תורה וטהרה יהי ה' אלקיו עמו ויעל, רוח צדיק מושל ביראת ה' יעלה על ראשו ויהי' לשם ולתהלה ולתפארת כאות נפשו ונפש אוה"נ דוש"ת. פ"ב יום ה' י"ג שבט תרי"ז לפ"ק: הק' אברהם שמואל בנימין ב"הג מהרמ"ס זצ"ל: תשובה נח שפעת שלומים לי"נ חתני כבני הרבני המופלג בתורה ויראה נפלאה מורג חרוץ כש"ת מהרי"ל כ"ץ נ"י : קראתי לשבת עונג בקבלת שורותיך הנעימים בבישור כ"ט בעזהי"ת