כתב סופר אורח חיים קיא

אבל לאיסור עשה דיו"ט אין למדים משם והו"ל כמ"ע שבקום ועשה כנ"ל והבן: המורם מדברינו דלמ"ד תוס' שבת ויו"ט דאורייתא גם נשים אסורות מדאורייתא ודוקא לענין תוס' אבל זולת תוס' דשבת ויו"ט כל איסור עשה דזמן גרמא נשים מותרות מדאורייתא דשאני תוס' דילפי' מיוה"כ כדכתיבנא ועיי' לבוש סי' רס"א דתוס' שבת ויו"ט דרבנן ועיי' אליה רבה: ויש לי מקום עיון אם תוס' שבת מדרבנן אם נשים אסורות מדרבנן ועלה ספק זה בלבי מסוגי' ש"ס ברכות כ' ע"ב דאמר אביי דחייבות בקידוש היום מדרבנן, ורבא הקשה עליו כל מ"ע נחייבינהו מדרבנן וע"כ דלא הוסיפו על ד"ת לחייב אותם במ"ע שהז"ג, ועיי' תוס' מגילה כ"ד ד"ה מי שלא ראה מאורות וכו' וי"ל דוקא במ"ע שהיא בקום ועשה לא הטילו חכמים עליהם עול מצות שלא חייבום התורה כיון דיש עליהם עול צרכי הבית כמ"ש הכל בו בטעמא דתורה, הגם שבארנו דתוס' ור"ן קדושין לא ס"ל כן, דא"כ באיסור עשה שהז"ג שהוא בשוא"ת יהיו חייבות, וע"כ דלא דרשינן טעמא דקרא, אבל אנן לעצמינו נוכל לומר דה"ט דלא החמירו חכמים על הנשים יותר ממה דהטילה עליהם התורה, אבל באיסור עשה דשוא"ת י"ל הוסיפו עליהם כיון דלא שייך בו ביטול מלאכתם בבית, וממ"ש תוס' בקידושין מאין מדליקין בשמן שריפה דבנשים ליכא רק עשה, ולמ"ש הא מדרבנן איכא איסור עשה דיו"ט והו"ל איסור עשה דרבנן ול"ת דאורייתא ולא נדחה מפני עשה דשריפת קדשים כמו בשופר שאין עולין באילן משום דהו"ל ל"ת ועשה דרבנן, ועיי' רמב"ם הלכות שופר דחזקו דבריהם כעשה ול"ת דאורייתא ולא הקשו א"כ התוס' מידי, י"ל בוודאי במלאכת יו"ט כיון דאיכא איסור ל"ת דאורייתא על הנשים מה להו לרבנן להוסיף עליהם איסור עשה כיון דבלא"ה מצוות ועומדות מה"ת בל"ת שלא לעשות מלאכה והקשו התו' שפיר, אבל כל היכי דליכא רק איסור עשה דשוא"ת דהז"ג לחוד מסתבר דהטילו עליהם איסור עשה זו שלא לחלק בין אנשים לנשים כנ"ל וצ"ע לדינא: זהו מה שהעלתה מצודתי בעיון מעט בדין תוס' שבת ויו"ט, וה' יוסיף לנו שנות חיים, ותוס' מרובה שנהי' מוסיפים והולכין בקדושה מחו"ל אל הקדש כאות נפשו הטהורה ונפש אוה"נ דש"ת. פ"ב יום ב' כ"ב למב"י תרי"ג לפ"ק: הק' אברהם שמואל בנימין ב"הג מהרמ"ס זצ"ל: תשובה נז תוספת ברכה, מאלקי המערכה, על ראש י"נ הרב הותיק מלא פלג, תל תלפיות בעל פיפיות כש"ת מו"ה יוסף נ"י רב בק"ק ה"ב במדינת שווייץ יע"א: מע"י אצבעותיו קבלתי בש"ק העבר, והודיע לי לצערו ע"ד הסוחרים במקומו מעריבים בעש"ק בעשיית מלאכתם ובמו"מ שלהם עד סמוך לחשיכה היינו בתוס' שבת, ולפי הנראה ברוב דברים לא יחדלו מלפשוע כי כבר הורגלו ולע"ע שוגגים הם, אם שתיקתו יפה מדבורו מוטב שיהיו שוגגים ואל יהיו מזידים כמה דאיתא בטוש"ע או"ח סי' תר"ח לענין יוה"כ או דילמא שאני שבת מיוה"כ דחמירא טובא: הנה מקור דין זה יוצא מש"ס שבת פ' השואל קמ"ח ע"ב ובביצה ל' ע"א ובתחלה רצה לומר ה"מ בדרבנן ומסיק ולא היא ל"ש דרבנן ול"ש דאורייתא דהא תוס' יוה"כ דאורייתא וכו' וצ"ל איך ס"ד לחלק בין דאורייתא לדרבנן כיון דמשום מוטב שיהיו שוגגים הוא מ"ש דאורייתא מ"ש דרבנן אדרב' בדאורייתא יש לחוש יותר שיהי' מזיד ויעבור איסור דאורייתא, וצ"ל כיון דא"א לידע בבירור גמור שלא יקבל כשיאמר לו אולי כשיודע לו ישוב ויפרוש אע"ג דרגיל בו טובא, ובדרבנן דקיל בעיני הבריות קרוב שלא ישמע ומוטב שיהי' שוגגים וכו' אבל באיסור דאורייתא אין לסמוך על אומדנא שלא ישמעו אולי משום חומר איסור דאורייתא ישמע ויפרוש לכן ס"ד לחלק בין דאורייתא לדרבנן, ודחי לא היא דאפי' בדאורייתא לא מחינן, וכ' הרא"ש ביצה ור"ן בשם י"א דוקא דבר שאינו מפורש בתורה ואתיא מדרשא כמו תוס' יוה"כ, אבל בדבר המפורש מחינן ומענשים אותם עד שישמעו, ונראה דס"ל לחלק בין מפורש לאינו מפורש, דמפורש חמיר טפי מאינו מפורש דאתי' רק מדרשא, ועיי' תוס' שבועות פ' שבועות שתים בתרא סוגיא דח"ש דדבר שאינו מפורש בקרא כמו ח"ש דאתי' מדרשא לאו מושבע ועומד הוא ועיי' רשב"א ור"ן שם: ובש"מ ביצה כ' ג"כ משום דאינו מפורש קיל כמו תוס' יוה"כ ועי' צל"ח שם, ולולי דמסתפינא הי' נ"ל דהחילוק בין מפורש לאינו מפורש לאו משום חומר דמפורש מאינו מפורש, אלא משום דכל שמפורש קרוב יותר שישמעו כשיתודע להם שיש בזה איסור ומפורש בקרא באר היטב, אבל כל דאתי מדרשא עפ"י דרשת חז"ל קרוב שלא ישמע כיון שכבר הורגל בו ונראה לו היתר עד עתה ולא ישמע, כי לא יכנוס בלבו לשמוע לדרשת חז"ל, כנ"ל : אלא דממ"ש הרא"ש שם דוקא דידעינן בוודאי דלא יקבלו מינן אבל במידי דלא ידעינן צריך למחות בידם וה"מ בדרבנן וכו' ולא היא בין בדרבנן, נראה דס"ל בין בדאורייתא בין בדרבנן, דוקא כשאנו יודעים בוודאי דלא יקבלו אבל כשמפורש אעפ"י כן צריך למחות בידם, נראה משום דחמיר מפורש מאינו מפורש דאתי' רק מדרשא דקיל והוא כמו תוס' יוה"כ דלא אתי' אלא מדרשא : והנה הר"ן בביצה כ' והך סוגיא מחלפא בסוגיא דשבת פ' השואל דשם אסיק ה"מ בדרבנן אבל בדאורייתא מחינן וכ' דעיקר כסוגיא דביצה כיון דעבד עובדא ולא מחה להו בדאורייתא, ובש"מ כ' דיש למיזל לחומרא כסוגיא דשבת, והדר כ' ואפשר דסוגיא דשבת ג"כ כסוגיא דביצה ס"ל והא דקאמר ה"מ בדרבנן לאו דוקא אלא כל שאינו מפורש ואתי' מדרשת חז"ל דרבנן קרו ליה, ועיי' ברמב"ם ריש הלכות אישות ובכ"מ שם: ולולי דבריהם ז"ל הי' נ"ל דגם דתוס' יוה"כ דאתי' מדרשא מפורשת דכתיב ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחדש בערב פשטא דקרא דיתחילו להתענות בתשעה בערב והוא דרשא כמפורש, דמאן דמפרש ליה לאוכל בתשיעי כאלו התענה זה רחוק בפי' הקרא ופשטות הכתוב לתוס' יוה"כ לענין ענוי והוא כמעט מפורש באר היטב, והא דלא מחינן בהו נראה עפמ"ש הפ"י ודייק כן מלשון הרא"ש וכן הוא לשון הרי"ף דגרסו והא קחזינן וכו' משמע דקאי על נשים וכן הוא בשו"ע סי' תר"ח הנהו נשי דאכלו ושתו וכו' נראה דס"ל שדוקא בנשים אינו מפורש דהא מ"ע שהז"ג הוא ופטורים לולי דרשא דהאזרח לרבות נשים כבש"ס סוכה כ"ח ע"ב, דרש זה בוודאי אינו מפורש ולכן לא מחינן להו, אבל לאנשים אפשר מחינן, ועיי' ר"ן פ' שבועות שתים בתרא ובחדושיו שם דכל דאתי' מדרשא מושבע ועומד מסיני וחמור כמפורש ורמב"ם לא ס"ל כן וכד דייקת בלשון הרמב"ם פ"א מהלכות שביתות העשור ה' ז' שכ' וז"ל נשים האוכלות ושותות עד שחשיכה וכו' וצ"ל למה כ' נשים, גם אם הי' לו הגירסא כגירסת הרי"ף והא קחזינן להו וכו' בימיהם כך הי' אבל הרמב"ם דדייק וכ' נשים וכן בשו"ע נראה דבדיוק כתבו כן דוקא נשים לא מחינן בהו דמה שחייבום בתוס' עמי אינו מפורש ולא בא רק מדרשא ממשמעות ה' יתירה דהאזרח, אבל באנשים מחינן כנלפע"ד נכון ועיי': וכ"ז בתוס' ענוי דיוה"כ אבל בתוס' מלאכה ביוה"כ גם להסוברים שהוא דאורייתא ובכלל ועניתם הוא דלא כרמב"ם דס"ל דלא ילפי' רק לענין ענוי דאכילה ושתיה, מ"מ אינו מפורש כ"כ בקרא כמו תוס' דאכילה ושתי', ודומה לנשים דאכלו ושתו בתוס' יוה"כ דלא מחינן להו כנ"ל, וכ"ש תוס' דשבת ויו"ט דס"ל לכמה פוסקים דהוא דאורייתא ועי' ס' רס"א סעיף ב' ובמג"א ס"ק ט', ויצא מקרא דתשבתו שבתכם ודרשינן לשבת ויו"ט באם אינו ענין ליוה"כ, ודרש זה בוודאי לאו מפורש בקרא הוא דלא חמיר מהנהו נשי דאכלו ושתו בתוס' יוה"כ דלא מחינן להו כנ"ל ברור לדינא: ועוד נ"ל לפי גרסת רי"ף ורמב"ם ורא"ש דאכלו ושתו עד שחשיכה דנשים היו עושות כן, י"ל דאפשר דוקא לנשים אין מוחי' דליכא ערבות בנשים כמ"ש הרא"ש ברכות דנשים ליתנייהו בערבות, וצ"ל דמ"מ צריך להוכיחם ולמחות על ידם שלא יכעיסו לפני המקום, ונ"ל דלא מתפסי עלייהו כשלא מוכיחי' אותם ועיי' ש"מ בשם ריטב"א אם במזיד עוברים צריך למחות ע"י ואם לאו מתפסי' עלייהו דכל ישראל ערבים זה בזה, נראה דחיוב התוכחה ועונש למאן דלא מוכח משום ערבות הוא, ונשים שאינם בערבות לא מענשי עלייהו, ומ"מ מצוה להוכיחן כדמוכח מדאמר מוטב שיהיו שוגגים וכו' ולולי כן הי' חייב להוכיחם, וי"ל דוקא בנשים אמרי' מוטב שיהי' שוגגים כשנראה לנו שלא יקבלו, וכיון דאין חיוב כ"כ להוכיחן לכן מוטב שיהי' שוגגים אבל אנשים דחייב להוכיחם מדאורייתא מהוכח תוכיח כדאמרו ז"ל מנין לרואה דבר מגונה בחבירו שצריך להוכיחו דכתיב הוכיח תוכיח אפי' מאה פעמים, ואם אינו מוכיח מקבל עונש מצד ערבות שקבלו ע"ע ואפשר דלא אמרי' מוטב שיהי' שוגגי' דאולי יאבה לשמוע, ולפמ"ש הרא"ש ור"ן דבמפורש צריך להוכיח דחמיר מאינו מפורש חזינן דמה שא"צ להוכיח כשאינו מפורש קולא הוא למוכיח, וי"ל קולא זו דוקא לנשים מטעם שכתבתי, ואפשר דמשו"ה מעתיק הרמב"ם בהלכות שביתות עשור נשים האוכלות וכו' וכן בשו"ע סי' תר"ח דוקא נשים אבל אנשים צריך להוכיח ולא אמרינן מוטב שיהיו שוגגים ועיי' לשון השו"ע או"ח סי' שס"ה סעי' ו' נשים היושבות על פתח המבוי וכו' דדרבנן הוא ועי' מג"א שהקשה גם בדאורייתא א"צ למחות ועי' אליה רבה והסכים עמו בתוס' שבת דהאמת קאמר המחבר כיון דדרבנן הוא לאפוקי מפורש בתורה, ועדיי' צריך להבין למה דייק וכ' נשים היושבות ואם כי בגמרא מעשה שה' כך הי' למה דייק המחבר וכ' דין זה דוקא בנשים ודרכו לשנות בכה"ג מלשון ומעשה דאיתא בגמרא ולמ"ש א"ש דוקא נשים דליתנייהו בערבות אבל אנשים דאיתנייהו בערבות צריך