כתב סופר אורח חיים קט

ימול בשבת איכא חשש איסור דאורייתא, חוששים שמא יקלקל ויעשה איסור דאורייתא, ולא משום ספיקא דאיבעי' דלא נפשטה נקטינן להחמיר, אלא מתורת ודאי אסור דגם לל"ב מוכח דס"ל דחוששים לריעותא דהיכא דאיכא חשש איסור דאורייתא: וצ"ל דהמחבר הכריע כמאן דפוסק מקלקל בחבורה חייב, דאל"ה הדר הו"ל ספיקא דרבנן להקל, ואין לומר דמספקא למחבר אי הלכה כמ"ד מקלקל חייב או פטור ונקיט להחמיר מספק, דהו"ל ספק ספיקא בחשש איסור דאוריית' שמא לא יקלקל ואת"ל יקלקל שמא מקלקל בחבורה דרבנן ומחשש איסור דרבנן מתירים בחד ספיקא שמא לא יקלקל ועיי' כזה ביו"ד סי' פ"ג ובש"ך שם: וזאת תורה העולה דאין לזוז מפסק המחבר שמי שלא מל מעולם לא ימול בשבת ואין חילוק בין אב לאחר המל ובין איכא מוהל אחר מומחה או לא. הנלפע"ד כתבתי, הכ"ד אוה"נ דש"ת. פ"ב כאור הבקר ליום ה' פ' בא תרי"ב לפ"ק: הק' אברהם שמואל בנימין ב"הג מהרמ"ס זצ"ל: תשובה נה ה' ישפות שלומו, לאיש מתהלך בתומו, י"נ הרב הותיק, מלא עתיק מורג חרוץ בע"פ כש"ת מו"ה יצחק נ"י רב לעדתו בק"ק מ"ד יע"א: יקרתו הגיעני ונפשו לשאול הגיע ע"ד אומן ישראל מתקן כלי מראה השעות מושכר אצל שררה לבוא לארמונו בכ"י למשוך שלשלאות של אוהרען הנמצאים שם וכולם מקשקשים השעות ויש שאין הולכים רק ט"ז שעות שאין די להמשיך אותם מעש"ק ובא לפני פר"מ ושאל מה יעשה בשבת ויו"ט ויש לו פסידא כי אומן באומנתו יחי': אחר עיוני בעיון נמרץ מצאתי ראיתי כי בדבר זה להמשיך האוהרען בשבת ויו"ט כבר הלכו בו נמושות גאוני קדמאי ז"ל בתשובותיהם יש מתירים ויש אוסרים ואחווה דעתי גם אני בעניי כיד ה' הטובה עלי: הנה בשו"ע או"ח סי' ש"ח סעי' נ"א כ' המחבר דיש ספק אם מותר לטלטל אותם שמראים על השעות שקורין אורזל"א, והרמ"א כ' כפר פשט המנהג לאסור. ובתשובת פ"מ ח"ב סי' קכ"ב כ' דאוהר של כסף אינו דומה להא דשו"ע לענין טלטול, ומוסיף והולך דמותר לישראל להמשיכה ולהעמידה, דדמי למטה רפויה וכוס של פרקים שאין בו משום תקון כלי וגם משום מדידת הזמן ליכא, ובסוף התשובה מביא דהח"צ נשא אצלו אוהר של כסף בשבת, והעידו לפניו שזקנו זקנן של ישראל איש אלקים קדוש זקן ויושב בישיבה גאון הגאונים מו"ה שמואל חיים ר' ישעי' זצ"ל שהי' אבדק"ק פראנקפורט דמיין מן המתירים וכ' תשובה ארוכה ע"ז. ובתשובות יעב"ץ ח"א ד' ע"א ע"ב כ' דדעתו נוטה דמותר להמשיכה בשבת ולא החליט אבל בטלטול פשוט לו דמותר: וראיתי אחרי רואי בפרמ"ג סי' ש"ח אות ע"ח באשל אברהם שמביא בקיצור תשובת פ"מ וכ' ועיי' סי' רנ"ב וסי' של"א דבשבת אסור ומשמע דאסור מדאורייתא דאל"כ לא דמי לרחים אלו דבריו ז"ל. ולכאורה צ"ע על הגאונים שהבאנו שהתירו דבר זה מסברת עצמם איך העלימו עיניהם ולא הביטו כי מבואר בשו"ע הנ"ל דיש איסור למשוך בשבת ומותר בע"ש משום דכולם יודעים שאין מעריכים אותם בשבת, וליכא למגזר שיחשדוהו שהעריכם בשבת ועי' ב"י סס"י של"ח לשון האגור ורי"ו סי' ק"ל אוסר גם בע"ש משום שמשמעת קול ודומה לרחים וצ"ע לכאורה: ועלה במחשבה לפני כי ס"ל הא דאסור להמשיך בשבת לאו משום תקון כלי הוא, דאין בזה משום תקון כי דמיא למטה רפויה אלא כיון שמשמיעים קול הוי כעושה מעשה להשמיע קול בשבת והוי ככלי שיר או כלי המיוחד לכך דחוששי' שמא יתקנו כנ"ל: והפרמ"ג כ' דמוכח דיש איסור מדאורייתא מדמדמה להו לרחים, ואם אין בזה רק איסור דרבנן אינו דומה לרחים למגזור בהו שמא יחשדוהו שתיקן בשבת דרחים דאורייתא הוא חוששי' טפי לחשדא וזילותא דשבת, ולפ"ז מוכח דלא משום השמעת קול ומשום כלי שיר אסרו דאין זה אלא דרבנן וע"כ משום דמתקן כלי שיר ותקון דאורייתא הוא אם כן גם אלו שאין משמיעין קול אסור להמשיך. ונ"ל דס"ל לגאונים המתירין כשיטתו של המג"א סי' רנ"ב ס"ק כ' דברחים ליכא איסור דאורייתא ולזה י"ל שפיר דאין בהמשכת הכלי רק משום השמעת קול ולא משום איסור תקון ודמיא לרחים שפיר: ובינותי בספרים ומצאתי לזקני בעל משנת דרע"א ז"ל בתשובותיו שבסוף הספר באו"ח סי' ש"ח שכ' וז"ל הטהור נהי דאוהרען שלנו אין דומים להא דס' ש"ח, אבל דומה לסי' של"ח זוג המקשקש דמשמע התם להדיא שבשבת אסור משום שמשמעת קול אף שיש מהם שאין מקשקשים לשעות מ"מ הרי מקשקשין כל רגע ורגע על הזוג שקורין אומרוה"ע, ושוב מביא תשובת דבר שמואל שאוסר אפילו של חול, וכ' עליו אפשר משום גזירה אטו כלי מתכת המקשקש השעות, אלו דבריו זצ"ל. ונראה מדבריו דפשיטא ליה שאין בזה משום תקון כלי רק משום השמעת קול וכן מצאתי ראיתי לפרמ"ג סי' של"ח במשבצות זהב אות ב' שכ' אפי' למתירים להמשיך בשבת כלי שמשמעת קול מודי' שאסור משום כלי שיר עיי"ש, ופשיטא לפרמ"ג דבאלו שאין מקשקשין השעות ליכא משום השמעת קול כי זוג אינבל שמתנענע והולך אנה ואנה קול דממה דקה הוא וליכא השמעת קול כ"כ שיהיה אסור משום כלי שיר וכלי המיוחד לכך וכן השכל נוטה, וכן נראה ומוכח מתוכו מתשובת פ"מ ויתר גאונים שהתירו דבר זה דס"ל ע"כ דזוג המקשקש דאסור, הוא משום שמשמעת קול בשבת וס"ל חוץ מאלו המקשקשין ליכא משום השמעת קול וכלי שיר, דלא כמשנת דר"ע. ומ"ש עוד דיש לגזור אטו משמיע קול, לא ידעתי מנ"ל לחדש גזירה זאת, ועיקר איסור דמשמיע קול הוא דרבנן, בפרט בזה"ז דל"ש כ"כ שמא יתקן כמ"ש רמ"א סי' של"ח: והנה השואל לזקני מדרע"א זצ"ל העמיק שאלה אם עכ"פ מותר להמשיך כל זמן שהולכת כדי שלא תעמוד מלכת אח"כ, ועכשיו אינו מתקן מידי כי הולכת היא רק שלא תשבות ממלאכתה וליכא רק גרמא, וזקנינו ז"ל לא השיב ע"ז כלום וקפסיק ותני לאסור בכל ענין משום השמעת קול: ונחזי אנן, לפום רהיטא נ"ל להמשיך כל זמן שלא פוסקה מלילך, תליא בשיטות תוס' ורא"ש ביצה כ"ב ע"א דהתוס' הקשה שם למה המסתפק חייב הא אינו אלא גרם כבוי, והעלה דבאותה שעה שנוטל השמן מכבה קצת ומכהה אורו מיד ונראה ככבוי. ודברי תוס' צריכים ביאור וכבר נתקשה הפ"י למה יהי' חייב ע"י שמכהה אורו ועדיין לא כבה ונדחק דבאמת רק מדרבנן אסור משום דמחזי כמכבה והדר מביא דהרמב"ם כ' מפורש דחייב חטאת: ומאז כשזכיתי ללמוד מס' ביצה בישיבה זה כ"ו שנים העליתי בכוונת התוס' דוודאי משום מכהה אורו ליכא חיוב חטאת ואפשר אפי' איסור ליכא, וסברת התוס' וכוונתם כך היא דהא דגורם פטור מדכתי' ל"ת מלאכה אבל גרמא שרי עיי' שבת ק"כ ע"ב וזה דוקא כשאין ניכר סוף מעשה בתחלתו כמו בהא דפליגי ביה ר"י ורבנן, אבל כאן כיון שמיד בשעה שמסתפק מן השמן מתחיל הכבוי שמכהה אורו והולך ונכבה עד שכבה לגמרי, כה"ג יצא מסוג גרמא ונכנס בסוג עושה מעשה וחייב על שנכבה לגמרי לבסוף כיון דמלאכת הכבוי התחילה מיד כנ"ל בכונת התוס' נכון וברור. לפ"ז אם אחר שהסתפק מן השמן חזר הוא או אחר ונתן כפי שנטל, ליכא חיוב חטאת דעל שהכהה אורו אינו חייב ואפשר אפי' איסור ליכא, ועיי': אלו דברי מאז בחדושי, וכעת קשיא לי למה ל"ק לתוס' מן הנותן שמן שחייב משום שדולק יותר הא אין זה אלא גרם, והרא"ש באמת הרגיש גם בנותן דאיכא רק גרמא וכ' דאין בזה, בין בנותן בין במסתפק משום גרמא אלא מעשה ממש עושה, ותוס' דכ' במכבה משום שמכהה אורו קשה מנותן למה חייב, ודוחק לומר דבמוסיף שמן שדולק בטוב יותר וניכר פעולת הדלקה מיד, דכל כי האי הו"ל לתוס' להקשות ולפרק, ועיי' מג"א ס' תרע"ב ס"ק ב' דמוכח דרבוי שמן לא מעלה לשעתו דאל"ה ודאי איכא הדור מצוה במרבה שמן יותר מבנר, שעוה: ואפשר דס"ל לתוס' במוסיף שמן שהנר דולק והוא מוסיף שמן שעי"ז נשאר דולק מבהיק ומאיר זמן יותר לאו גרמא הוא אלא מעשה, כיון שבשעה שנותן שמן הנר דולק ומאיר, אבל במסתפק שע"י שנוטל השמן מתחיל אח"כ ענין חדש שכבה הנר מהר וזהו רק כגרמא והוצרכו לחדש שניכר מיד מעשה הכבוי כן י"ל ועדיי' צ"ע: והנה הרא"ש בתר דמביא דברי תוס' חזר והקשה משפופרת דל"ש תי' תוס' ולמה אסור, והעלה דאין זה גרמא אלא עושה מעשה כיון ששתיהם הפתילה והשמן גורמים הדליקה והממעט מא' מהם ממהר הכבוי ולכן חייב והיינו טעמא דנותן שמן בנר שחייב וכו' וכ' הב"י סי' תקי"ד דלרא"ש אסור לחתוך נר של שעוה לשנים כיון שעושה מעשה בגופו. והמחבר סי' תקי"ד נקט להלכתא כשיטת הרא"ש, והרמ"א כ' בשם י"א דמותר לחתוך הנר לשנים וכן נוהגים נקט לדינא כשיטת תוס' ועיי' טו"ז ומג"א שם, לפ"ז בנדון שלנו למשוך ולהעמיד מראה השעות כ"ז שהולך ותקונו בא אחר שעות שהיתה עומדת, אם זה בכלל גרמא או עושה מעשה תליא בשיטת תוס' ורא"ש הנ"ל דלתוס' כיון שעכשיו אין ניכר שום דבר מותר ולרא"ש כיון שעושה מעשה בגופו אסור, ואנן בתר רמ"א נקטינן דנקיט עיקר להלכה כשיטת תוס' א"כ גם בנדון שלנו מותר כן נראה לכאורה: ואחר העיון נ"ל לדחות היתר זה מתרי טעמי, חדא די"ל דתוס' ג"כ ס"ל חילוקו של הרא"ש דיש חילוק בין עושה מעשה בגופו לעושה מעשה חוצה לה אלא דס"ל בשמן ופתילה העיקר הפתילה שבו נאחז אור המאיר ואפשר לפתילה שיתלה בו האור כמעט רגע בלי שמן וע"י שמובלע משמן מחזיק אורו וכל שממעט השמן אין מתקיים לזמן מרובה