כתב סופר אורח חיים קה

תשובה נב בטור או"ח סי' רמ"ט והלכתא מתענה ומשלים פי' אם ירצה ישלים, והב"י מביא שכן שיטת המרדכי ס"פ בכל מערבין ורא"ש ספ"ק דתענית והגה"מ, ודלא כראב"י ורוקח שכתבו שצריך להשלים, ובמהרש"ל מביא בשם תוס' שאנ"ז שחולק על תוס' מכח קושי' מדקאמר רבי א"א מודה לי בת"ב שחל בא' בשבת שמפסיק מבע"י, והתם ע"כ דחייב קאמר דהכא צ"ל דחייב להשלים קאמר עכ"ל, ונלפע"ד ליישב קושי' זו עפמ"ש מהרש"א דתוס' הוכיח דר"י רשאי להשלים קאמר דאי חייב קאמר ת"ק שאמר אינו משלים היינו שרשאי שלא להשלים, איך מקשה ליה ר"י מת"ב שחל בא' בשבת דמפסיק למ"ש תוס' הא דמפסיק משום דא"א לכוין תחלת הלילה ומשו"ה צריך להפסיק מבע"י אלא ע"כ דת"ק שאינו רשאי להשלים ור"י ס"ל דרשאי להשלים אלו דבריו ז"ל, לפ"ז לק"מ קושי' תוס' שאנ"ז דלדידי' ניחא הא דחייב להפסיק משום דאינו יודע לכוין תחלת הלילה, אבל לת"ק דס"ל דאסור להשלים קשה: וליישב ראית מהרש"א דלא תקשה על שיטות הסוברים דר"י חייב קאמר ות"ק רשות קאמר, נ"ל בשנבין למאן דס"ל רשות אי ת"ק אי ר"י, ממ"נ אי ס"ל דאסור לכנוס לשבת כשהוא מעונה למה יהי' רשות בידו להשלים, ואי ס"ל דליכא איסור למה יהי' רשאי לו שלא להשלים ומ"ש בחול דצריך להשלים, ונ"ל דס"ל דאם רשאי לאכול ליכא עינוי כ"כ כמו אם אינו רשאי דאינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו כדאמר רב מאן הוי ליומא, ומשו"ה גדול המצוה ועושה ממי שא"מ ועושה וכיוצא בו דברים הרבה זהו טעמא דמאן דס"ל רשות, ואי ת"ק חוב קאמר שלא להשלים ס"ל הגם אם יהי' רשות בידו לאכול ליכא עינוי כ"כ מ"מ בוודאי עינוי הוא וגם עינוי כזו אסורה ומאן דס"ל רשות סובר אם נתן לו רשות אינו מעונה כ"כ כמו אם אינו רשאי, ולעינוי כזו כשרשאי לאכול אינו חושש ובהא פליגי כנ"ל להסביר בטוב טעם ודעת, לפ"ז לשיטות הסוברים דר"י חוב להשלים קאמר ות"ק דרשאי להשלים וגם שלא להשלים מדס"ל דרשאי ע"כ דס"ל דאיכא איסור להיות מעונה כל כי האי כשאינו רשאי לאכול, ושפיר מקשה לו מעת"ב שחל בשבת דצריך להפסיק מבע"י וכיון שצריך הוא מעונה ביותר והא ס"ל דמשו"ה רשאי שלא להשלים שלא יהי' מעונה כ"כ, ואיך מחייבי' ליה להפסיק הגם שהוא מחשש יום התענית שלאחריו דא"י לכוין, הא אינו רשאי להיות מעונה כ"כ וא"ש: ויש להבין בזה מלתא דתמוה איך ס"ד דר"י לדמות הא שלא לכנוס בשבת כשהוא מעונה אחר שלא אכל ושתה כל היום להפסקה בתר דאכל כל היום, ולמ"ש יש לו דמיון דת"ק ס"ל דתליא העיקר אם רשאי או אינו רשאי דעינוי גדולה היא לאדם כשאינו רשאי לאכול, והקשה לו מדמפסיקין בשבת גם אחרי אכלו ושתה איכא עינוי במה שאין רשאי לאכול, ואמרו לו דמ"מ אינו דומה אם אכל ושתה כ"הי ליכא עינוי כ"כ במה שאינו רשאי לאכול, אבל כשלא אבל כה"י ואינו רשאי איכא עינוי ביותר הרבה דאיכא תרתי ענויים וא"ש נכון: ויש לי ראי' מהימנא לשיטה זו דת"ק רשות קאמר ממילא ר"י חוב להשלים קאמר מהאי מעשה דר"ע דמביא ר"י ואמר לא מפני שהי' תאב אלא כדי להורות הלכה לתלמידים, ואי ת"ק חובה קאמר גם שלא להורות הלכה הא מחוייב לאכול דאסור להשלים, ואי תימא דוקא כשתאב אסור להשלים דהוא מעונה ביותר אבל כשאינו תאב רשאי להשלים דא"כ יהי' ממילא מחוייב להשלים כיון שאינו מעונה למה לא ישלים ואיך הורה הלכה שאינו כהלכה, וע"כ צ"ל דליכא חילוק בין תאב לאינו תאב דגם כשאינו תאב מ"מ מעונה הוא שלא אכל כ וקשה הא הוצרך לאכול דאסור להשלים ש"מ דת"ק רשות קאמר ור"י ע"כ חוב להשלים קאמר ולהסוברים דר"י רשות ות"ק חוב קאמר צ"ע: ואחר העיון עלה בידי ליישב שיטה זו עפ"י מה שאמרנו בסמוך טעמא דמ"ד רשות דע"י מה שיש רשות בידו לאכול ליכא עינוי כ"כ וכשאינו רשאי יש עינוי יותר, וי"ל כשהוא תאב לאכול והוא מעונה הרבה כשאינו אוכל ס"ל לת"ק דאינו רשאי להשלים, דלא סגי בשנאמר דאינו צריך מ"מ מעונה הוא שתאב לאכול ומענה עצמו שלא לאכול, אבל אם אינו תאב ליכא עינוי כ"כ כשהוא רשאי לאכול כשירצה, אבל יהי' חיוב עליו שלא לאכול זה עצמו יגרם לו שיהי' תאב וחושק לאכול כיון שאין לו פת בסלו לכן רשות נתונה לו אם רוצה לאכול יאכל וכיון שאינו תאב לאכול ורשאי לאכול ליכא עינוי, והא"ש דר"ע לא הי' תאב מ"מ רשאי לאכול דאם תאמר שאינו רשאי איכא עינוי, ולהראות הלכה זו אכל בפני תלמידים שידעו גם כשאינו תאב רשאי שלא להשלים, אבל בפני עצמו לא הי' אוכל דרשאי להשלים כשאינו תאב, ויש להוסיף מנא ידעו שאינו תאב ומ"מ רשאי שלא להשלים, מדאכל ביצה מגולגלת בלא מלח שאין דרך לאכלו היאכל טפל בלי מלח, כ"ש אחר התענית בזה הראה לתלמידים שאינו תאב אלא להראות להם הלכה דרשאי אכל בפניהם וא"ש, ומובן ג"כ הא דהקשה ר"י מדפוסק בשבת ומדמה להדדי נכנס לשבת ליוצא משבת, ולמ"ש א"ש גם לשיטה זו ע"ד שכתבנו לעיל כיון דר"ע אכל הגם שלא תאב לאכול ואינו מעונה כ"כ ש"מ דשרי לאכול משו"ה דאם לא יהי' רשאי גם שאינו תאב מעונה ע"י מה שאינו רשאי ושפיר מקשה מדמפסיק בשבת כיון שאינו רשאי מעונה הוא, והשיב לו דאינו דומה אם לא אכל כה"י גם שאינו תאב בצירוף שאינו רשאי מעונה הוא, משא"כ כשאוכל כה"י ובטנו מלא דלא נרגש לו כ"כ כשאינו רשאי לאכול וא"ש הכל על נכון בעזרת החונן דעת: ויש לי ראיה אחרת דת"ק חובה קאמר מדמקשה מר"א בר צדוק דבדורו של ר"ג ג"כ לא עביד כר"ג מדאמר בת"ב שנדחה התעננו ולא השלמנו הא בכל ת"ב השלימו וכו' ש"מ דלא עבדו בדורו של ר"ג כר"ג אלא כר"י ואי ר"ג רשות קאמר דא"צ להשלים לק"מ דכל השנים רצו להשלים השלימו רצו לא השלימו כע"ש ועיו"ט, אבל בת"ב שנדחה התענו ולא השלימו כולם מצד הדין כבשבת ויו"ט, ש"מ דר"ג חובה קאמר שלא להשלים וצ"ע על הסוברים דר"ג רשות אמר, וליישב נ"ל עפ"י מ"ש המרדכי אי רשות להשלים מ"מ מצוה שלא להשלים שלא יכנוס מעונה ור"י אכל ולא השלים מה"ט, וי"ל דקושית המקשן מדאמר ולא השלמנו משמע בכל השנים השלימו כולם ואי ס"ל כר"ג הגם דרשות הוא להשלים, מ"מ לא הי' להם להשלים, ובוודאי הי' ראב"צ מהדר שלא יהי' מעונה ביו"ט שלו אי לאו משום דס"ל כר"י וגם בימי ר"ג עבדו כר"י דצריך להשלים: ומצאנו בדברינו יישוב לקושית מהרש"א דהי' יכול לדייק ממתני' מדאמר ר"מ מודה ר"ג דאין משלימין היינו בחנוכה ופורים, אבל בערב דידהו משלימי' ועד דלא ידע שאני יו"ט דרבנן קשה מר"ג עצמו, ולדברינו לק"מ דבפורים ור"ח עצמו אסור להשלים, אבל בערב דידהו רשאי להשלים, אבל מר"א ב"צ מקשה שפיר מדאמר התעננו ולא השלמנו אבל בכל השנים השלימו כולם וגם הוא בכלל מקשה שפיר דהא מצוה שלא להשלים הגם דרשאי להשלים וע"כ דכר"י ס"ל וא"ש : וממקום שהקשינו לשיטה זו יש להראות פנים לה, דאי ר"ג חובה ור"י רשות קאמר קשה איך דייק מר"א ב"צ דכר"י ס"ל עדיי' קשה ניהי דרשות להשלים מ"מ מצוה שלא להשלים ואיך השלימו כולם בכל שנה, ש"מ דר"ג רשות ור"י חובה קאמר והוכיח שפיר דכר"י ס"ל דחוב להשלים: וליישב קושית מהרש"א וקושי' דידי להסוברים דר"י רשאי קאמר ור"ג מחייב שלא להשלים נ"ל ג"כ ע"ד הנ"ל, דבאמת אין מפורש אי ר"ג חוב ור"י רשות קאמר או איפכא, לכן לא הקשה מר"ג עצמו די"ל דר"ג רשות קאמר ולק"מ כמ"ש אבל מראב"צ מקשה שפיר דהו"ל להחמיר שלא להשלים וע"כ כר"י ס"ל והיינו דר"י ס"ל חוב להשלים ולכן התענו כולם, וכ"ז צ"ל עד דלא ידענו דשאני יו"ט דדבריהם אבל לאמת דמתרץ שאני יו"ט דדבריהם י"ל ר"ג חובה ור"י רשות קאמר דכן משמעות לשון בעל האבעי' מהו לאשלומי משמע אי מותר להשלים וכ"כ האגודה דמזה משמע ליה דר"י רשות קאמר כ"ז לאמת, אבל שקלא וטריא בש"ס א"ש די"ל ר"ג רשות קאמר ור"י חובה ועיי': ויש לי ראי' מהימנא לשיטת רוב ראשונים דר"ג חובה ור"י רשות קאמר מדמתרץ בדורו של ר"ג עביד כר"ג ולא השלימו ואי ר"ג רשות קאמר ואי בעי משלים ולר"י חובה להשלים, איך מפני כבודו של ר"ג לא השלימו הא גם לר"ג ליכא איסור ולר"י איסור הוא כשאינו משלים ולמה לא השלימו כיון דלר"ג ג"כ כשהשלימו לא עשו איסור, ש"מ דלר"ג איסורא הוא להשלים ולר"י רשאי ואינו מחוייב להשלים, ושפיר מפני כבודו של ר"ג הצריכו שלא להשלים כיון דלדידי' איסורא הוא כשמשלים ולר"י ליכא איסור אם אינו משלים, וזו ראי' מכרחת: ומ"מ אין לתפוס על שיטות הסוברים דר"ג רשות ור"י חובה, די"ל עפמ"ש לעיל דמאן דס"ל רשות מודה שלא יכנוס לשבת מעונה אלא דכל שרשאי לאכול אינו מעונה כ"כ, לפ"ז ל"ק כ"כ איך עבדו כר"ג ולא השלימו, הא לר"י צריך ולר"ג עכ"פ רשאי להשלים, והי' להם להשלים כיון דלר"ג עכ"פ לא עביד איסורא, ולהנ"ל א"ש דאם נאמר דחייבים להשלים גם לר"ג איכא איסור כיון שאינו רשאי איכא עינוי ביותר, והוצרכו ע"כ להורות כר"ג דרשאי שלא להשלים וא"ש עיי' מ"מ הגם שמצאנו יישוב לקושייתנו מ"מ נראה עיקר כרוב השיטו' דר"י רשות קאמר דאי חובה הגם לר"ג כשנאמר דחייב להשלים איכא איסור כמ"ש מ"מ קשה וכי משום כבודו של ר"ג יעשו איסור כיון דהלכה כר"י, ועיי' חולין פ' השוחט ל"ז ע"ב דלא אמרו בה לא איסור ולא היתר משום כבודו של רשב"ג ורבנן התם שאני דלא התירו דבר האסור אלא שלא פרסמו האיסור ועוד דשם ספיקא הוא אם הלכה כרשב"ג או כרבנן לשיטת הרמב"ם ולהפוסקים כרבנן החמירו משום כבודו דרשב"ג ועיי' יש"ש שם, אבל להתיר האסור להלכה בוודאי משום כבודו דר"ג הוא תמוה וע"כ דר"י רשות קאמר, והיינו אי אין הלכה כר"ג אבל אי הלכה כר"ג לא מוכח דר"ג חובה קאמר כמובן ואתי שפיר דברינו דלעיל כד ס"ד להוכיח דראב"צ ס"ל כר"י והיינו דר"י חובה קאמר דאל"ה לא הי' ראב"צ משלים וע"כ הא דעבדו כר"ג לאו משום כבודו