כתב סופר אורח חיים קב

דוקא לתקן או להביא איזמל, אבל להחם מים או להביאם אפילו דרך כרמלית אסור כיון דתינוק לא חזי, וגם לתקן סכין או להעביר אפילו בכרמלית אסור עד בתר דרחצו התינוק ומתוקן למילה, ד') להביא איזמל דרך כרמלית אפי' הוא פושע שלא הביאו מאתמול למקום הראוי שרי עי"נ לכ"ע ה') הא דשרי להביא איזמל דרך רה"ר או אפי' דרך כרמלית דוקא דליכא מוהל אחר שיש לו סכין שא"צ להביאו מרשות לרשות וכן למג"א לתקן הסכין דשרי היינו בדליכא מוהל אחר, אבל בדאיכא אחר שיש לו סכין מתוקן או שהוא במקום שא"צ לטלטלו, בשביל מצוה דיליה לא נתיר לתקן או להביא מרשות לרשות אפי' דרך כרמלית. ובנדון שלנו אם לא היה מוהל אחר במקומו וסמך על המג"א הגם דברינו דוקא כשלא היה ליה לתקוני מאתמול משו"ה אין לתפוס עליו, אבל להיות כי מוהלים אחרים במקומו, ועוד שהיה יכול להעמיד אחר במקומו, הוראתו שהורה מוהל זה שלא בקדושה היתה, ופר"מ נ"י מורה כהלכה, אשריו שלו ככה, וקדוש יאמר לו, ישראל אשר בך אתפאר. הנלפע"ד כתבתי ופר"מ הג' נ"י ישים עינו ולבו על דברינו אולי ימצא מרגליות, וה' יראנו נפלאות, ויעשה עמנו לטובה אות, הכ"ד אוה"נ דש"ת. יום ה' ד' דחנוכה תרכ"א לפ"ק פ"ב יע"א: ה' אברהם שמואל בנימין ב"הג מהרמ"ס זצ"ל: תשובה ג לדוד ברוך יאמר לעומתו, ה"ה י"נ הרבני המופלג מלא וגדוש חריף בע"פ, קולע אל השערה, לוחם מלחמת ה' השערה כש"ת מו"ה דוד ניימאן נ"י מנטורי קרתא דקהילתינו ולע"ע במרחץ באדען: יקרתו קבלתי בבישור טוב כי רואה סמני רפואה כן יחזקהו ה' וירפאהו רפואה שלימה לתורתו ולעבודתו, ויראהו תמיד בישועתו, והנה נפשו היפה לשאול הגיע בדבר הלכה למעשה והשעה דוחקת להשיבו מיד בלי עכוב, כי העיכוב מעכב אכילה לו ולאחרים יראים ומדקדקי', לכן הנני בא דרך קצרה כל האפשר ומציע לפניו מה שהעלתה מצודתי בעיון מעט מזעיר וה' יעזור ויצילנו ממכשול: ע"ד אשר לקול קן קולמסו תצילנה שתי אזני כי פונדק ישראל (טראקטער) מבשל בכל שבת ושבת עבור אוכלי שולחנו כמו בחול ויש בין האוכלים מזידים, שוגגים ומוטעים, וראה פר"מ נ"י מ"ש המג"א סי' שי"ח סס"ק ב' דלמי שנתבשל בשבילו דינו כמו הוא עצמו כמו במבטל איסור שאסור נמי לו שנתבטל בשבילו ונכנס ספק בלבו אם תליא במזיד המבשל או תליא במזיד ורצון מי שנתבשל בשבילו, לפע"ד פשוט כיון דלמד המג"א דלמי שנתבשל בשבילו אסור כמו למי שנתבטל בשבילו שביו"ד סי' צ"ט ושם נאמר בטו"ז ס"ק י' בשם מהרש"ל דוקא בידיעתו וברצונו של מי שנתבטל בשבילו והפר"ח חולק עליו וכבר הסכים עם המרש"ל הטו"ז ופ"ת ופרמ"ג וה"נ במבשל בשבת בשביל אחר בידיעתו ורצונו של מי שנתבשל בשבילו תליא מלתא דאיסורא, וכ"ז לפמ"ש המג"א תחלה, אבל למסקנת המג"א דלמי שנתבשל בשבילו מותר לפמ"ש הב"י ביו"ד הטעם דלמי שנתבטל בשבילו אסור דחיישינן שמא יצוה לעבד או לנכרי וזה ל"ש כאן, ולישראל ל"ח שיצוה שלא ישמע לו, ועיי' פרמ"ג שכ' גם למ"ש הב"י דחיישינן שמא יצוה לישראל לבטל משום דלא משמע לאינשי איסורא, אבל במבשל בשבת בוודאי לא חיישינן דאפי' לעשות איסור דרבנן בשבת לא ישמע לו עיי' בו. ונקטו האחרונים עיקר כמ"ש המג"א בסוף דבריו ע"פי ב"י הנ"ל ועי' באלי' רבה ובתוס' שבת ופרמ"ג. ולפום רהיטא נ"ל היכא דמבשל שוגג אומר מותר ומי שנתבשל בשבילו מזיד אסור לזה שנתבשל בשבילו כמו אם מבשל עצמו מזיד ומבשל לעצמו, כיון שהמבשל שוגג יש לחוש שיצוה לו פעם אחר שיבשל בשבילו והמבשל שוגג ואומר מותר יעמוד בשגגתו פ"א, והיה יכול הב"י ביו"ד ליתן טעם דחיישינן שמא יהיה המבטל שוגג וחיישינן שיצוה לו מי שנתבטל לו בשבילו פ"א שיבטל בשבילו, אלא דמתרץ בקיצור דחיישינן שיצוה לנכרי ועבד כן נראה לומר ולא ברירא לי. אבל זה נראה לי פשוט דדוקא במי שמבטל במקרה בשביל אחר גם שהוא לדעתו ורצונו לא חיישי' שמא יצוה לאחר, דלא ישמע לו ולא שכיח, וכ"כ האי לא קנסו, אבל בנדון שלנו שמבשל הפונדק בקביעות מידי שבת בשבתו לאחרים דמקפידין לאכול מבושל ב"י וזה פרנסתו של פונדק זה תמיד בחול ובשבת בוודאי קנסא קנסו רבנן לאלו שנתבשל בשבילם כמו להמבשל עצמו הגם כי בשביל זה לא יחדלו מלפשוע דהא אוכלים בשבת עצמו, אנו אין לנו אלא קנס חכמים לאסור למבשל במזיד לעולם דה"ה למי שנתבשל בשבילו בידיעתו ולרצונו כבנדון שלנו דשייך שיצוה לו בפ"א דחל עליו קנס חכמים כנ"ל פשוט : ועוד אני אומר אפ' אחרים שלא נתבשל לדעתם ורצונם או אפילו לאלו שלא נתבשל בשבילם כלל אסור להם לאכול מאותו התבשיל שנתבשל בשבת כדי להאכיל לאחרים כדי להרויח בו, והוא עפמ"ש בהגהת רמ"א סי' צ"ט דמבטל איסור לכתחילה אסור למוכרו לישראל ובש"ך ביאר כוונתו שלא ירויח ע"י מה שמוכרו לישראל ביוקר יותר ממה שהיה מוכרו לנכרי, והפר"ח חולק על דין זה של רמ"א לגמרי כיון שמצריכים לו למכור והוא נתכוון לבטל לעצמו כבר בטלה מחשבתו וקנוס הוא ע"י שצריך למוכרו והפליתי הסכים עם הש"ך ועיי' ב"י או"ח סי' תמ"ח שנתן טעם לשיטת הבעה"ע דחמץ שבטלו ועבר עליו הפסח מותר בהנאה ועיי' בנוב"י קמא חאו"ח ס' י"ט והארכתי בכ"ז במק"א וכאן נ"ל פשוט דאפי' הפר"ח מודה דאסור למכור לאחרים דהא סוף מעשה תחלת מחשבתו היה למכור לאחרים ומשו"ה מבשל כדי למכור לאחרים ופשוט. לפ"ז אסור לאחרים לקנות ממנו משום לפ"ע דקיי"ל גם באיסור דרבנן איכא לפ"ע, ואפי' ידוע שיקנו ישראלים אחרים ממנו ולא ידעו או לא יחושו לאיסור זה דלפ"ע ולא הו"ל כתרי עברי דנהרי דליכא לפ"ע עיי' במל"מ פ"ד ממלוה ולוה הלכה ב' שכתב בשם תשובו' פני משה היכא דלוה יודע שאם לא ילוה הוא ממנו ילוה לישראל אחר ליכא משום לפ"ע בהאי לוה משום דלא הוי כקאי בתרי עברי דנהרי, והמל"מ חולק עליו דלא דמיא לנזיר עיי"ש מילתא בטעמא ונסתייע ממתני' דחגיגה, ומש"ס ב"מ פ' איזהו נשך ובתשובה א' הארכתי לדחות ראיותיו וטעמו, ואכ"מ כי בנדון שלנו בלא"ה אינו דומה כ"כ להיכא דלא קאי בתרי עברי דנהרי כי אולי לא ימצא אחרים הקונים ממנו מאכל שנתבשל ביום שלפניו ולא שכיחי אינשי דאכלי כהאי, מלבד כ"ז גם אם ליכא משום לפ"ע איכא עכ"פ משום מסייע ידי ע"ע עיי' בהגהת רמ"א יו"ד סי' קנ"א ומ"ש הש"ך שם תמוה גם מ"ש הדג"מ שם דבריו נפלאו והארכתי בתשובה א' ביישוב קושיית הש"ך וכאן לקצר אני צריך ונקיטנא בקצרה דנ"ל ברור דמ' שקונה מפונדק זה אחר השבת גם מי שלא נתבשל עבורו עושה איסור מסייע ידי ע"ע לכה"פ ויש לחוש גם משום לאו דלפ"ע: ב') וזאת לו זאת לפר"מ נ"י שמסופק אם פליטת הכלים שנתבשל בהם בשבת אוסר תבשיל שנתבשל בהם אחר השבת. לבאר דבר זה צריך אני להאריך קצת, הנה הטור יו"ד סי' קי"ג מביא ב' דיעות אם פליטת כלי שבישל בו העכו"ם אסור כמו התבשיל עצמו, דהרא"ש ס"ל דכ"כ האי לא אסרו ורשב"א ס"ל דאסור, ובב"י מביא דר"ן בתשובה מביא בשם הרא"ה להתיר ונתן טעם להתירא דכל עיקר שאסרו בישול עכו"ם הוא משום חתנות וזה ל"ש בבליעת כלים, וכ' הר"ן דיש להחמיר מאחר שהגאונים מחמירים, ובב"י כ' דבתוה"ב הארוך ב' דאסור כמו שמנונית הגיד דאינו רק משום מנהג ישראל קדושים ונהגו בו איסור ופליטתו אוסר ג"כ, וכן כחל וגבינה של גוי דכל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תקנו : וראי' זו של רשב"א ודמיונו לשמנונית הגיד אינו מכיר, דשאני שמנונית הגיד דאסרו משום לתא דגיד, ולהכי אסרו גם פליטתו כמו גיד עצמו, ושיטת הר"א שבתוס' ריש פגה"נ לפי דקיי"ל אין בגידין בנו"ט פליטת השמנונית אינו אוסר יותר מגיד עצמו, ותוס' ורשב"א חולקים עליו מכח ראי' וסוברים דפליטתו אוסר דכיון דאסרו משום גיד עשאוהו ככל איסורים שיש בהם טעם, ובמק"א אמרתי טעם לשבח שאסרו שמנונית בנ"ט הגם דבגיד עצמו ליכא נ"ט עפמ"ש הרשב"א בתוה"ב ומובא בטור וב"י סי' ק"י וכ"כ רשב"א ביבמות דנהגו איסור בשמנונית הגיד משום דמראהו כמראה חלב ומשום לתא דחלב, ומשמעות ש"ס וכן רוב ככל הראשונים דמשום לתא דגיד אסרוה ומסתבר יותר מלומר דאסרוהו משום דדומה במראה לובן כחלב וכי יאסרו כל דבר השוה במראהו לדבר אסור, ונראה דוודאי עיקר הטעם שנהגו איסור הוא משום לתא דגיד שדבוק בו ביותר ויבואו לאכול מן הגיד עצמו אלא דמשו"ה לא היה פליטתו אוסרת יותר מגיד עצמו דאין בו בנ"ט, לזה צריכים לטעמו של הרשב"א דמוסיף כיון דדומה ונראה כחלב יטעו שאסור משום חלב ואם נתיר פליטתו יבואו לטעות דכל חלב פליטתו מותרת ותצא תקלה מחומרא זו שנהגו בו איסור לכן גזרו אומר לנהוג איסור גם בפליטתו וא"ש נכון ושם בארה: לפ"ז בוודאי אין ראי' לרשב"א לשיטתו משמנונית הגיד דגם פליטתו אסור לבישול נכרי התם הוצרכו לאסור גם פליטתו משום חלב כמ"ש. גם דמיונו של רשב"א לכחל וגבינה יש לדחות דשאני כחל דאסרו משום חלב וכן גבינה משום תערובת חלב החמירו בשניהם לאסור גם פליטתם כמו חלב עצמה משא"כ בבשולי עכו"ם דאיסור חדש הוא משום חתנו' ובבלוע' דל"ש משום חתנות מנ"ל לומר דתקנו כעין דאורייתא ואסרו גם הפליטה, כ"ז הי' תמוה לי בהשקפה ראשונה: עד שעיינתי בתוה"ב של הרשב"א בפנים ואותיות מחכימות ושם נאמר אחר שהביא דמיונות אלו כמו שמנונית וכחל וגבינה כתב וז"ל אע"פי שלא אסרו בישוליהן אלא משום גזירת בנותיהם ליכא למימר בגיעוליהן משום חתנות אלא בגופן ממש א"כ אף אנו נאמר שאין לגזור משום חתנות אלא באוכל בביתם אבל באוכל בשדה או בביתו לא אסרו, ולא כן הוא, וטעמא דכל שאסרו כעין דאורייתא אסרו עכ"ל הנה הרגיש הרגיש בעצמו דאם ניזל בתר טעמא של האיסור י"ל דלא אסרו