כתב סופר אורח חיים קא

ולדברי הגליון ג"כ קשה מה ראי' מביא מפסחים דאיירי ע"י ישראל ומנ"ל דאסור לחמם עי"נ, ונ"ל דכוונתו דגם עי"נ אסור הגם דרבה ס"ל דמותר להביא אפי' מרה"ר, אנן לא קיי"ל כוותי' משום דתינוק לא חזי ומביא ע"ז ראי' מפסחים דשם מבואר דרבא הכי ס"ל רבה לשיטתו ורבא לשיטתו וכדכתיבנא, והיינו לפמ"ש הלח"מ שם דראב"ד ס"ל כב"הג והשגה שבהלכו' מילה משבשתא היא עפי"ז יתכנו דברינו בכוונת הראב"ד שבהה"מ ויש לנו סמוכי' לכל מ"ש והבן: ב') שיטת תוס' רי"ף ורמב"ם דלא שרי עי"נ אלא מלאכה דרבנן והאי דאמר רבה גבי האי ינוקא נייתי ליה חמימא מגו ביתאי דרך כרמלית היה והרי"ף מפרש סוגית הש"ס לפי שיטתו ולא שני לך בין שבות דאית ביה מעשה מלאכה דאורייתא קרי ליה מעשה דכתיב לא תעשה כל מלאכה ובין דלית ביה מעשה מלאכה דאורייתא אלא איסור דרבנן, ורשב"א שבת גמגם על פירוש זה דהול"ל לשון ברור ולא שני לך בין מלאכה דאורייתא למלאכה דרבנן, וריטב"א ערובין הוסיף להקשות דהול"ל מי אמרי ליה זיל הביא דרך רה"ר שהוא דאורייתא, וליישב כ"ז נ"ל דבלא"ה צ"ל לכל הפירושים הרי אביי ידע דלא אמר ליה זיל חיים מה לו לומר לו מי אמרי ליה זיל חיים, ונ"ל עפ"י המבואר בשו"ע או"ח סי' תקפ"ה ויוצא ממרדכי פ' הדר דנכרי שהביא אתרוג ולולב מחוץ לתחום מותר לצאת בו דליכא למגזר שמא יצוה להביא לו דלא יעשה מצוה הבאה בעבירה דהא חפץ ורוצה לעשות מצוה, ונ"ל להוסיף עוד דמותר לרמוז לנכרי שצריך לכך כדי שיביא לו או לעשות לו מעצמו ועיי' רמ"א סי' ש"ז שאסור לרמז לנכרי וכ' מג"א דהא אפילו הנכרי עושה מעצמו לצורך ישראל אסור, נראה הא דאסור לרמוז לו אינו עיקר איסור שבות דאסרו חכמים אלא משום גזירה שיצוה לו בפה מלא שיעשה לו, וכמו דלא חיישינן שמא יצוה לו באיסור ומותר כשמביא בעצמו משום דליכא למגזר שיעשה מצוה הבאה בעבירה ויצוה, כן מותר ג"כ לרמז לו כשצריך לדבר מצוה כנ"ל: ואומר מעתה דמעשה כך היה דרבה אמר לימא לנכרי וליתי וגם רמז לו שיחם מעצמו, והנה להביא המים מרשות לרשות צוה לו בפה מלא, אבל חמום המים לא צוה לו רק רמז לו שצריך ועשה הנכרי מדעתו לצורך ישראל. והא"ש דהשיב לו לאביי שאני שבות דאית ביה מעשה כוונתו מלאכה דאורייתא כמ"ש הרי"ף דיש לפרש כן, והא דל"א אמר מפורש שאני מלאכה דאורייתא ממלאכה דרבנן משום דבאמת עשה הנכרי מלאכה דאורייתא דחימם מים לצורך ישראל ע"י רמיזותיו והבין מעצמו, לכן אמר בהאי לישנא ולא שני לך בין שבות דאית ביה מעשה מלאכה דאורייתא בין שבות דלית ביה מעשה אלא מלאכה דרבנן ובכלל זה דוקא דאית ביה מעשה ועקימת שפתיו ג"כ מעשה הוא שמצוהו על מלאכה דאורייתא, אבל לרמז שיבין מעצמו אין זה מעשה דליכא עקימת שפתיו ואמר בלשון זה שנכלל בו תרתי. והא"ש נמי דאמר דלא אמר לנכרי זיל אחים היינו דלא אמר ליה זיל חיים אלא שהבין מתוך דבריו בלי אמירה, וזה שרי לדבר מצוה גם במלאכה דאורייתא וא"ש נכון : ויפתחו לנו בדברינו שערי בינה לבנות הסתור והם השגותיו של הראב"ד דסותרים זה את זה דבהלכו' מילה כ' דאסור לחיים ע"י נכרי, ובהשגה שמביא הה"מ בהלכ' שבת נראה דוקא ע"י ישראל אסור אבל ע"י נכרי שרי ועמד הלח"מ על סתירה זו ומביא בשם גליון דמ"ש בהלכו' שבת ע"י עכו"ם היינו לחמם לעצמו, ויפה השיג הלח"מ שאין זה במשמעות לשונו דע"י נכרי משמע שעל ידינו חימם, והלח"מ הכריע דבהלכ' מילה משבשתא ולא היתה לפני הה"מ, ולא נ"ל דא"כ ע"כ ס"ל לראב"ד דמלאכה דאורייתא ג"כ מותר עי"נ דלא כרמב"ם שכ' בהלכות מילה דלהעביר ברה"ר אסור עי"נ ומדשתיק ליה הראב"ד שם משמע דמודה לו וסתר שיטתו בהשגה שבהלכות שבת ובוודאי רחוק ודחיק לומר שסמך הראב"ד בהלכו' מילה שנדע שיטתו מהשגתו בהלכו' שבת המאוחרת להלכות מילה : ואחזה אני ליישב כ"ז בשנדייק לשון הראב"ד בהשגתו להלכות מילה אשר ז"ל שחמם עכו"ם וכו' אבל לפני המילה לא משכחת ליה אלא שחממם מעצמו ואין אומר לו שחממם מעצמו עכ"ל וצ"ל מ"ש לבסוף שחממם מעצמו ולא כ' שחממם לעצמו גם מה דהדר וכ' ואין אומר לו שחממם מעצמו, שפת יתר היא, וגם מה צ"ל ואין אומר לו הא כבר כתב שחממם מעצמו, ונ"ל דכוונתו דנכרי חממם לדעת ישראל לצרכו ואפ' רמז לו מותר ובלבד שלא יאמר לו לחמם, ודייק בלישנא תחלה כ' שחממם עכו"ם וה"א דוקא כשחממם לעצמו פירש שיחתו וכ' לבסוף ואין אומרים לו היינו שאסור לומר לו מפורש שיחמם, שחממם מעצמו היינו שחממם מעצמו לצורך ישראל בלי אמירת פיו אבל הבין מעצמו שצריך וחפץ בו כנ"ל ברור בכוונתו: וכן יש לכוין כוונתו בהשגה שבהה"מ בהלכות שבת שז"ל שאין מחממין לו חמין אלא ע"י עכו"ם היינו שמותר לרמוז לו שיבין שצריכים לחמין וחפץ בהם והיינו ע"י עכו"ם שמחמם לצרכינו, אבל לא ע"י עקימת פיו ובהלכו' מילה פירש דבריו יותר וקיצר בהלכות שבת וסמך על מ"ש באורך יותר בהלכות מילה ואמת נכון הדבר לפע"ד. לפ"ז שיטתו כשיטת הרמב"ם דמלאכה דאורייתא אסור לצוות לנכרי, וגם הרמב"ם ס"ל דמותר לרמז לו להביא מרה"ר או לחמם, ומה שאין מפורש בגמרא אין דרכו לכתוב ויפה שתיקתו של הראב"ד בהלכו' מילה במ"ש הרמב"ם דדרך רה"ר לא יביא עי"נ, ועיי' היטב: ג) שיטת רבינו יונה שברשב"א שבת פראד"מ ובריטב"א ערובין דמפרשי ולא שני לך בין שבות דאית ביה מעשה הניכר ונשתנה גוף הדבר ממה שהיה כגון תיקון כלי וה"ה מבשל, לשבות דלית ביה מעשה הניכר ולא נשתנה גוף הדבר דליכא רק טלטול בעלמא והדבר שהוציא נשאר כמות שהיה ולא החמירו בו עי"נ אפי' ברה"ר, ואמר מי אמר מר זיל אחים דאסור משום דנשתנה הדבר מכמות שהיה מתחלה. ועיי' חולין קט"ו ע"א ובתוס' בד"ה חורש בשור וחמור דמעשה שבת אינו ניכר שנעשה בשבת, צ"ל התם לא ניכר כמו בב"ח, והכא נגד טלטול בעלמא מבשל ניכר ונשתנה יותר. ונראה דלרשב"א נראה עיקר כשיטת מורו ר"י, וכן נראה דלריטב"א נראה לו עיקר שיטה זו דפירושו בסוגיא מחוור יותר ולא מצאו בה קושי' ודקדוק שהקשו ופקפקו על פי' בה"ג ורי"ף ז"ל. והנה ברשב"א אינו מבואר אם מעשה הניכר גם שבות אסור או דוקא מלאכה דאורייתא, אמנם הריטב"א כ' מפורש דכל מלאכה שיש היכר ושנוי אפי' מלאכה דרבנן אסור. וצ"ל הא דאמר רבא נחיימי אגב אמו הא בישול וחימום מלאכה שיש בה שינוי והיכר היא, הטעם משום דלהרבות בשבילו קיל בעצמותו כמ"ש תוס' וראשונים לכן הקילו עי"נ הגם דניכר או כיון דאין מחממין לתינוק בפ"ע אין נראה לעין שבשביל תינוק מרבה בחימום דאולי צריכה האם כ"כ: ואלו הן פירות הנושרים מביאורנו כי הרחיב ה' לנו לבאר השיטות ולבער כל חמירא, ופרינו בדינים חדשים היוצאים מתוך דברינו יש בהם לקולא ויש בהם לחומרא, ונקיטנא בקצרה, א') שיטת בה"ג דמותר להקל איזמל או להביאו דרך רה"ר עי"נ, ונמצא לו חברים רבינו יהונתן בערובין ובעל העיטור שבר"ן פראד"מ, ובעה"ע ס"ל גם להדליק נר לסעודת שבת שרי, וזה לא נמצא בבה"ג, ואפשר גם בעה"ע ס"ל כן דוקא לצורך שבת אבל מצוה אחרת לא, והארכתי בזה בתשובה א' ואכ"מ, דאנו עוסקים ובאים פה רק במה דשייך לדין מילה בשבת, והעלתי מתוך דברי בה"ג דבעי דוקא שהכין מאתמול איזמל דלא נפגם והביאו למקום הראוי להביאו, אבל אם לא הכין בפשיעה או שכח לא שרו ליה, וכן נראה שהיא שיטת הבעל העיטור להדליק נר לסעודת שבת דלא היה אפשר להדליק מע"ש. ב') עוד העליתי בשיטתו דוקא חד איסור שרי ליה אבל ב' איסורים כגון להביא חמין ולחמם עי"נ, או לתקן איזמל ולהביאו דרך רה"ר לא, ג') דוקא לתקן איזמל ולהביאו דרך רה"ר מותר אבל להחם מים או להביאם דרך רה"ר לא קיי"ל כרבה דהתיר אלא כרבא דאמר נחיימי אגב אמו דתינוק לא חזי, וכל דלא חזי מקודם לא שרי ליה רבנן ומינה דגם לתקן או להביא איזמל לא שרי רק אחר שכבר רחצו אותו במים והוא חזי למולו, וכן יש לדייק מלשון בה"ג דכ' דנגנב או נפגם מקמא מילה רצה לומר סמוך למילה דלא חסר כלום רק מעשה המילה אז מותר לתקן או להביא אחרת עי"נ. ד') שיטת תוס' רי"ף ורמב"ם דוקא שבות מותר עי"נ אבל מלאכה דאורייתא לא וכן שיטת רמב"ן ור"ן ומרדכי, ולפי מה שישבנו השגותיו של הראב"ד גם הוא ס"ל כשיטת הרי"ף ורמב"ם ה') הרמב"ם כ' מפורש אם שכח וכן הוא לשון המחבר אם לא הביא ס"ל אפי' לא הכין מאתמול ופשע בדבר הזה מ"מ שרי ליה שבות עי"נ, ו') אפשר גם ב' שבותים מותרים עי"נ דלשיטה זו אין לנו ראיה מסוגי' ש"ס דב' שבותי' אסורים עי"נ ועיי' בהגהות מרדכי שבת פראד"מ. ז') העליתי מתוך דברי הרמב"ם דנקטינן להלכה כרבא בפסחים דתינוק לא חזי וגם לדידן עי"נ לא שרי להביא מים דרך כרמלית כיון דתינוק לא חזי, וכן העליתי מתוך דברי הראב"ד שבהה"מ הלכות שבת, ח') עוד העליתי מתוך השגותיו של הראב"ד דמותר לרמז לנכרי כדי שיבין שצריכים לחמין הגם דעושה מלאכה דאורייתא וגם תינוק לא חזי, וכן יצא לנו מפירושנו הסוגיא על מכונה לשיטות אלו, וכן משמע מלשון אגודה שבמג"א סי' של"א וע"פי דברינו מדוקדק אריכת לשונו עיי"ש. ט') שיטת רבינו יונה כל מלאכה שאינה ניכרת ולא יש בה שינוי והוא לטלטל עי"נ שרי אפי' דרך רה"ר דאורייתא ומחמיר מן הצד כל מלאכה הניכרת אפילו היא מלאכה מדרבנן, אסור חוץ להרבות אגב חולה דשרי: וזאת תורת העולה לדינא מתוך דברינו היא העולה, א') לתקן איזמל עי"נ רובא דמנכר ועמודי הוראה ס"ל דאסור, ומג"א כ' דיש לסמוך במילה על שיטת בה"ג הגם שלא ידענו טעמו ונמוקו מ"מ מאן דמורה ובא כמותו אין מזחיחים אותו כיון שכבר הורה זקן ומגן הוא לכל החוסים בו, ב') אבל בתנאי שיהי' לו סכין מתוקן מאתמול דבה"ג עצמו לא התיר אם לא היה מתוקן מאתמול, ג') להעביר סכין דרך רה"ר יש לנו רבינו יונה ורשב"א וריטב"א דס"ל כיון דליכא אלא טלטול בעלמא שרי אפי' ברה"ר דאורייתא וחזי שיטה זו לצרפה לשיטת בה"ג ורבינו יהונתן ובה"ע ויש לסמוך בטח עלייהו וסמוך לבי לא אירא וכ"ז