כתב סופר אורח חיים ק

ביה מעשה ע"י ישראל אפי' שבות לא התירו לו משום דאפשר שיבוא לידי דאורייתא שיעביר ד"א ברה"ר משא"כ עי"נ א"א בשום פעם שיבוא לידי דאורייתא ולפי שטיחות דבריו נראה לכאורה דוקא בהבאה דאיכא משום מעביר שיש לחוש אם נתיר לו לצורך מילה יבוא להעביר במעשה זה לא התירו, אבל שבות אחר שא"א לו לבוא עכשיו במעשה זה לידי דאורייתא אלא שגזרו הא אטו הא כגון דרך גגות וכרמלית דאסרו משום רה"ר דעלמא ואין חשש שיבוא עתה לידי כך גם לישראל עצמו מותר, וזה ליתא דהא אסרו להביא איזמל אפי' בכרמלית ודרך גגים וחצרות שאין מעורבים, וצ"ל דר"י כ' מ"ש משום דקאי בהזאה, וה"ה איזמל דרך כרמלית וכו' כיון שאפשר שישראל יבוא בשום פעם לדאורייתא חששו שאם יתירו לצורך מצוה, מלאכה והוצאה דרבנן יתירו גם מלאכה והעברה דאורייתא, אבל עי"נ א"א בשום פעם שיבוא ע"י לידי דאורייתא להכי התירו אפי' מלאכה דאורייתא: ולולי דבריו ה' נ"ל לתת טעם לחלק בין שבות ע"י ישראל ובין מלאכה דאורייתא עי"נ, הנה מלאכה עי"נ שבות ואסמכוהו אקרא דלא יעשה ע"י אחרים כ"כ סמ"ג ומובא בב"י סס"י רמ"ג וכ' הטו"ז שרצונו דאסמכוהו אקרא, ונ"ל כיון שלא מצאו סמך מקרא רק לאיסור מלאכה ע"י אחרים דכתיב לא יעשה, אבל לעשה דשבות שלא מצאו סמך לא אמרו חכמים מלאכה עי"נ שיהי' מדבריהם בעשה ול"ת אלא בל"ת לחוד מדבריהם, אבל מלאכה דרבנן ע"י ישראל שאסרו עשו אותה כעין דאוריית' שהיא בעשה ול"ת, וכן מוכח ממתני' דר"ה פ' יו"ט דשופר של ר"ה אין עולין באילן וכו' וגמרא משום דיו"ט עשה ול"ת וכו' וכ' הרמב"ם הלכו' שופר דחכמים העמידו דבריהם שיהי' בעשה ול"ת כמו דמצות שופר אינה דוחה לעשה ול"ת דיו"ט במלאכה דאורייתא כן חזקו שבות דדהו שהוא בעשה ול"ת מדבריהם, אבל עי"נ אפי' מלאכה דאורייתא לא אמרו רק שיהי' בל"ת ולא בעשה כמ"ש כנ"ל נכון וברור. ועפ"י הוצעה זו יצא לנו חילוק רב בין שבות הנעשה ע"י ישראל ובין מלאכה דאורייתא עי"נ דשבות ע"י ישראל אית ביה עשה ול"ת מדבריהם והעמידו דבריהם כדאורייתא דאין עשה דוחה ל"ת ועשה כמ"ש הרמב"ם בהלכות שופר אבל מלאכה דאורייתא ע"י נכרי ליכא רק ל"ת מדבריהם לכן התירו במקום מצוה דבדאורייתא ג"כ עשה דוחה ל"ת ומשום בעידנא לא החמירו כ"כ בדבריהם, ועוד למ"ש תוס' פסחים נ"ב דעשה דחמירא ל"ב בעידנא ואין לך קל נגד חמור כמו דרבנן נגד דאורייתא: וקודם שנבוא למטרת כוונתנו ביישוב הגירסא שלפנינו אקדים עוד הקדמה אחת מ"ש הפ"י בביצה ח' ע"ב שהתעורר אם עשה דוחה תרי לאוי דמכלאים בציצית לא נוכל למילף רק דעשה דוחה חד לאו עיי"ש, ועיי' בספר שושנת העמקים ובעל פרמ"ג שהאריך בכלל זה וגם אני בעניי הארכתי בזה במק"א ואכ"מ. ואומר אני אם אין עשה דוחה ב' לאוים בדאורייתא ה"ה מלאכה דאורייתא עי"נ דליכא רק ל"ת מדבריהם ונדחית מפני עשה דאורייתא דוקא לעשות מלאכה אחת על ידו, אבל ב' מלאכות לא, דהו"ל כב' לאוים דאורייתא דלא נדחה מפני עשה דאורייתא דחזקו דבריהם כדאורייתא, והא"ש דאמר ולא שני לך בין שבות דאית ביה מעשה ע"י ישראל דאיכא עשה ול"ת משבות דלית ביה מעשה רק אמירה לנכרי דליכא רק איסור ל"ת, מי אמרי ליה זיל חיימא, היינו אם הי' מצוה לנכרי להחם ולהביא היו ב' איסורי ל"ת מדבריהם והיה דומה להזאה דאיכא עשה ול"ת וה"ה ב' לאוי ע"י נכרי דלא, אבל לא אמרי רק דלייתי מגו ביתאי וליכא רק חד איסור נ"ת כנ"ל ע"ד פלפלא טבא דמחלי' לשבח אשר ישבחוהו רבנן בעזה"ית : עוד הקשו תוס' וראשונים מהאי מעשה שני בפ' הדר האי ינוקא דאשתפיך חמימא דאמר רבא נשיילי' לאימי' אם אמרה צריכה נחיימיה אגב אמו ע"י נכרי ואי בכ"הג למה לי אגב אמו וע"כ דמלאכה דאורייתא אסורה עי"נ ומתרצים דבה"ג לא גריס עי"נ ותוך מעת לעת הוי ותמיה לי על הרי"ף דהיה לו הגירסא עי"נ שכ"כ בערובין ולא הקשה קושי' אלימתא זאת על בה"ג וצ"ע: ונלפע"ד ביישוב קושי' זו בהקדים מה דקשה לי טובא ממה שהקשה אביי על רבה מ"ש מהזאה לרבה לשיטתו פסחים ס"ט ע"א דאמר לר"א כמו דאין הזאה דוחה משום דגברא לא חזי כן אין מחמין לתינוק החולה כדי שיהיה חזי למול דהשתא מיהא לא חזי אבל לבריא מחיימי' דחזי, ורבא אמר גם לבריא לא דהכל חולין אצל המילה עיי"ש, וכמו דלר"א דמכשירים דוחים אפי' מלאכה דאורייתא ע"י ישראל, היכא דגברא לא חזי אפי' הזאה דרבנן אסור, כן י"ל לדידן דהזאה אסור משום דגברא לא חזי, וכ"ש הוא אם לר"א לא דחי כ"ש לדידן, ורבה התיר להביא חמין עי"נ דרך רה"ר משום דגברא חזי ולא קשה מידי ודוחק לומר דתינוק חולה היה דלא חזי' ועל אביי דהקשה ל"ק לי דלא נחית לחלק בכך כמו דלא ידע לחלק בין שבות דאית ביה מעשה לשבות דלית ביה מעשה, אבל כדדחי ליה התרצן ולא שני לך וכו' הול"ל טפי לרבה לשיטתו דיש חילוק בין הזאה להבאת מים דגברא לא חזי וצל"ע: ואחר שימת עיון מעט בקושייתי מצאתי יישוב, בשנבין עוד למה הקשה לו מהזאה ולא הקשה טפי מאיזמל דמילה עצמה דאין מוציאים האיזמל אפי' הוצאה והעברה דרבנן, ומצאתי קושי' זו במרדכי פראד"מ ונדחק מאוד עיי"ש. ונ"ל דרצה להקשות טפי מפסח דמצוה דרבים היא היינו שכל ישראל מחוייבים בה ביומא דאלימא כמבואר ברא"ש מ"ק דיו"ט חמור מאבילות, ועיי' טו"ז או"ח סי' תרנ"ה והקושי' אלימא יותר מפסח ממאיזמל דמילה, הגם דקשי' מילה אמילה, מ"מ עדיפא להקשות ביותר מפסח בק"וח. והא"ש התרצן לא השיב לו לרבה לשיטתו דבהזאה גברא לא חזי, ותינוק חזי דעדיי' יקשה מאיזמל דמילה דתינוק חזי ומ"מ אין מוציאים אפי' הוצאה דרבנן ולכן הוצרך לומר ולא שני לך בין שבות דאית ביה מעשה וא"ש עיי': והיגענו למקום יישוב קושי' ראשונים על הבה"ג מדאמר רבא נחיימי' אגב אמו עי"נ ולא התיר לחיים לו לבדו, דרבא לשיטתו אזיל דס"ל כל תינוק חולה הוא אצל המילה ולא חזי ומודה ליה לרבה בהא דכל דחזי מותר עי"נ אפי' להביא איזמל דרך רה"ר, אלא שחולק עם רבה בהא מלתא להביא או להחם חמים, רבה לשיטתו אזיל דס"ל דתינוק ברי חזי והוא הולך לשיטתו דאינו חזי, וא"ש, והוא יישוב המיישב דעת, בעזרת חונן דעת: וכד דייקת במלתי' דבה"ג תשכח שכנים דברינו ונתכווין למ"ש, והוא מדכ' דינו באיזמל שנפגם או שנאבד דמותר לתקנו ולהביאו עי"נ, ומביא ראי' מההיא ינוקא וכו' למה החליף איזמל שהכינו מאתמול ואגניב או נתקלקל, באשתפיך חמימא דאיתא בש"ס, ולא כ' הך דין עצמו בינוקא דהכינו לו חמין ונשתפכו בשבת דמביאים עי"נ מה לי לתקוני איזמל או הבאת מים מרשות הרבים עי"נ והוא דבר המתמיה ובעי יישוב, אלא הן הן הדברים שכתבנו ביישוב הקושי' חזקה שעליו מדלא התיר רבא להחים לינוקא רק ע"י אמו ש"מ דס"ל דאסור עי"נ מטעם שכתבנו דרבא לשיטתו אזיל דתינוק ברי ג"כ לא חזי ומשו"ה אסר להחם לו עי"נ, ולכן לא כ' הבה"ג דינו באשתפכו המים דלהלכתא אסור להביא או להחם עי"נ, לכן החליפו בדין אחר לתקן איזמל או להעבירו אחר הרחיצה שכבר חזי למולו, ולמד זה מאשתפיך חמימא, דהתיר רבה עי"נ והוא לשיטתו דס"ל דתינוק ברי חזי, ולהלכתא הגם דקיי"ל כרבא דאסור להחם או להביא חמין עי"נ אבל להביא או לתקן איזמל ליכא פלוגתא ודברינו מבוארים ומוכרחים מתוכו של בה"ג: והלא כה דברינו בשיטת בה"ג ופתח עיניך וראה מ"ש הרמב"ם פ"ב מהלכות מילה הלכה ט' שכחו ולא הביאו סכין מע"ש אומר לנכרי להביא ובלבד שלא יביא אותו דרך רה"ר וכו', וצ"ל למה לא העתיק הך דינא דרבה בהאי ינוקא דאשתפיך חמימי למה לו להחליף מלתא דרבה שהתיר להביא חמין במלתא דסכין להביאו עי"נ וצ"ע. ולמ"ש א"ש נכון דס"ל דקיי"ל כרבא דתינוק לא חזי ואסור להביא חמין עי"נ הגם דלרמב"ם דס"ל דוקא שבות דשבות מותר ליכא ראי' מדלא התיר רבא להחם עי"נ דס"ל משום דתינוק לא חזי לא התירו שבות דשבות דמלאכה דאורייתא אפי' חזי אסור, הגם דליכא ראיה מ"מ הרמב"ם מסברת עצמו הכי ס"ל כיון דהלכה כרבא דתינוק לא חזי אסור להחם לו: אחר כתבי כ"ז שהרמב"ם יש לו פ' אחר במעשה דפ' הדר כמבואר בהה"מ פ"ו מהלכות שבת הלכה ט' דרמב"ם מפרש דהמעשה היה שלא ביום המילה אלא קודם או אחריה ומשום צערא דינוקא התירו עיי"ש וא"כ נסתר לכאורה מ"ש לעיל בשיטת הרמב"ם. אבל לאחר העיון דברינו שרירין וקיימין, כ' לכאורה היא גופא קשיא מנ"ל לרמב"ם להתיר שבות דשבות במקום מקצת חולי משום דמפרש מעשה דפ' הדר שלא ביום המילה, דלמא מיירי ביום המילה ומשום מצוה אבל עדיי' מנ"ל להתיר במקום צערא דינוקא, אלא ודאי דס"ל לרמב"ם דמעשה דרבא שהתיר להחם לו עי"נ אגב אמי' א"א לפרש משום מצוה דהא אכתי לא חזי וע"כ דמשום צערא התיר רבא והוכיח שפיר דינו, ומוכרח לפ"ז בדעת הרמב"ם דלפי דקיי"ל כרבא דאכתי לא חזי בתינוק דהכל חולין אצל מילה אפי' שבות דשבות ג"כ אין מתירין אם לא משום צערא דינוקא: ויש לי לעשות סמוכים לדברינו מדברי הראב"ד בהשגות דמביא הה"מ בפ"ב מהלכו' שבת הלכה י"ד ד"ה מרחיצין וז"ל ונ"ל שאין מחממין לו חמין חוץ ע"י עכו"ם וכו' ובהדיא גרסינן בפסחים בין בריא בין חולה אין מחממין לו חמין להברותו למילה עכ"ל, ודבריו תמוהים לי מאוד לפי דס"ל להה"מ בכוונתו דע"י ישראל קאמר דאסור לחמם לו לזה לא הי' צריך להביא ראיה דאסור ע"י ישראל דהא אפי' שבות אסור לישראל לעשותו, ושם קאי לר"א דמכשירין דוחין, דאסור לחמם משום דתינוק לא חזי, ולדידן פשיטא דאפי' חזי אסור דהא מכשירים אינם דוחין את השבת ואפי' שבות ע"י ישראל אסור וראיה זו תמוה. והלח"מ שם כ' דמצא כתוב בגליון ספר א' דמ"ש הראב"ד עי"נ היינו שחכם לעצמו והלח"מ דחה פי' זה ויבואר לפנינו אי"ה כי מ"ש הגליון נכון הוא :