כתב סופר גיטין חלק ב צג

ודע דצ"ל דבשעת נתינה נותני' כולם לזה שנותן במתנה עמ"ל והוא נותן לאשתו כך דאל"ה ל"מ דהא בעי' ונתן שיהי' שלו ויתן לה. הגם לאמת הדר כ' פלוני והוי כל גט בפ"ע וי"ל דקלף של כ"א שלו מ"מ הא העידי' חתומי' למטה למי הוא מקו' חתימ' העידי' וע"כ ע"ד זה במתנה עמ"ל. אלא שיש לעיי' בשע' כתיבה למי הוא וא"א ע"ד זה כמובן. מזה מוכח דל"ב שיהי' שלו בשע' כתיבה ועיי' חי' רמב"ן לעיל כ' גבי יכילנא למפסל כל גיטי' עיי"ש היטיב:

ומ"ש מהא דתני' יש לתמוה תחלה מקשה בפשיטות לר"ל דהוי לה ולא לחברתה והדר מקשה על דין זה מ"ש מדתני' וכן הקשה פ"י. עוד הקשה פ"י ניהי דס"ד דאיירי בשטר א' למה לא מתרץ דהדר כ'. ומ"ש דבשטר שחרור ל"ש זה אין לו מובן. ונ"ל מזה ראי' לשיטת הרי"ף ע"פ שפירשו הרשב"א ז"ל דס"ל דר"י פליג על ר"ל דלא מהני הדר כ' ולפ"ז כדמסיק דלר"ל איירי מתני' בהדר כ' כו' ע"כ ר"י גם בכה"ג פליג והא"ש דמקשה ומ"ש היינו דלר"י מקשה דס"ל ע"כ גם בהדר כ' ל"מ קשי' מ"ש מדתני' ובלא"ה הי' אפשר לומר דהדר כ' אבל כדמתרץ מתני' בהדר כ' ע"כ דר"י גם בהא פליג מקשה על ע"י מבריי' וזה ראי' לרי"ף כנ"ל עד"פ נכון וק"ל:

תני' כוותי' דר"י. הרשב"א ס"ל בשיטתו של הרי"ף דר"י בתרתי פליג על ר"ל וצל"ע הא תני' דר"ל ובבריי' זו מפורש דהדר כ' מהני ניהי דאידך בריי' מסייע לר"י מ"מ מנ"ל לר"י דאידך בריי' דמסייע לי' חולק על הך דין דהדר כ' מהני. ובפלוגת' דר"י ור"ל י"ל הגם דאין מוכרח דר"י בתרתי פליג מ"מ ס"ל דש"ס לא חידש דהדר כ' מהני רק משום קושי' ולר"י לא צריך חידש דין זה אבל מבריי' מפורש' קשי' וצל"ע:

ולכן נ"ל דרי"ף לא ס"ל דל"מ הדר כ' רק לר"א דבעי כתיבה מבורר לאחת וכיון שהתחיל בפסול תו ל"מ הדר ערבינהו וכ"כ רשב"א. אבל לר"מ דליכא פסול בכתיב' רק משו' חתימה וכיון דהדר כתב כשבאו עידי' לחתום חותמי' רק על הכתוב נכון ולא על הכלל ובריי' כר"מ אתי' ורי"ף להלכתא א"כ כנ"ל נכון:

ע"ב. מתני' שייר מקצת הגט וכתבו בדף שני כו' עיין תוס' לעיל כ' ע"ב ד"ה ספר א' שכתב הך דמתני' דהכא שכתבו בחתיכה א' והא דסוטה י"ח ע"א בכתב' בב' חתיכ' ובתוס' סוטה י"ח הקשה על רש"י שם דמפרש ב' דפין ב' עמודי. ממתני' דהכא ובתוס' מנחות ל"ג ע"א כ' לחלק בין בספר דסוטה ובין ספר דגט עיי"ש ועיי' ב"ש סי' ק"ל ובחי' אאמ"ו מאוה"ג זצ"ל כאן באריכת בדין זה ובתפילי'. וליישב שיטת רש"י נ"ל עפ"מ שהרגיש תוס' לעיל כ' ע"כ ד"ה ספר דלרבנן דדרשו לספיר' דברי' לא מוכח האי דרש ס' א' כ"כ עיי"ש וי"ל רש"י ס"ל ש"ס רצה ליישב דר"פ לר"י ג"כ ומתני' דהכא כרבנן ויותר י"ל לר"מ אפי' מצאו באשפה כשר וליכא קפידא כלל בכתיב' הגט איך וכתב גם ב' ספרי' כשר והיינו מתני' דהכא סתמא כר"מ וש"ס מקשה לעיל לר"פ דהלכתא כר"א וכ' על כתיבה קאי קפדינן ג"כ על ספר א' ולא ב' כמו בסוטה דבעי שיכתב לשמה כנ"ל וק"ל:

גט שכתבו עברי' ועדיו יונית כו' שיטת הרמב"ם בגט שכתב ב' לשונו' ועידיו ב' אפי' ב' לשונו' פסול ולא ידענו טעמא ואפשר יש להטעי' טע' דכל שגט ב' לשונו' ועדי' כ"א בא' מן הלשונות שבגט חיישי' שכ"א חת' על מקצת שכתוב בלשונו והיכא דגט בלשון א' ועדי' ב' ע"כ שמכירי' הלשון או שנקרא ומתורג' לפני' דאל"ה לא הוי ב' עדי' אבל כשגט בב' לשונות ועדי' בבב' לשונו' אלו יש לחוש להכי ולזה כשב' עדי' בב' לשונו' אחר' מן הגט ודווקא כשהם באות' ב' שבגט וברמב"ם צא משמע הכי ועיין:

איש פלוני עד כשר בן איש פלוני ולא כ' עד כשר עיין ביש"ש בשם ר"ש מקינון הא דל"ב בשטר עד דבגט שמדבר הבעל חיישי' שמא בעל עצמו חתם ולכן בעי' עד והקשה ניהי דכ' עד שבסוף כשר כמו שאול בן קיש מלך ישראל מ"מ הי' מבורר יותר אי הי' כותב ראובן עד בן שמעון וכ' בשם בני דחיישי' דיכשרו' בראובן עד לחוד ויש"ש דחה תי' זה דהא באמת כשר לכתחלה ולמגזר שמא יכתוב שמו בלא עד זהו גזירה רחוקה. ולפע"ד נראה דחיישי' שמא יטעו דראובן עד שם בפני עצמו ובן שמעון הוא עד בפני עצמו ויטע' דכשר בן שמעון לחוד בגט אחר לכן מצאו טוב ראובן בן שמעון כנ"ל נכון:

ועיין עוד ביש"ש למה מחמירי' ולפרש ראובן בן שמעון לכתחלה נ"ל דאנו חוששי' לשיטת הרמב"ם דאינו מעתיק דין דמתני' וכ' הלח"מ דס"ל דלאחר תקנת ר"ג שיהי' מפרשי' שמותי' צריך לכתוב שמו ושם אביו הגט דלא קיי"ל כהרמב"ם מ"מ טוב לחוש לו כנ"ל:

בן איש פלוני עד כשר כו' עיין רמ"א סי' ק"ל סעי' י"א כיון דא"צ לכתוב בן איש פלוני אם טעה או שינה בו אין לפסול והוא מת"ה ועיין תה"ד שהאריך מאוד ובסו' כ' דמ"מ לא מכשיר כן אלא לר"א דע"מ כרתי עיי"ש ומ"ש ברמ"א או שינה עיי' ב"ש היינו שכ' שינה ממש שם אביו יוסף תחת שמעון ותמהתי מאוד הא זה שינה ממש דפוסל לכ"ע בשם אביו של המגרש' ומגרש הגם שאין צריך ובמקום לידה כתבו וכיון שא"צ ואין ידוע כשר משא"כ מקו' דירה פוסל השינה דידוע ומצאתי שכבר עמד בתמיה' זו בבית מאיר ונדחק דשינה היינו עד שאין נקרא כלל ואפשר י"ל דבחתימ' עד אין שינה כ"כ דיש לפרש בן ראובן זה אחר ולא קאי על שמו של עד שחת' שמו משא"כ בשם המגרש לא שייך זה והיה בשם הדירה וכדומה כנ"ל אלא לפ"ז חסר תיב' עד בשמו הגם דנקרא תיב' עד על שמו וכ' התה"ד הגם שיכתב בפסול היינו כל שנקרא שם אביו עמו והכל חד וכמ"ש תוס' לעיל פ"ז ע"א ד"ה ולתכשר אבל כאן כשנתלה ששם בן ראובן אחר הוא ושם אביו הוא יוסף לא שייך עד של שם אחר שאינו בשם אביו לקראו על לפני פניו על שמו וצע"ג:

דף פ"ח ע"א. ודלמא אימלוכי אימלך פי' רש"י שבטלו ושוב אינו יוכל לגרש בו ותוס' הקשה דלר"נ אמר חוזר ומגרש לק"מ וצל"ע לפמ"ש תוס' ר"פ השולח בסופו דר"נ ס"ל דלא מכווין לבטל הגט רק השליחות אבל כשמכווין ומבטל הגט מודה לר"ש דגט לאו גמר מעשה הוא דחסר מסירה וכ"ש כאן דלא נגמרה הכתיבה ולא מקשה תוס' מידי וצ"ע. אלא אי קשי' לי על פי' רש"י ניהי דיוכל לבטל הגט היינו דדבורא הוא דחסר מסירה ודווקא דבור מבטל דבור אבל במחשבה לא יוכל לבטל הגט דגם דבור ל"י לבטל במחשבה דהוי דברי' שבלב ועיין קדושי' נ' ע"א בראשונים שם מהא דר"ע נשבע בשפתיו ובטל בלבו היינו שהוציא בשפתיו בלחש דדברי' שבלב לאו דברי' נינהו ועיי' פ"י לעיל ר"פ השולח ופשוט דגם אומדנא דמוכח ל"מ רק שבטל בלבו מה שחושב בשע' עשי' ודבור אבל לבטל במה שבלבו אח"כ אחר שעשה ודיבר ל"מ דכבר עשה ואמר כמו למ"ד ל"א דבור ומבטל דבור וכן דבור אין מבטל מעשה אחר שעשה הגם שמדבר בפומבי' ולכן ניהי דנימא דהכא איכא אומדנא דמוכח מדהתחיל בד' ב' שנמלך כמ"ש רש"י מ"מ אי איכא אומדנא שבטל מה שכ' בפה מלא רק בלבו חזר בו ולא מהני וצל"ע:

ואפשר י"ל כיון דע"כ נמלך בלבו מדשייר וכ' בד' שני כמ"ש רש"י שוב חיישי' שמא הוציא בפה ג"כ שאינו רוצה הגם שמה שהוציא אין לנו הוכח מ"מ כיון שחזר בוודאי אפשר אח"כ הוציא בפה ג"כ ומיושב לשון ש"ס אמלוכי אמלך היינו תחלה נמלך בלב והוציא ג"כ בפה ועיין [א"ה עיין בתשו' המחבר אה"ע סי' צ' ועוד מזה בסי' צ"ב שם] ע"ב. מתני' ובנכרי' חובטי' אותו כו' כ' תוס' בשם ירושלמי ר"ח אמר נכרי' שעושי' מע"י כשר אפי באומר איני זן ועיין מהרש"א שצריך לדחק בהך אפילו ולי נראה עפמ"ש תוס' בב"ב דיש סברא כיון שמרוויח לזונה ולפרנסה הוי תלוי' וזבין דאגב ממונא כו' וי"ל דזהו הרבותא אפי' אומר איני זן ואיני מפרנס דהיא רוצה להרוויח זה בלא גירושין ואנן כייפי' לגרש וליכא הרווח' דמזוני דהא אומר איני זן כ"ז שהיא תחתיו מ"מ כשר והטע' כיון שמצוה לשמוע כנ"ל וק"ל:

ובנכרי' כדין פסול ופוסל. הרמב"ם כ' דפסול רק מדרבנן וכ' הלח"מ דס"ל כיון שמחייב ע"פ דין להוציא מתרצה ע"י כפי' וה"ה בב"ד של ישראל כשטעו בדין עיין בו וצל"ע כיון דמדרבנן פסול א"כ סו' כ"ס לא קיי' מצות דרבנן שצריך להוציא' כדי שלא תתעגן תחתיו וכדי להנשא לאחר צריכא גט ב' א"כ עדיין לא קיים מצוה דרבנן שוב ליכא אומדנא דניחא לי' בגירושין כדי לקיים מצותי' ויופסל מדאוריי' ובטעו' ב"ד י"ל כיון שהמצוה לעשו' מה שמצוי' לו הכופי' הגם שעי"ז לא תהי' מותר' להתנסבא מ"מ ניחא לא מה שמצוי' לו עתה אבל ע"י נכרי' שאי' מצוה לשמוע לכפי' דדהו רק איכא מצוה מפני שגזרו אומר ופסקו הדי' לגרש וכיון שלא מהני מדרבנן לא קיי' מצותיי' יהי' פסול מדאוריי' ויש לדחוק וצל"ע. מלתא דשכיחא כ' תוס' דגירו' נמי שכיח ור"ן כ' דגירות ל"ש כדלעיל ה"ה ע"א הנ"ל לאו לגיורי קיימו וצ"ע על תוס' דכ' גירו' שכיח ונ"ל דלעיל מתרץ מתני' ודחי די"ל דאמר חוץ מעבד ונכרי זה לא קיימו לגירו' ושחרור שזה יתגייר אבל בוודאי גירות שכיח בכללות אומות שכיח שיזדמן א' שיתגייר ולכן אנן שליחותיי' עבדינן כנ"ל נכון ופשוט וק"ל:

ולזה כשאמר חוץ מנכרי' ועבדי' הרבה נשאר בספק כמו חוץ מן הנולדי' משו' דשכיח שיתגייר אי ישתחרר א' מן הרבה ועיין מ"ש לעיל בשמא דאאמ"ו מאוה"ג זצ"ל בחוץ מן הקטני' מהו עיי"ש:

מתקדשת דלמא לא אתקדשה אלא אימא כו' וכן כולהו אמוראי אמרו מתקדש' ומפרש אלא אימא וצ"ל איך אמרו כולהו בטעו' מתקדשת ומפרשי' נתקדשה נלפע"ד עפמ"ש ב"ח בשם מהר"ל דלעולם בעי קול המולה בעיר וגם עדים באי' לב"ד בין בקול דעולא בין בקול דר"א וי"ל כשקול המולה יוצא מטה מוצע' ופלוני מתקדשת היום ואח"כ באו עדים ואומרים ששמעו אינשי אומרי' נתקדשה וכן בפלוני שמע מפלוני נתקדשה הגם דקוד' המולה שבעיר ל"א רק מתקדש' מהני שהם אמרו שתתקדש ע"פ שראו קרוב לידי כך מטה מוצע' וברו' דולקו' והיינו דאמרו נרו' דולק' ונשים שמחוללה ואומרים פלונ' מתקדש' היום שאוכנ' להתקדש ומקשה ודלמא לא אתקדש' דקס"ד דסגי בהא לחוד גם באמירה בפני ב"ד. ומתרץ אלא אימא פלוני נתקדשה שאח"כ מעידי' לפני ב"ד שנשמע מפלוני שמע או ע"פ אינשי דנתקדשה כנ"ל ועיי':