כתב סופר גיטין חלק ב צב

ולכן ניחא לש"ס לומר יותר מתני' דלא כר"מ ולמ"ד תצא לא מצא מקום לנוס רק למוקמי כר"מ וצ"ל כ"י כמאה עדי' וקרינא בי' וכ' ונתן כנ"ל. והא"ש דמ"ש רש"י תחלה מתני' דלא כר"מ דס"ל ע"ח כרתי ושוב כ' לכאן דמוקי כר"מ עכצ"ל והקשה פ"י ואיך כ' רש"י תחלה נגד הגירו' ולמ"ש א"ש דס"ל לרש"י למאן דלא רצה למוקמי כר"מ משום דקשי' לי' הא ר"מ ס"ל ע"ח כרתי כנ"ל ועיי':

ונבוא מן המאוחר אל המוקדם הפ"י נתקשה טובא בכוונת רש"י תחלה כ' סברא דע"כ דלא כר"מ ולבסו' כ' דלר"מ הודא' בע"ד ולפמ"ש דהוכיח רש"י מאן דל"מ כר"מ משום דכ"י קשי' לי צריך להבין במאי פליגו שם מאן דמוקי כר"מ ונ"ל הנה הפ"י חקר למה כ"י כשר הא בעי' בדבר ערוה תרתי והעלה כל שאנו יודעי' אמיתת הדבר ל"ב תרי אלא דהקשה למה ל"מ ע"מ לר"מ כיון שידענו אמיתת הדבר ומסקנתו דבאמת כשר אי לאו משום גזיר' ולא לשתמנו אדם שיאמר דבר זה לר"מ ונ"ל ניהי דס"ל לרש"י דל"ב לר"מ מוכח מתוכו היינו דל"ב שיהי' מוכח מי הוא המגרש יב"ש זה או זה אבל עיקר הנתינה רצונו אם היא בעצמה זייפ' וכתבה או ניתן לה מאחר שכ' דבר זה צריך שיהי' מוכח מתוך הכתב והיינו וכ' ונתן שתהי' נתינה עצמה שניתן לה דבר מוכח מתוכו ע"י וכ' היינו וחת' לר"מ או ע"י כתב ידו שניכר לנו ולכן ע"מ בע"פ ל"מ מידי דלא ידענו אמיתת הנתינה ע"י כתב וגזה"כ הוא דוקא ע"י כתיבה כנ"ל פשוט ונכון:

והא דכ' רש"י תחלה מתני' דלא כר"מ דבעי' ע"ח כרתי היינו ודאי משום ידיע' סגי בכ"י שידענו ע"י כתב אמיתת הנתינה אבל מה ששייך לכריתו' דעדי' כרתי לא סגי בכ"י דבעי' ודאי ותרי דוקא והם הכורתי' ועושי' מעשה הכריתות מגזה"כ לזה ל"מ כ"י ועיי' תוס' לעיל ד' דס"ל לר"מ בעי' ע"מ להעיד על הנתינה וע"ח מגזה"כ הם הכורת' ועיי' רא"ש לקמן גבי הלכתא כר"א בגיטין שכ"כ ומה"ט כ' רש"י דמתני' דלא כר"מ מאן דרצה למוקמי ומהדר לאוקמי כרבנן ומאן דמוקי כר"מ ס"ל דכ"י כמאה עדי' וקרינן וכ' ונתן נ"ל כוונתו כמ"ש רשב"א בקדושין ס"ה ע"ב דקרא גילה בגט דמהני כ"י עצמו בעדי' דכתיב וכ' משמע כתב יד בעל אבל בקדושין ל"מ היינו הגם שע"י כ"י אנו יודעי' אמית' הקדושין מ"מ ל"מ דבעו עידי' לקיומו של דבר עדי' גומרי' הקדושי' ובגט גזה"כ הוא עיי"ש וזהו שכ' רש"י דקרינן וכ' ונתן היינו גזה"כ וכ' הוא עצמו מהני וכור' כעדי' ומיושב הכל בעזה"י:

אילימא ארישא פשיטא כ"י קתני. קשי' לי לפמ"ש הר"ן דכ"י היינו בלא ח"י מדפוסל רב בכתב סופר ואי כ"י בח"י ה"ה בח"י סופר וע"כ כ"י בלא ח"י ועכ"פ לולי הוכחה זו הי' מקום לומר דוקא כ"י דח"י וזה קמ"ל רב כ"י שנינו לאפוקי דלא נימא ח"י כמו במתני' לקמן דאמר ר"י וכן ס"ל לרב חתם סופר שנינו וצ"ע:

ע"ב לרבנן אפי' ריח הגט אין בו צ"ב פשיטא מהיכי תיתי יהי' ריח הגט כיון דליכא ע"ח וע"מ לא מועילי' וכן צ"ל למה ל"א לר"א בע"ח ריח הגט אין ולשיטה דסוברי' דלר"א גם ע"ח כרתי א"ש ולאידך שיטו' קשה מה לו לומר לר"מ דאינו להלכתא הול"ל לר"א בע"ח ריח גט אין בו ויש ראי' לשיטות תוס' ורא"ש כאן דלר"מ ג"כ בעי ע"מ כמו בכ"מ דעיקר ע"מ וע"ח מגזה"כ דכתיב וכ' היינו חתם והי' מקום לומר דבע"מ לחוד עכ"פ ריח גט יש בו ומכ"ש לפי שיטת הרמב"ם דריח הגט דרבנן וכיון שצריך לע"מ ג"כ והם מעיקר הגט לכן ה"א שיהי' ריח הגט אבל לר"א בע"ח דא"ל להם אין כאן ה"א שיהי' ריח הגט כנ"ל ועיי':

אמר רב הלכה כר"א בגיטין. הרי"ף כ' והלכתא כר"א בגיטין ודייקו דאבל לא בשטרו' עיי' רמב"ן ור"ן דסתר עצמה ממה דפסק כשמואל ור"נ בשני שטרו' היוצאי' ביום א' שודא ורמב"ן בחי' ורשב"א כ' בשם י"א דוקא התם בשטר מתנה פסק כר"א בשטרו' דמ"ש שטר מתנה דעושה קנין בע"מ מ"ש גט דכור' בע"מ והא דכ' הכא הלכה כר"א בגיטין דוקא לאפוקי שטרי הלוא' דלא טריף ממשעבדי דל"ל קלא וזו שיטתו של הראב"ד ג"כ והרשב"א כי זה תירץ נבחר. והרמב"ן בחי' דחה זה דהא רב ס"ל גם בשטרי קנין דלא כר"א כדמוכח בכתוב' גבי ב' שטרו' ושמואל ס"ל אפי' בשטרי הלוא' כר"א ומנ"ל לדינא לעשו' פשרה זו. ולפע"ד לקיים שיטה זו אליבא דרי"ף על נכון די"ל פלוגתא דרב ושמואל היא בשטרי הלוא' אבל בשטרי קנין מודה רב והא דאמר הלכה כר"א בגיטין היינו וכל הדומה לגיטין לקני' בו וכדלעיל כ"ד ע"ב חוץ מבגיטי נשים דדומה לג"נ עיי"ש וי"ל איפכא דפליגו בשטרי קנין ורב ס"ל דלא כר"א בשטרי קנין דנפקא לי' מקרא וכתוב בספר וחתום ושמואל ס"ל גם בהא כר"א אבל בשטרי הלוא' לגבו' ממשעבדי אפשר מודה שמואל דל"ל קלא. ונ"ל דזה תלי' בסוגי' חלוקי' ע"פ גרס' ר"ח שבתוס' לעיל ג' ע"ב וראשוני' כאן דגרס בב"ב שאני התי' דאיכא כתיב' היינו דר"א עצמו ל"ל דגבי ממשעבדי ע"פ ע"מ דל"ל קלא רק בע"ח ולזה א"א לומר דפליגו רב ושמואל בשטרי הלוא' לחוד ושמואל ס"ל אפי בשטרי הלואה איך אמר הלכתא כר"א אפי' בשטרו' הא ר"א לא מפורש אמר דגובה ממשעבדי וע"כ דפליגו בשטרי קנין. אבל לפי סוגי' דהכא דמקשה לרב מדר"א דאמר גובה ממשעבדי דס"ל דר"א לאו על גבית כתיבה קאי אלא על שטרי הלואה דעלמא שפיר י"ל דרב ושמואל לא פליגו רק בשטרי הלואה לענין משעבדי ושמואל אמר אפי' בשטרו' היינו שאין שווי' לגט לענין גבי' משעבדי הלכה כר"א דאמר במתני' דגובה ממשעבדי והא"ש דסוגי' דכתוב' דמקשה בפשיטו' האמר רב הלכה כר"א בגיטין ושמואל אפי' בשטרות מכלל דרב סבר בשטרו' לא ופשיטא לש"ס שם דאפי' בשטרי הקנאה ס"ל דאין הלכה כר"א. דאזיל שם בשיטת סוגי' דב"ב דר"א לא אמר רק בכתיבה וע"כ דרב ושמואל לא פליגו בשטרי הלואה וע"כ דרב בשטר הקנאה ג"כ ל"ל כר"א. אבל לפי סוגי' דידן י"ל דרב ג"כ מודה בשטרי הקנאה ופליגו בשטרי הלואה והעתיק הרי"ף הפלוגתא ומסיי' והלכתא כר"א בגיטין. והדיוק ולא בשטרו' היינו בשטרי הלואה דאין דומי' לגנו אבל הדומי' לגט כגון שטרי הקנאה בכלל הלכה כר"א בגיטין וא"ש דפסק התם כר"נ דשודא עדיפא דבשטרי הקנאה גם רב מודה ואין מחלוק' כנלפע"ד נכון ועיי':

מתני' יתן שני' לזו כו' עיי' סי' קכ"ט דלא יתן ב' גיטין בב"א אלא זאח"ז. וצ"ל במתני' שיתן ב' בזאח"ז. ויש לעיין לפי דעתו של מהר"מ בתשוב' מיימוני הלכ' אישות ועיי' א"ע סי' למ"ד בשעידי' מסופקי' אי קרוב לן ליכא חשש ספק קדושין כיון שיש ספק לעידי' ממילא אין כאן עידי'. א"כ הכא כשנותן א' והוא ספק אם זהו גיטה ונותן בע"מ אין כאן גט כלל וכן כשנותן השני ואיך אמר אביי אפ"ת ר"א ור"י ג"כ לא רק משו' דבעי נתינה לשמה לר"א הא לר"א אי ע"מ כרתי ולשיטו' דווקא ע"מ א"כ א"א לגרש בשני' חוץ בב"א אז מיד ליכא ספק לעידי' שבוודאי מגורש'. וזה דלא כדין הנ"ל שבסי' קכ"ט וצ"ע. ועיין ט"ז שם משו' הפסק וטעמו חלוש דאפשר לתת כ"א ביד א' או להניח' ברוחב זה אצל זה עד שלא יהי' הפסק ולכן נראה העיקר כמ"ש ג"פ דהיכא דמפרש שמכווין לשני' מותר גם בבת א' עיי"ש. ויש ראי' לדבריו לדינא ממ"ש ועיי':

הרי השני בטל עיי' ר"ן בטל לאו דווקא ולשיטת הגהמי"י שכתבנו בסמוך י"ל לאביי דאפשר דמתני' כר"א א"ש בטל כשמוסרו בע"מ כיון דאיכא ספק לעידי' אם זה שלה ליכא אפי' ספק גירושין ועיי':

מאן תנא כו' עיי' פ"י שנתקשה לשיטת תוס' דלר"א דווקא ע"מ כרתי א"א בלא"ה דמתני' כר"א משו' סיפא דא"א רק כר"מ. ולדידי לק"מ דבאמת לא אמר מתני' דלא כר"א כדרך ש"ס בכ"מ אלא מאן תנא דוודאי מתני' בלא"ה כר"מ אלא הך דינא דרישא מאן תנא היינו כמאן אתי' הך דינא דלא כר"א כנ"ל וק"ל:

דף פ"ז ע"א. שאלו פסול ושאלו כשר צל"ע. למה לא אמר ר"י טפי דכלל היינו דכ' ופלוני וכן קתני במתני' חמשה כו' פלוני ופלוני כו' ותופס היינו שלא כלל ולא כ' ופלוני וחילוק זמן לא הוזכר במתני' וצע"ק:

ותו מאי ארי' משו' תופס כו' צל"ע הא מוקד' רק מדרבנן פסול ומשו' תופס מדאוריי' הוא ונ"ל מזה ראי' לשיטת הרמב"ם דאינו רק ספק והיינו שמא לא חתמו על כולם וכשעוודי' לפנינו ואומרי' שעל כולם חתמו מהני אבל לר"ן ל"מ כיון דל"מ מתוכו מתוך ח"י שעל כולם חתמו ושפיר מקשה לרמב"ם מאי ארי' משו' תופס ואי עידי' מעידי' שחתמו על כולם מהני תיפוק לי' משו' מוקד' ופסול לעולם כנ"ל ולר"ן צ"ע:

וי"ל בזה מה שיש לדקדק דמקשה ותו הא זו קושי' בפ"ע. ולמ"ש י"ל תרתי מהא בריי' דשאילו' שלו' מקשה דר"ן כ' דנפקא לרמב"ם משו' ספק מדקתני חוששי' בשאילת שלום. ולזה י"ל בלא בריי' הי' מקו' לומר פסול משו' תופס בוודאי וכמ"ש הר"ן וממילא דל"ק הא הוא מוקד' דמוקד' רק דרבנן ולכן בתר דמקשת ומתרץ משאילת שלום הקשה ותו קשה מהא בריי' דמוכח דרק חוששי' מספק תיפוק לי' משו' מוקדם כנ"ל עד"פ וק"ל:

ותיפוק לי' דהוי נכתב ביום. צל"ע הא נראה מתוכו כי הוא מוקד' ומ"ש מהא דפסק בש"ע סי' כשכתוב מפורש דגט זה מוקד' כשר והראוני שעמד בקושי' זו בתוספת רע"ק זצ"ל והניח בצע"ג. ואחר עיון קצת נלפע"ד דלק"מ דהרי תוכל לומר שמאוחר הוא היינו שנכתבו כל הגיטין בב"א וחתמו עידי' ואחרו הזמן ותוכל לחפו' על עצמה מאחר שנראה מתוכו כי אין הזמני' כהוגן או מוקד' או מאוחר ונאמר מאוחר היא כנלפע"ד פשוט וברור. ונ"ל לר"ל היכא דכ' זמן לכ"א ליכא משו' מוקד' דלדידי' משו' פירות כיון שנראה מתוכו שאין הזמן כראוי' או מוקד' או מאוחר יאמרו אייתי ראי' ולא תאומן מאוחר שמא מוקד' הוא וש"ס מקשה לר"י לשיטתו משו' שמא יחפה כיון שיש לה לתלות במאוחר א"א להורגה ושייך חיפוי כנ"ל ועיי':

דהדר כ' פלוני כוי עיי' פ"י שנתקשה עדיין קשה הא גבי עידי' לה ולא לחברתה והניח בצ"ע ולדידי בעניותי לק"מ דוודאי כמו לר"א בעי כתיבה לה ולא לחברתה היינו שלא יכללו אנחנו פלוני ופלוני כן כשכותב לשון זה פסול לר"מ משו' דחותמי' לה ולחברתה היינו דחתימה קאי שפלוני ופלוני גרשו נשותי' פלוני' ופלוני' וזה הוי וחת' לה ולא לה ולחברתה וקושי' ש"ס בין אי מתני' כר"מ או כר"א. אבל כדמתרץ דהדר כ' פלוני ופלוני וכ"א גנו בפ"ע והעידי' שחותמי' למטה בכלל קאי על כ"א וא' וכאלו חתמו בכל גט ומשו' שבב"א כתבו וקאי על כ"א ליכא משו' לה ולא לחברתה שאין מעידי' על שניי' בכוללת אלא מעידי' על כל גט וגט כנ"ל והבן והוא ברור ולק"מ: